חבר שלי בטוח שזאת אשמתו שהוא רווק
עד היום הוא סיפר לעצמו כל הזמן שהוא עדיין לא פגש את הבחורה הנכונה. שזה יבוא עוד מעט – בשנה הבאה, או בזו שאחריה או בזו שאחרי אחריה. הוא לא האשים את הבחורות, הוא האשים את המציאות. הפעם הוא החליט לשנות את הנרטיב
חבר טוב ויקר משוכנע שיש לו בעיה. עד היום, הוא סיפר לעצמו כל הזמן שהוא עדיין לא פגש את הבחורה הנכונה. שזה יבוא עוד מעט – בשנה הבאה, או בזו שאחריה או בזו שאחרי אחריה. הוא לא האשים את הבחורות, הוא האשים את המציאות. וזה לא שהוא סתם בררן ופוסל את כולן, כי לפעמים הוא רצה והן שהפנו לו את הגב. אבל כל הזמן הזה הוא לא הפסיק לחפש. יצא לדייטים, פתח פרופילים באתרי הכרויות, הסכים בלב כבד לשידוכים ועדיין לא הצליח. אז אם עד היום הוא סיפר לעצמו שזה פשוט לא קרה, הפעם הוא החליט לספר לעצמו סיפור אחר. הפעם הוא החליט לשנות את הנרטיב.
עוד בנושא:
3 תובנות חשובות שלמדתי על שידוכים
בדייטים אני טובה, עד שמגיעה תחושת החרדה
לבחורה היפה שראיתי הבוקר: צרי קשר!
תראו, אין לי בעיה עם שינוי הנרטיב. בכל בוקר אנחנו מספרים לעצמנו סיפור חדש. מנסים להסביר את העולם ברמה הפוליטית, הרוחנית והאישית. בגלל זה יש כל כך הרבה תכניות פטפטת על המסך, ותת מדורים בעיתונות שמכילים כתבות כמו זאת שאתם קוראים עכשיו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להבין, אך כשהסיפור לא מתאים למציאות ואת המציאות אי אפשר לשנות – אנחנו משנים את הסיפור.
אחת החידות הקטנות שמעסיקות כל אחד היא אהבה. לא סתם רוב הסיפורים סביבנו – בספרים, בסרטים ובטלוויזיה – בסופו של דבר, עוסקים באהבה. החידה הזו - האם נמצא אהבה, מתי זה יקרה ומה יהיו פניה, היא חידה אקוטית לכל מהלך חיינו. אבל אני לא מסכים עם אותו חבר. אני לא מסכים עם הנרטיב החדש שהוא אימץ - שהבעיה היא אצלו או אצלנו.
אצלנו זה הרווקים שחצו את גיל ה-30 בדרכם לחלוף את ה-35, כשחלקם כבר שועטים לעבר ה-40 בדרך להתנגשות קטלנית. מבחוץ הם נראים בררנים. לא מוכנים לקחת את הסיכון. לא מוכנים להתפשר. החצופים האלה רוצים להתאהב. הם לא חושבים על הילדים שלהם שיהיו להם הורים מבוגרים, הם לא חושבים על ההורים שלהם שרוצים כבר לזכות לקצת נחת ונכדים לפני שהאלצהיימר יגיח וישנה את הכל. הם לא מבינים שזוגיות היא רק האמצעי להשיג המשכיות למין האנושי, ולא אמצעי להשגת שטויות כמו אושר. הם אגואיסטים.
אל תגידו לי "אתה חכם גדול, אתה מצאת". כי אני אומנם נשוי, אבל הכרתי את האהבה שלי רק ארבעה ימים לפני שחגגתי 35. עד אז הייתי אגואיסט. הייתי בררן. התעלמתי מההפצרות של הוריי. ולא – לא הייתי מוכן להאמין שהבעיה נמצאת אצלי. ידעתי כל פעם מה אני מרגיש. שוב ושוב משכתי את היחסים עם מישהי כדי לנסות ולהמתין בסבלנות, אולי בכל זאת משהו שם בתוך הלב יזוז, יפעם. עם חלקן משכתי עד סוף הדייט הראשון (למרות שאחרי שלוש דקות בצלילה לשיחה כבר ידעתי שזה לא זה). עם אחרות משכתי ימים או שבועות. היו כאלו שמשכתי איתן כמה חודשים, מספר לעצמי סיפור שמבוסס על האמת: היא יפה, היא חכמה, היא מעניינת, חברים שלי אוהבים אותה. אז מה הבעיה? הבעיה הייתה שלא הרגשתי.
אז אני מסכים שצריך להיות פתוח להיפגש עם כל מני ולא להיות בררן יותר מדי לפני הדייט הראשון. אבל אם כשמנסים אין שום התלהבות, שום מנוע בעירה נסתר ששואב את כוחו ממקור לא ברור – אני לא רואה טעם להמשיך. ואני לא אומר שצריך להפסיק לצאת ולחכות שהאהבה תיפול עלינו משמיים, אבל צריך להירגע, לא להפוך את זה למשימה. הניסיונות החוזרים ונשנים עם כל אחת והרצון לתת לכל אחת כזו הזדמנות, רק מקהים את החושים.
כמו בכל מצב חירום, וככה החברה תופסת רווקות באזור חיוג 35, צריך קודם כל להשאר רגועים בשביל לתפקד, ולא להתרוצץ היסטריים כמו תרנגולות ערופות ראש. רק לסיפורי אהבה יש התחלה אמצע וסוף מסודרים וסיבתיים. אהבה במציאות היא מקרית, בלתי נשלטת, והיעדרה הוא לא מצב שאפשר לפתור. כי הבעיה אינה אצלו, אצל החבר שלי. הבעיה היא בזמן שחולף, ועם זה אין מה לעשות ואין איך לפתור. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להרפות. אנחנו ממנו והוא מעצמו. כי לפעמים, דווקא כשמרפים מהאחיזה, בסיפור נוצרים להם חללים קטנים קטנים, ולמציאות יש מקום להיכנס.
לפנייה לכתב/ת 
