גם אם אינך מעוניינת בי, למה להיות רעה?

"אני לא מבין את הראש שלה", אומר לי גיא. הוא מספר לי על האחרונה שהכיר באתר היכרויות. הם נפגשו אחרי כמה שיחות טלפון, והכול נראה מצוין: הפגישה זרמה, השיחה קלחה, מתח מיני הורגש באוויר – לפחות מהצד שלו, אבל נראה היה שגם מהצד שלה. הם נפרדו בנשיקה על הלחי, די קרוב לפה. נשיקה מבטיחה.

עוד בנושא:

פתאום, בגיל 39, הרווק ההולל התחיל לדאוג

רק בדייט השלישי גיליתי שהוא אבא לילדים

"למחרת", הוא מספר, "התקשרתי אליה. היא לא ענתה. שלחתי לה מסרון - היא לא הגיבה", ומסתבר שזה המשיך ככה גם ביום שאחריו. "אני לא מבין את הראש שלה", הוא חוזר ואומר וחוזר בפעם המי יודע כמה על התזה שלו שכל התל אביביות שרוטות, ובעיקר רווקות מעל גיל 35, שבמיוחד איבדו את הצפון. ואני מקשיב לסיפור הזה ששמעתי כבר יותר מדי פעמים מגיא אבל גם מחברים אחרים.

אבל אני לא צריך את הסיפורים של החברים שלי. יש לי מספיק משלי. סיפורים על היכרויות שנראות כל כך מבטיחות: שיחות טלפון מרגשות, פגישות נעימות וקולחות שנמשכות הרבה מעבר למינימום ההכרחי – ויום למחרת אתה נתקל בחומת סינון כה בצורה שאתה כבר מתחיל לחשוב שאולי ביצעת איזשהו פשע בלתי נסלח.

ועד כמה שלא נעים להגיד את זה לחבר ועוד פחות נעים להודות בכך בפני עצמי, התשובה לתהייה "מה לעזאזל עובר לבחורה הזאת בראש שגורם לה להתנהג ככה?" היא, בסופו של יום, מאד פשוטה: זה לא מתאים לה. היא לא מעוניינת. ממש פשוט כמו שזה.

מדוע בנות כה רבות בוחרות להעביר את המסר בדרך של סינון אגרסיבי ובלתי מתפשר – זו כבר שאלה אחרת, ועוד נידרש אליה בהמשך. אבל בחורה שמסננת שיחות טלפון, שלא עונה למסרונים, שלא מחזירה טלפונים – פשוט לא מעוניינת ולא יעזור שום דבר. נשים בנות זמננו הן מאד החלטיות.

אני שואל את גיא בעדינות ככל הניתן למה בעצם הוא התקשר אליה שוב למחרת, לאחר שהיא לא התקשרה ולא השיבה למסרון שלו. הוא עונה לי בהתגוננות מה שאני לא מבין כמה שהיא הייתה יפה וחכמה ומעניינת; ושהוא לא משחק משחקים, ואם מישהי מוצאת חן בעיניו הוא מוכן לקחת את הסיכון, ובכל מקרה, אם היא משחקת משחקים אז היא לא מעניינת אותו.

טוב, אני חושב, אבל אם היא לא חזרה אלייך תוך יום, אז כנראה שהיא דווקא כן משחקת משחקים; ובוודאי שאם היא לא חזרה אלייך לאחר שהתקשרת אליה שוב גם ביום המחרת, אז בוודאי ובוודאי שהיא משחקת משחקים. אבל אני גם די מבין אותו: כשסוף סוף נראה לנו שמצאנו בתוך ערימת השחת הזאת את המחט שכל כך חיפשנו, ההיגיון לא כל כך עובד.

מחבר אחר שמעתי פעם טיעון נוסף בזכות העקשנות: כשהוא מעוניין במישהי, הוא מוכן להשקיע ולחזר. והלא חלק מכל העניין של החיזור הוא שהגבר צריך להתאמץ קצת והאישה צריכה להקשות קצת. הרי בימים עברו, לעיתים נדרש הגבר למאמצים לא מבוטלים בטרם זכה לראות את אהובתו בחלון, או בטרם זכה לראותה שומטת מטפחת משי בכדי שיוכל להרימה למענה. אח, אילו זמנים רומנטיים אלו היו...

אבל עם כל הנוסטלגיה והערגה לאותם זמנים, יש להודות בצער: ימים אלה חלפו - כנראה לבלי שוב. אלו אינם הזמנים שלנו. הנשים השתנו וכך גם הגברים. ואותן גישות שבימים עברו הולידו אהבות גדולות ורומנים שנחרטו בדפי ההיסטוריה, אינן פועלות עוד בזמננו, כשהכול מהיר יותר וטכנולוגי יותר ופרקטי יותר, וכמה שעצוב אולי לומר זאת, ציני יותר.

לצערי, זה מה שמראה לי הניסיון שלי ושל חבריי ומכריי. אני לא מכיר אפילו מקרה אחד של גבר שהצליח לזכות בליבה של מישהי שנהגה בביצ'יות טוטאלית (קרי, התעלמה באופן מוחלט משיחות וממסרונים) בכך שחיזר אחריה נואשות. זה כולל גם אותי – וזה לא שלא ניסיתי. היו כמה וכמה בנות שכל כך מצאו חן בעיני עד שהייתי נכון לצאת מגדרי בכדי לנסות ולזכות בליבן – או לפחות בעוד פגישה. אתם יודעים מה – גם על עוד שיחת טלפון אחת הייתי מוכן להתפשר.

אז התקשרתי שוב ושוב גם כשלא נעניתי שוב ושוב; ושלחתי מסרונים ופרחים, וכתבתי שירים ושלחתי אותם בדואר (כן, כן, במכתב מנייר, עם בול); והייתה פעם אחת שכבר הגעתי עם גיטרה אל מתחת לחלונה של אחת משוברות הלבבות האלו ברחוב יהודה המכבי בתל אביב – אבל השתפנתי ברגע האחרון – וטוב שכך!

אף אחד מהחברים עוד לא הצליח עם ביץ' שסיננה אותו על ההתחלה(צילום: shutterstock)

אילוף הסוררת

וכל אותם ניסיונות חיזור (פתטיים אתם אומרים? מסכים לגמרי!) בלי יוצא מן הכלל, הסתיימו בכישלון צורב ובמפח נפש. זה מעולם לא עבד. מעולם לא הצלחתי לזכות ולשמוע שוב את קולה הענוג - שלא לדבר על לראות את זיו פניה - של הסרבנית העיקשת. אני חייב להודות שאת הטקטיקה הנכונה (כלומר, זו שעובדת) גיליתי בגיל מאוחר יחסית ממישהו שהכרתי פעם. הוא לימד אותי שבכדי להשיג את הנחשקת הקשה להשגה, במקום לרוץ אחריה עם הלשון בחוץ, יש לעשות בדיוק ההיפך: ברגע שהיא מתחילה לעשות בעיות יש לסנן אותה, להתעלם ממנה, להפגין אדישות – שלא לומר חוסר עניין. אם לתמצת זאת באופן קצר וקולע: להיות איתה בן זונה קשוח. הוא קרא לזה "טקטיקת אילוף הסוררת".

אז נכון: במבחן התוצאה שיעור ההצלחה של הטקטיקה הזאת אצלי רב לאין שיעור מזה של גישת החיזור הקלאסי (שכאמור, עומד על אפס). אבל חרף יעילותה המוכחת, יש לי כמה בעיות אקוטיות ביישומה. קודם כל, היא מעוררת בי גועל נפש - אני שונא לסנן אנשים, שונא להתעלם מהודעות ושונא להותיר שיחות שהחמצתי ללא מענה. האשמים בכך הם בלי ספק הוריי שחינכו אותי כמה שזה חשוב להיות נחמד ושצריך להיות בנאדם – אותו מושג שלעיתים נראה כה מיושן ולא רלוונטי בימינו, ושלעיתים גורם לי להרגיש כמו דינוזאור.

שנית, כשאני מכיר מישהי שמוצאת חן בעיני, אני פשוט מתרכך. תוך שנייה אחת אני שוכח את כל האכזבות ומפחי הנפש והסינונים המכוערים של קודמותיה, ובניגוד גמור להיגיון, אני עושה ככל שביכולתי בכדי להתייצב מולה כתינוק בן יומו, לוח חלק ונטול שריטות. ואתם יודעים מה? מעבר לכל, נמאס לי ממאבקי כוחות ומאנרגיות שליליות. בשנים האחרונות אני באמת מנסה להשתחרר מהקוטב הציני, זה שרוחות מקפיאות שורקות בו ללא הפסק, ולהתקרב לקו המשווה של החמימות, שיתוף הפעולה, להרמוניה. לא יודע. יכול להיות שזה בגלל שאני מזדקן.

לאותו ציניקן הייתה תזה נוספת – מקוממת כמו טקטיקת האילוף ולמרבה הצער, כנראה גם מדויקת כמוה: "אנו חיים בעידן הניכור", הוא טען. "המגמה בשנים האחרונות ברורה למדי: אנשים כבר לא מרגישים מחויבים לכללי הנימוס הבסיסיים לפיהם יש להשיב לטלפון המצלצל – גם אם אתה לא ממש מעוניין לענות; להחזיר צלצול למי שאת שיחת הטלפון שלו החמצת; להשיב למי שפונה אלייך – בין אם במייל או בכל דרך אחרת, גם אם אינך מעוניין בו; לקיים הבטחות קטנות כמו 'אני לא יכול לדבר עכשיו – אתקשר יותר מאוחר'. את הנימוס ודרך הארץ החליף האינטרס. וכאשר אין לנו כל אינטרס באותו אדם, הוא הופך להיות עבורנו כלי אין חפץ בו; אריזה ריקה שניתן להשליכה אל פח הזבל הקרוב".

אבל אני מסרב להיכנע לתיאוריה הזאת – גם אם החיים מוכיחים לי שוב ושוב את נכונותה. כשמישהי פונה אלי דרך אתר היכרויות, אני מכריח את עצמי להשיב לה. נכון, זה לא נעים. הרבה יותר קל ופשוט להתעלם. אבל אני משתדל לזכור שמהצד השני נמצא בנאדם. זה עוד פחות נעים שמישהי שמעוניינת בי באופן חד צדדי מתקשרת. אבל אני עונה. נכון, גם זה לא הכי נעים. הרבה יותר קל פשוט להתעלם. ובכלל, אני מנסה בכל כוחי שלא להיכנע לנוחות שמאפשרת לנו הטכנולוגיה, להתעלם ללא כל נזק או מבוכה לעצמנו.

אני מרשה לעצמי להסתכן פעם נוספת בפתטיות, ולקרוא: בואו נהיה בני אדם. יכול להיות שהפייסבוק הוא זירה מתאימה יותר לקריאה כזו, אך היות ולטעמי מארק צוקרברג צריך להיות בין הראשונים לעמוד מול כיתת יורים כשהאנושות תשפוט יום אחד את פושעי הניכור (צוחק!), אני קורא זאת מעל דפי ערוץ זה:

בואו נזכור שגם אם מישהו לא מוצא חן בעינינו, וגם אם לעולם לא ניתקל בו בשום מקום – גם לו (או לה), כמו לנו, כואב להידחות, וגם אם הוא אמור להבין שאם נעלמנו ללא עקבות זה אומר שאנחנו פשוט לא מעוניינים, להיות במקום הזה של "אני ממש לא מבין את הראש שלו/שלה" – זה נורא לא נעים.

קן לציפור

אבל כדי לסיים בנימה מעט יותר אופטימית, צריך גם לנסות לזכור את הטוב בכל הסיפור הזה: הרי בסופו של דבר, כשזה 'זה', יש לכך סימנים ברורים וגלויים, ואין שום צורך לשבור את הראש ולנסות "להבין את הראש שלה".

גם אם היא משאירה את היוזמה כולה בידיי, כשאני מתקשר היא עונה, או לפחות מחזירה טלפון עוד באותו יום אם החמיצה את השיחה, ובאופן כללי, הרוח הנושבת מצידה היא רוח של שיתוף פעולה – ניגודה המוחלט של רוח הניכור וההתעלמות.

ועד כמה שזה קשה ליישום, אני חושב שהדבר הנכון הוא לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה (גם אם זה הרבה פחות מחצי): להניח למתעלמות (ועבור הבנות, למתעלמים), לחלוף כמו ציפורים נודדות ערב בואו של הסתיו, ולחוות במלוא עוצמתה את חוויית הביחד כשזו קורית – גם אם היא נדירה כציפור הנוחתת במרפסת בשעת בין הערביים ומגישה את ראשה לליטוף.

בואו להכיר רווקים ורווקות גם בפייסבוק של ערוץ יחסים.