לגברים יש סיבות טובות לפחד מגירושים

כמי שנמצא בלב ליבו של תהליך גירושין, אני שומע בתקופה הזו הרבה מאד סיפורים וקורא דברים שקשורים לכך. לרגע הופתעתי כאשר שמעתי לאחרונה ש-80% מההחלטות על גירושין מתקבלות על ידי נשים ולא גברים. זה מוזר, מכיוון שגם אלה וגם אלה חווים את הקושי והתסכול של מערכות יחסים לא טובות. אולם במחשבה שנייה אין זה מפתיע ואין זה מוזר. לגברים יש סיבות טובות לפחד מגירושין, וארצה למנות אותן ברשותכם.

עוד בנושא:

משבר גירושים: גבר הולך לאיבוד

8 טעויות שגברים עושים בתהליך הגירושים

רעיון: מסיבת שחרור מדיכאון אחרי גירושים

הפחד לאבד את המשפחה

בהחלטה להתגרש אתה לא רק נפרד מאשתך, אתה נפרד מהמשפחה שלך. אתה מפרק את המשפחה שלך. קשה ככל שתהיה החוויה של חיים זוגיים לא טובים, לא מכבדים ולא מצמיחים, אנחנו לא רוצים לאבד את המשפחה.

מרביתנו עושים מאמצים רבים לשמור על התא המשפחתי גם כשקשה, חלקנו מוכן לשלם מחירים מאד כבדים בשביל אותם רגעים נדירים שעדיין קיימים כמו שבת בבוקר ביחד, טיול משותף - שלמרות המתחים וההרס הפוטנציאלי הופך לנעים לכולם, ימי ההולדת שבהם כולם עושים מאמץ לשמוח ביחד וכדומה.

בגירושים, אין את זה יותר. אין את מושג המשפחה יותר. לאף אחד אין שמץ של מושג אם תהיה לו משפחה חדשה בעתיד, ולא תמיד זה בכלל מעניין ומשנה בשלב הזה. היעדר המשפחה כואב וצורב עמוק בפנים, בלילות, בבקרים, בסופי שבוע, באירועים בבתי הספר, בימי ההולדת ובחגים, כשאתה מגיע לבית שעזבת. כמעט בכל רגע נתון.

איך להכיל את כל האשמה הזאת?

"בהחלטה שלך לעזוב אתה הורס לי את החיים. אני אעשה הכל כדי להרוס גם לך את החיים. לא נשאר לי שום דבר אחר", אמרה לי אשתי לשעבר ובכך קבעה בעצם שאני אשם. נקודה. ציפיתי והנחתי שכך יהיה, הרי היא האשימה אותי בכל דבר שזז עד עכשיו, אז למה שלא תאשים אותי גם בשלב הזה, בודאי כשהיא נמצאת במצוקה אדירה ובכעס על הנטישה. ובכל זאת, לא נעים לשמוע את זה, ובטח שלא לפגוש מציאות רווית נקם, אבל יש נשים מסוימות, ודווקא אלו שידעו לאהוב בטירוף כשהייתם בתחילת הדרך, שלא נופתע לדעת שהן נמצאות בדיוק במקום הזה.

ועוד לא דיברתי אפילו על הילדים, החברים שלה והמשותפים או על המשפחה שלה - כי לא משנה כמה הם היו נוכחים או הבינו כמה סבלת בתוך הקשר, אתה עדיין נתפס מבחינתם כאשם. ומהמקום הזה של האשמה, הדרך מאד קצרה לכך שאתה אדם רע, אגואיסט ושקרן. כמובן שאין שום מקום ולגיטימציה לביטוי הכעסים שלך. על מה שהיא היתה ומה שלא היתה עבורך. על מה שנתנה או לא, על כמה שפגעה והרסה.

"איך אתה מעז לומר מילה עלי? אתה קמת והלכת. אתה לא גבר. אתה הרסת", היא תגיד בתגובה. תגידו, רק אני מבין שמערכת יחסים היא תוצר של עשרים אצבעות ולא של עשר? היא לא רואה את זה? לא מבינה מה עשתה? כנראה שלא. והמקום הזה קשה ולא נעים. רק אם אתה ברמת הכחשה מתקדמת, או שלם עם עצמך כאדם וכגבר ולא מונע ע"י אשמה, המקום הזה הופך להיות לא נורא או נסבל. את רוב הגברים הוא יפחיד. אותי הוא עדיין מפחיד.

איך מתמודדים עם הילדים?

"אבא, הלוואי שהייתם חוזרים. אפשר היה לטייל עכשיו גם עם אמא". את זה שניהם אמרו לי לפני כמה ימים כשטיילנו בגי'פ שלי, כמעט פה אחד (ונדיר שיש ביניהם הסכמה על משהו). מה אני עושה עם אמירה כזו? מזכיר להם כמה נוראיים היו הניסיונות לטיולים משפחתיים ושגם הם העדיפו לצאת בנפרד? להזכיר להם שלפני כמה חודשים הם אמרו לי, כל אחד בדרכו, שלדעתם אני צריך לעזוב את אמא? שרואים כמה קשה וכמה אני סובל, ושגם להם זה יעשה יותר טוב?

או פשוט לומר שגם אני הייתי שמח שאמא תטייל איתנו, אבל לא הצלחנו להיות ביחד וזה כבר לא יקרה. כי זה מה שבחרתי הפעם לומר להם. בכאב אמיתי, אבל לא באופן שיחליש אותם. המרקם מול הילדים מאד מאד עדין. כולם אומרים שהם מסתגלים מהר. אני לא כל כך בטוח. הורים גרושים אחרים שאיתם אני מדבר גם לא בטוחים בזה. גם אם הילדים בוחרים שלא לדבר על זה, הקושי שלהם ניכר מכל תא בגוף. השינוי קשה להם, נוגד את האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלהם, נוגד את האמונות שהספיקו לפתח ואת החלומות שכבר חלמו.

המקום הזה קשה כאשר הילדים הופכים להיות שותפים לקשיים, במקרה או בכוונה. "אבא, אמא אומרת שאתה צריך להעביר יותר כסף אלינו ואתה לא רוצה...", הם יגידו, ואתה, לך תסביר... או כמו שאני בחרתי שלא להוציא מעצמי מילה רעה אחת על אמא שלהם - לך תשתוק... אבל מסתבר שהמקום הזה מולם מאד קשה גם להורים שעוברים פרידה יפה. אתה בעצם נדרש להגדיר מחדש את מערכת היחסים שלך עם כל אחד מהילדים.

לבדוק עם עצמך כיצד יהיה הכי נכון להקנות להם את התחושה שלמרות שעזבת את אמא ואת המשפחה לא עזבת אותם. לבדוק איך אתה ממשיך להיות אבא "בזכות" ולא אבא "בחסד", למרות שאתה איתם רק בזמנים מאד מוגדרים ומוגבלים. הפחד הזה הפך עבורי למאד מוחשי בלא מעט סיטואציות בחודשים האלו. גם כשהבן העדיף להישאר בבית ולשחק עם חבר ולא להיות איתי, וגם כשהבת לא הגיבה כמה ימים לטלפונים ומסרונים ממני.

ההתעלמות הזאת של הילדים שלך היא משהו שיכול לחרפן ולהבעית בקלות. למעשה, זה הרבה יותר חזק מהפחד שלי מהבנקאי שבדרך כלל נחמד אלי ויום אחד אולי יתקשר ויאמר בהחלטיות "עד כאן", או מהחלחלה בלדמיין את בת הזוג שלי לשעבר מזיעה בהנאה עם גבר אחר. הפחד החזק ביותר הוא מהפגיעה בקשר עם הילדים. אני שומע מגברים שהתגרשו שבזכות זה הם "זכו" בילדים שלהם, כי נוצר להם פתאום מרחב זמן מוגדר איתם לבד, אבל הקשר שלי איתם לפני הפרידה היה מצוין. בעוד שאחרי - שום דבר אינו מובן מאליו, גם אם הקשר נשאר טוב ויש הרבה רגעים יפים וכייפיים ביחד.

הפחד שהמינוס בבנק יגדל

זה הרבה מעבר לחשבון הבנק שכבר בחודשים הראשונים משמיע את כל האזעקות האפשריות. זה הפחד ממצב כלכלי מחורבן מהיום והלאה. פחד שקיים גם אצלה, אבל בודאי אצלך כמי שלרוב נושא בעול העיקרי של ההכנסה עד היום ובעול המזונות בעתיד. נסכים לכך או לא, אבל התפיסה של הגבר כמי שאחראי על המצב הכספי גורמת לכך שעיקר הפחדים בעניין זה ינוקזו אליך.

בואו נודה, למחציתנו גם במצב השלם יש אוברדראפט, ורובנו מצליחים רק בקושי לשרוד איתו שנים. אבל כאן מדובר בפרדיגמה חדשה. שינוי מסדר שני. במקרה הטוב, אתה יודע שתפסע כעשור אחורה מבחינה כלכלית, במקרה הרע, אתה יודע שלא תוכל לעמוד בזה. חברים, המצוקה אמיתית לחלוטין ולרוב אינה מובנת לצד השני, שרק כועס ומאשים. והפחד הזה כל כך מוחשי, שהוא כנראה מהווה גורם שמאד משפיע על גברים רבים שלא לפרק את החבילה, ובצדק.

הבדידות החדשה

בימים שקדמו להחלטה אמרה לי חברה טובה שהתגרשה שנים קודם, את המשפט הבא: "תיקח טוב טוב בחשבון שני דברים מהותיים. אחד - המחירים. הם כבדים וכואבים מאד. השני - הבדידות". תפסתי את עצמי עד לאחרונה כ"חסין בדידות". מגיל צעיר הסתדרתי נהדר לבד, הסתובבתי בכל העולם לבד, הרמתי עסק לבד, ואף פעם לא חוויתי בדידות. ובכן, עד עכשיו...

באמת שלא תיארתי לעצמי כמה זה יהיה לי קשה. ומשום מה בחרתי שלא לעקוף או לטשטש. כבר חודשים שלא בבית ועדיין לא במרחבי הסטוצים והשידוכים (להפתעתי). נעזר מאד במספר חברים קרובים, אבל לא מקיף את עצמי כל הזמן באנשים. עובד יותר, אבל לא בהגזמה. יוצא לשתות, אבל בעיקר יושב עם עצמי ומתבונן בעולם החדש בחוץ. בעצב, בכאב ובבדידות שבפנים.

מכל הדברים שעליהם כתבתי כאן, דווקא הדבר הזה נראה לי לא נורא, ואולי גם טוב. האנשים שמכירים אותי מפרגנים ומודים שהפכתי ליותר רגיש וגם פגיע, יותר משתף וגם קשוב למקומות חדשים אצל אחרים. זה מרחב שלעתים אנחנו, כגברים, מעט מפספסים.

ובאמת שעם כל הבעסה, ובהנחה שזה שלב בתהליך של אבל ופרידה, באמת שיש לנו כאן הזדמנות נדירה. אפילו אין ספק שאם הייתי במקום שבו נמצא היום בזוגיות שהיתה בעבר, היה לשנינו יותר טוב.

לסיכום, גם אם נתנחם בשליש גינס בפאב (אין בתקופה הזו תקציב לוויסקי), וגם אם נקשיב ללאונרד כהן ונזכור שגם הוא, עם כל אמונתו באהבה לא החזיק זוגיות לאורך שנים, לא באמת ניתן לעקוף ולהתחמק מהפחדים האלו.

האם הם מצדיקים להישאר בתוך מערכת יחסים לא טובה או לחיות ללא חברות, אהבה ותשוקה? אני לא בטוח. אבל כל גבר שנמצא בנקודת ההחלטה הזו בחייו חייב לקחת את כל הפרמטרים הללו בחשבון. כנראה שלפחות בשנה הראשונה לפרידה, הפחדים הללו עתידים להוריד מספר שנים מחיינו...

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק