כשהעם ניצח את פוסקי ההלכה
לפי התורה אין דרך להפר נדרים, אבל חכמים נתנו את הכוח להפר נדר בידי בית הדין, ואת נדריה הכלכליים של אישה - בידי בעלה או אביה. ומה קורה כשהעם מחליט להתיר את נדריו? אף אחד לא יכול עליו, גם לא חז"ל. לא מאמינים? ראו את תפילת "כל נדרי" שהרבנים התנגדו לה
שלא נאחר ל"כל נדרי"
"נו תזדרזי, שלא נאחר ל'כל נדרי'", המשפט הזה היה נשלח אלי בלחץ ובדאגה בכל ערב יום כיפור, מסבתא שלי שכבר ניצבה ליד דלת הכניסה, רדיד תחרה לראשה וסנדלי פלסטיק ברגליה, והיא מסדרת שוב ושוב את מטפחות הנייר בעמוד המתאים במחזור.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עבור סבתא שלי, "'כל נדרי" (במלעיל) - הגם שפתח את תפילות יום כיפור - היה הפסגה, וערימות הטישו שקופלו בין דפי המחזור הגיעו לקץ הימים כבר בתפילה זו.
סבתא שלי הבינה יידיש, פולנית ועברית ואני מתארת לעצמי שאת תוכן תפילת "כל נדרי" הארמית היא הבינה באופן חלקי; בעזרת המילים העבריות ואלו הקרובות לעברית, בעזרת החזנות רבת העוצמה, ובעזרת הדמעות שמלאו את עזרת הנשים לאורך הדורות בתפילה זו.
הרצונות של סבתא שלי והרצון של התורה
תפילת "כל נדרי", למרות שהיא מהתפילות הקדומות (ידועה לנו החל מהמאה התשיעית לספירה, וייתכן שהיא עתיקה יותר), עומדת בסתירה לחוקי המקרא. בפרשת השבוע, "כי תצא", נאמרים דברים קצרים וברורים ביחס למעמד הנדרים (דברים כ"ג, כ"ב-כ"ג): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָחֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא".
אין חובה דתית לנדור נדרים, אבל אם בחרנו להכניס את עצמנו לעולם הנדרים, חשוב שנדע שאין דרך יציאה. נדרים חייבים לשלם, וללא דיחוי.
לא מפרים נדרים
נראה שנדרים מהווים חלק משמעותי מכלכלת בית המקדש. המקרא מרבה לעסוק בנדרים ולא מאפשר התרתם. הדרך היחידה מבחינתו להפר נדרים, היא במקרה שגבר שומע שאישה הנמצאת תחת חסותו הכלכלית (אב ובת, בעל ואישה) נדרה נדר והוא אינו מוכן לשלמו. מלבד מורכבות כלכלית זו – אין דרך מקראית להפר נדרים.
"כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים"
אנשים נוטים לנדור נדרים ברגעי מצוקה, שהרי מה יעשו נשים ואנשים בחרדתם? יבטיחו הבטחות יקרות לאלוהים, ויקוו שבמתנות אלו יטו את הדין לטובתם. יעקב נודר נדר בדרכו המבוהלת לחרן, חנה נודרת נדר במצוקת עקרותה, והנדר המקראי המחריד מכולם הוא נדרו של יפתח (שופטים י"א, ל'-ל"א): "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה".
רצה הגורל ובתו הבתולה יצאה בשמחה לקבל את פני המנצח. אהבתה לאביה חרצה את דינה למוות. אפילו נדר מרושע זה לא זוכה להתרת נדרים. המקרא לא תמה על החלטתו של יפתח לקיים בבתו את נדרו, או על קבלת הדין של הבת (שופטים י"א, ל"ו): "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ". אחרי הכל – הבטחות צריך לקיים.
הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים
הראשונים שמרדו בנחרצות הבלתי מתפשרת של הנדרים המקראיים, היו חכמי התורה שבעל-פה. מסכת שלמה, "נדרים", מוקדשת לדיונים באופיים של הנדרים, בחלותם ובדרכים השונות להפרתם.
שני שבילים מרכזיים שרטטו החכמים בדרך להתרת הנדרים; האחד הוא ניתוח ודיוק משפטי בנוסחי הנדרים, והשביל השני הוא בירור עמדתם הנפשית-רוחנית של הנודרים בשעת הנדר.
יהיו אשר יהיו נתיבי ההתרה, אין לחלוק על ההבנה שהחכמים יצרו דרכים משפטיות לביטול התוקף חסר הפשרות של הנדר.
מנהגי שטות והדמעות של סבתא שלי
סבתא שלי, וגם אִמהּ וסבתהּ שלה לא נזקקו להבנה מילולית מדויקת של תפילת "כל נדרי". די היה להן בידיעה ש"כאן בוכים", ובהקלה שמספקת ההבנה שיש אפשרות להפר הבטחות קשות שנתנו ברגעי חרדה, ואולי גם להפר גורל מבהיל מדי.
לזכר הדמעות של סבתא שלי, ולמען כל אוהבות ואוהבי התפילה, הנה נוסח התפילה הקדום, המוזכר בסדר רב עמרם גאון:
"ויש מי שעושים כך, כשעומד שליח ציבור מתחיל ואומר: כל נדרים ואיסורים ושבועות וקיומים וחרמים, שנדרנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה, מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים, אם נדר נדרנו אין כאן נדר, ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו. אין כאן לא נדר ולא איסור ולא חרם, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה. ככתוב בתורתך: 'ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה'... אבל שלחו מהישיבה הקדושה שמנהג שטות הוא זהו אסור לעשות כן" (סדר רב עמרם גאון, מהדורות הרפנס, תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים).
עם הזמנים והמקומות התגוון נוסח התפילה אך גרעינו הדתי נותר – ביטול נדרים שנדרנו ולא קיימנו.
כשידם של חכמי ההלכה לא על העליונה
שני דברים נלמד מדברי רב עמרם גאון; האחד – כבר במאה התשיעית לספירה זכתה תפילה זו לתפוצה נאה. השני – חכמי הישיבות הבבליות (כולם או חלקם) לא אהבו את התפילה שהתקבלה בקהילות.
כן, לפנינו מנהג שהיה חביב על העם ולא על החכמים, ובמהלך הדורות הפכה תפילה זו למופת למאבקים שידעו חברות וחברי הקהילות היהודיות לנהל מול פוסקי ההלכה.
במהלך השנים הרבות יצאה ההנהגה ההלכתית נגד תפילה זו ששמה למרמס את מסכת "נדרים" ואת הפרקטיקות ההלכתיות הסבוכות שיצרו החכמים בדרכם להתיר נדרים. בכמה משפטים כלליים, בלי לדון לנפשו של נשבע ולגופה של שבועה, מתירה הקהילה לעצמה את נדריה. איזו חוצפה כלפי שמיא, ואיזה זלזול בהלכה וברבנים.
מבקשת סליחה מתפילת "כל נדרי"
לא רק אנשי הלכה בעבר הרחוק סלדו מתפילה זו, גם בעת החדשה רחקו ממנה מנהיגים; בבית הכנסת של הרב שמשון רפאל הירש בוטלה תפילה זו. רבנים ליברליים ראו בה לא (רק) קריאת תיגר נגד ההלכה, אלא גם פגיעה באחריות ובאמינות של הקהילה היהודית בפני עצמה ומול הגויים. הם התאמצו לבטל את התפילה או להציע לה נוסחים "'מתקנים".
שנים רבות נהה ליבי אחר מתקני התפילה ומבטליה, שכן היא מבטאת חוסר אחריות וכאילו מצדיקה סטריאוטיפ יהודי כעור ומכאיב. למה לנו להצטייר בפני עצמנו ובפני הגויים כמי שמילתם אינה מילה?
אבל בזמן האחרון אני חושבת את תפילה זו וחרטה בלבי, במחשבה חוזרת ומבוגרת אני רוצה להצטרף אל דורות של נשים וגברים דומעים שנצרו תפילה זו.
אפילו שהן ישבו בעזרת נשים – זו התפילה שלהן
תפילת "כל נדרי" היא תפילה אנרכיסטית, פורעת חוק ואפילו פורעת מוסר, וכשקהילה שלמה בוחרת בשבירת "הסדר הטוב", אני כמובן בעד.
בנוסף לזאת, יש לתת את הדעת לחירויות שלקחו לעצמם החכמים, ולחירות שהם שללו מהקהילה. החכמים לא לחמו למען שמירת חוקי המקרא כפשוטם. גם החכמים חתרו תחת החוק המקראי בבקשם להתיר נדרים, אלא שהחכמים רצו שהכל ייעשה בדברים. "התרת נדרים? בטח, אבל רק בטכניקה שלנו".
וכאן נכנסות לתמונה סבתא שלי, ודורות הנשים והגברים שלפניה, ואחורה הרחק אולי עד ילתא ובנותיה המכשפות היהודיות מבבל, וחבורות של נשים יהודיות שהיו בסביבתן וכתבו קערות השבעה לשדים ולחשו נגדם לחשים. נשים שידעו להתיר קשרים מסתוריים בעולמות העליונים ולבטל דינים קשים.
הן לא שאלו את החכמים אם מתאימה להם התרת הנדרים שלהן. הן וחבריהן נסחו ניסוחים שונים של "כל נדרי" באלף ואחת דרכים, וגם בתפילת ערב יום הכיפורים.
וכשסבתא שלי בכתה בלחש ב"כל נדרי", הדמעות שלה שלחו שורשים ארוכים באדמה הפורייה של הנשים שידעו להפר גורלות ולהתיר נדרים. בעזרת הנשים היא לקחה את גורלה ואת נדריה בידיה, ומחוץ לידיהם של הגברים והחכמים שקבעו עליהם בעלות (חלק מהדברים שכתבתי עלו בדעתי בזכות מאמרו המצוין של שלמה דשן, "חידת כל נדרי: בירור אנתרופולוגי והיסטורי").
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות, חברים, ביאסתם אותי בשבוע שעבר. ראיתי המון תגובות נגד, מעט תגובות בעד - אבל שום דיון רציני. מותר לריב, אבל זכרו: "מלחמה שעל ידי ספר – אהבה יש בסופה". מצפה לתגובות מלומדות.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
