פתאום, בגיל 39, הרווק ההולל התחיל לדאוג

עוד בנושא:

נשוי פלוס ומתקשה לעכל. פעם הייתי רווק הולל

בסופו של יום, גם הרווק התל אביבי מחפש זוגיות

אלעד היה אז בן שלושים ותשע. עוד רווק תל-אביבי שעושה מה שבא לו. עושה חיים, מזיין חופשי. כוכב פיק-אפ באתרי היכרויות. כלומר, אחד מאותם כוכבים אלמוניים שאמנם לא מזוהים ברחוב על-ידי ההמון, אבל שלא מעט בחורות גוש-דניות כבר זכו לראות מקרוב את סימן הלידה שיש לו מתחת לפטמה השמאלית ואת הצלקת של האפנדיציט.

האמת היא שזה כבר די בנאלי לכתוב על אנשים כמו אלעד. קצת קשה לפספס את דמותו הכמעט מיתולוגית של הרווק התל אביבי החופשי כפרפר – בעיקר למי שמסתובב באזור הזה של האינטרנט. אם זה בטקסטים הכתובים בגוף ראשון קליל ושרמנטי או בטקסטים מרירים בדרך כלל של בנות שהוקסמו ונפגעו. לאלעד היה (בעצם אולי עדיין יש) חיוך מקסים. היו לו גם לא מעט חברים והרבה ביטחון.

אגב, לא ממש ברור לי איך הצלחתי אני להחמיץ את מיטתו – גם אני לא ממש נזירה, ולא, אני ממש לא מכוערת, אבל איכשהו הפכנו לידידים אפלטוניים. יצא ככה. מוזר, נכון? תראו לאיזה מצב הגענו: קשר בין רווק ורווקה שאינו כולל סקס הפך לחריג המצריך הסבר (ולמי ששואל את עצמו, את כתם הלידה ואת הצלקת ראיתי כשהלכנו לים).

עשינו חיים ביחד. אלעד, אני והחבר'ה. פיקניקים ליליים על שפת הים, טיולי ג'יפים, פאבים, מסיבות, שבתות שלמות מול הים. וגם זיונים. הוא סיפר לי על שלו, אני רמזתי לו על שלי. מה חסר לו לבחור בחצי השני של העשור הרביעי שלו שכבר עשה וי על עניין הדירה ויכול לעשות מה שבא לו? ללא עול של משפחה או בת זוג קבועה.

ובכן, אהבה, משפחה, אפילו ילדים. בודאי. הנושאים האלה אפילו עלו מדי פעם. אבל החיים נראו פשוט יפים מכדי לקלקל אותם. החברים הנשואים שלו בעיקר קיטרו והיו כל הזמן עייפים או שהם הביעו קנאה בחופש שלו. ולנו היה ממש סבבה. ובעיקר היתה תחושה שיש המון זמן. שכשנרצה, נוכל לרדת במחלף הבא ולעבור לגור בבית מקסים עם אשה (או גבר במקרה שלי), ילדים וכלב.

אסון האלכסון?

הייתי בת קצת יותר מ-34 כשהתקיימה בינינו אותה שיחה, והאמת היא שלמרות הדאגה שעורר בי אלעד, לא ממש יכולתי להזדהות עם הבהלה הזאת. זה היה די רחוק ממני אז. הייתי רחוקה מלהיות לחוצה. הרי רק שנה קודם לכן סיימתי קשר שנמשך שלוש וחצי שנים, קשר שלוּ רציתי – היה מסתיים בחתונה. האמנתי שהדברים קורים כשצריך. האמנתי שגם אלעד האמין בזה. וגם החבר'ה. בכל אופן, הרגעתי אותו קצת והחיים נמשכו כמקודם.

כעבור בערך חודשיים, סיפר לי אלעד בטלפון שהוא הכיר מישהי דרך האינטרנט. "הפעם זה רציני" בישר לי. "יופי, אלעדוש, אני ממש שמחה בשבילך" פרגנתי לו, למרות שלא ממש האמנתי שזה יחזיק מעמד. אמנם רק לעיתים נדירות יצא אלעד בהצהרות מסוג זה, אבל בינינו, חשבתי שבשבילו זה כבר מאוחר מדי. לא שחשבתי שזה כזה אסון, אבל קשה היה לי להאמין שהוא יוכל לוותר על החיים הקלים והנוחים האלה ולהתחייב.

אחר כך הקשר בינינו די התרופף. שמעתי ממנו פחות. את המפגשים של החבר'ה הוא כבר החמיץ לעיתים קרובות. המישהי הפכה לחברתו. ואז, ארבעה חודשים מאוחר יותר הוא התקשר אלי ובישר לי שהוא מתחתן. פרגנתי לו חופשי, אבל לא הייתי שם באמת. אני יודעת איך זה נראה למתבונן מהצד, אבל באמת שלא קינאתי. פשוט צירוף המילים הזה "אלעד מתחתן" נראה לי כל כך מוזר... ובכל זאת, היתה שיחה נורא כיפית וזורמת. העלנו זיכרונות, צחקנו. על הקרחנה, על טיולי הג'יפים, על הפיקניקים, על הפיק-אפ בארס. ויחד עם זאת, ברור היה לי שזו השיחה האחרונה שלנו – בכל אופן, שיחה מסוג זה. שהפרק הזה תם. לפחות לגבי אלעד.

לא רוצה לגמור לבד. חייב מישהי עכשיו(shutterstock)

מסיבת רווקים טלפונית

זו היתה מעין מסיבת רווקים טלפונית לאלעד בהשתתפות שנינו. רק בסוף השיחה הרשיתי לעצמי להכניס קצת רצינות ושאלתי אותו על אותה שיחת טלפון – בפעם הראשונה מאז התקיימה. מה קרה אז? לאלעד לא היתה תשובה ממש טובה. "אני לא יודע" הוא אמר לי, "לא קרה שום דבר מיוחד. אולי זו היתה פשוט הצטברות של איזו מאסה קריטית. אני לא יודע".

מאז פגשתי אותו רק פעמיים. הראשונה היתה בחתונה. השניה היתה כשנתיים מאוחר יותר. במקרה. הייתי בחוף מציצים עם בחור בשם תמיר. העברנו ביחד את אותו קיץ. תיאורטית, בודקים אפשרות לקשר. בפועל, גם על הקשר הזה הייתה כבר מתחילתו חותמת "זמני". כמה שקשה לי להגיד את זה, בדיעבד, שנינו כבר היינו כמעט שרוטים מדי, וכן, כמעט מבוגרים מדי. ולמרות זאת, די אדישים.

שם פגשנו את אלעד. הוא היה עם ילד חמוד. בן שנה וחצי - כך הוא סיפר לנו במהשך. פלג גופו התחתון היה מכוסה בחול, ואלעד המשיך להדק עוד ועוד חופנים לערמה בה היה קבור למחצה. "זהו, עכשיו כבר לא תוכל לצאת" אמר אלעד, ובתגובה קם החמוד ופורר את ערמת החול שהיתה סביבו, צוחק בקול מתוק. דיברנו קצת ואחר כך קמו אלעד ובנו ללכת, ואני ותמיר פנינו לכיוון השני. "זה כל-כך מוזר לראות את אלעד אבא", אמרתי לתמיר, וסיפרתי לו על שיחת הטלפון ההיא.

הקיץ האחרון

בסוף הקיץ הסיפור עם תמיר נגמר, וארבעה חודשים אחר כך זה תקף גם אותי. אני לא יודעת למה דווקא אז. הרי כל-כך הרבה סיפורים התחילו ונגמרו לי בשנים האחרונות. וזה לא שהייתי מאוהבת בו או משהו. סתם יזיזות-בדיעבד של קיץ. ותקופת החגים, שהיא התקופה הכי קשה, כבר היתה מאחוריי. ומה ההבדל בין גיל 37 ל-36 או 35?

בסך הכל, באמת לא רע לי. יש לי אחלה עבודה ודירה נהדרת משלי וחברים. כיף לי לקום בבוקר. אני אוהבת מסיבות ופיקניקים ושבתות מול הים עם חברים ובכלל את תל-אביב. אני באמת לא לחוצה על בעל וילדים ואני באמת מאמינה שהדברים קורים כשצריך. אבל משום מה באותו ערב, הרגשתי פתאום שזה לא כל כך פשוט. שאולי לא הבנתי משהו, שאולי כבר אין מחלפים בהמשך. שאולי כל התיאוריה הזאת, שהדברים קורים כשצריך, לא נבדקה מספיק טוב.

פתאום קלטתי שמאז אותו קשר של שלוש וחצי שנים – הרציני האחרון שהיה לי - כבר עברו ארבע שנים. פתאום הרגשתי שכבר אין כל-כך הרבה זמן והמעט שנותר אוזל במהירות מבהילה. גוש גדול ומעיק מילא לי את הקיבה וזיעה קרה צמררה את גופי. ואם השעה לא היתה שלוש לפנות בוקר, לפחות הייתי יכולה להתקשר למישהו, לא משנה מי, כדי להגיד לו שאני כבר לא יכולה יותר. פשוט לא מסוגלת יותר לישון לבד.

• ואם גם אתם מתים להכיר מישהו, כנסו לפייסבוק שלנו. אולי תמצאו דווקא שם את האהבה שלכם?