שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהתורה אומרת לא, למה היא מתכוונת?
    שבעים-ושמונה פעמים נזכרת המילה "לא" בפרשת השבוע, ומבהירה שאסור לגבר ללבוש שמלת אישה, ואסור להינשא לעמוני או למואבי, ואסור לגבות מאדם עני את שמלתו האחרונה, ואסור לקבל צדקה מזונה. ומה המשותף לכל אלה?
    "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

     

    שבעים-ושמונה פעמים נזכרת בפרשה זו המילה "לא". לאווים אלה עיקר עיסוקם הפרדה בין דבקים. הלאו הראשון: "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה".

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    "לא ילבש גבר שמלת אישה" - מכאן נבין שהיו שני סוגי שמלות: שמלת גבר ושמלת אישה. באותם ימים היחידים שהיו פטורים משמלה ולבשו מכנסיים, היו הכהנים. להם הותר ללבוש מכנסיים כדי שיוכלו לטפס במעלות המזבח בלי חשש מעין הרע. ואילו שאר הגברים והנשים לבשו בחיי היום-יום שמלה, שהיתה כנראה דמוית גלביה בת ימינו. שנאמר: שמלה לך, קצין תהיה לנו.

     

    גזרה התורה שלא ילבש גבר בגדי אישה כדי לעשות את חיינו ברורים ככל האפשר. ובהזדמנות זאת הוסיפה אותה פרשה עצמה גם את שאר הענפים שבהם הייתה סכנה של עירוב מין בשאינו מינו, ובנשימה אחת אוסרת עלינו התורה: ללבוש שעטנז (צמר ופשתים יחדיו) ולזרוע כלאיים ולחרוש בשור וחמור יחדיו. והכל צררה באותה פרשה עצמה!

     

    האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו הורחב בימי הביניים ללאו נוסף, העוסק בתורת השירה העברית. אותו לאו הוסיף אחד מגדולי משוררינו, רבי משה אבן עזרא, שבמקום לומר "לא תחרוש" אמר "לא תחרוז": לא תחרוז שור בחמור! הבא את השור אל ארץ המישור, ואת החמור אל הר המור. ובכך רמז לנו כי גם חריזה עלובה בשיר אינה פחות מזיקה מחרישה בשור וחמור. אלא שבימינו, כמו שמרדו בעניין הלבוש, כך מרדו בעניין החרוז. וכותבים חרוזים כגון: התינשאי לי אהובה, התהיי לי לאישה? ואין מי שיקום באומץ לב ויפריד בין הדבקים!

     

    שורש המילה ROOT

    ואת אותו עקרון ההפרדה נוקט גם בפסוק הבא: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם".

     

    לאו זה מעיד על ראשיתה של הסתגרות עם ישראל בתוך עצמו, מפחד שמא אין היהדות די חזקה לעמוד בפני השפעתם של גרים שיתערו בה. ומתקיימת קללתו-ברכתו של בלעם: ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״.

     

    משה מדגיש, וחוזר ומדגיש, שלא לחיות בחברת הגויים שמא אורחות חייהם ואמונותיהם הנלוזות ישפיעו על בני עמנו לשוב אל עבודה זרה. אלא שאזהרות לחוד ומציאות לחוד. העם האחד שאותו נצטוו אבותינו למחות באמת מעל פני האדמה היו העמלקים. על כל העמים האחרים הוטלו חרמות מסוגים שונים שלא להתקרב אליהם. אך המציאות, כאמור, יש לה דרכים משלה.

     

    משה, שכל מילה שלו נשקלה בזהירות רבה, הקפיד לומר בפסוק שלעיל: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". אך לא אמר עמונית ומואביה! וכך אנו רואים כי אישה מואביה אחת, טובת לב ונאמנה, שברה את מעגל החרמות הזה ונישאה לאיש ישראלי מבית לחם יהודה, הלא היא רות המואביה. ועל המעשה האמיץ שעשתה אותה גרה, זכתה להיות סבתו של דוד המלך. ועד היום אנו מעלים את הגרה על נס ואומרים: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. חוטר מגזע ישי זה דויד, ושורשיו זו רות. ומכאן החלו הגויים לתרגם את המילה שורש למילה ROOT.

     

    מילה על חמלה

    לאו נוסף עוסק בהחזרת חובות. עד היכן רשאי המלווה להתאכזר אל הלווה ולהשפילו? "כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה

    לֹא-תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".

     

    התורה מציירת לפנינו תמונה מאוד נוגעת ללב: אדם חייב לך כסף ואינו מחזיר, ואתה בא אליו הביתה לגבות את החוב, או לקחת את העירבון ולהשיב לך כחוק את מה שמגיע לך. אל תיכנס אליו הביתה לקחת את המגיע לך בדין! יתר על כן: אם זה הבגד היחיד שיש לו, עליך להחזיר לו את הבגד עם רדת הלילה כדי שיהיה לו במה לישון. גם אם החוק הוא לצדך, יש חוק שמעל לחוק, וזו החמלה.

     

    על מקומה של החמלה בתורה מן הראוי להביא דברים שכתב שד"ל במאה התשע-עשרה. הוא כותב שהחמלה אינה דורשת לימוד, כי היא תכונה טבעית שאיתה נולד האדם. אדרבא, חינוך פגום הוא שגורם לסילוק החמלה מנפש האדם. לכן, הוא אומר, כל מה שעלינו לעשות הוא לעודד את הילד לשמור ולטפח את התכונה הזאת.

     

    והוא מוסיף: "אם נחפוץ להדריך הילד בדרך הטובה, ושתהיה הדרכתנו מועילה באמת לתיקון מידותיו, אין לנו אלא להשתדל להוסיף כוח ואומץ להרגשת החמלה הטבעית הנטועה בלבו, כמו שאם נרגילהו לראות מעשי אכזריות ולשמוע תהילות לאומץ לב, אין ספק שתחלש החמלה בלבו. הילד הצוחק לזעקת בהמה, יצחק ביום המחר לזעקת אביו ואמו. והמשתעשע בשריפת עכבר, יצית אש בארבע פינות עירו, להשתעשע בשריפתה, אם תהיה הרשות בידו".

     

    "אם תראה איש לועג לצרת רעהו – אל תבטח בו. גם לצרתך ילעג ביום אשר יחדל לקוות ממך לתועלת. הקורא בדברי הימים על הצלחת הערמומי בתחבולותיו - ושמח בקריאת סיפורים כאלה! - הרחק מעליו דרכך". עד כאן לשונו.

     

    הסיפור על הפרוצה הנדיבה

    עוד אחד מהלאווים המפרידים בין דבקים: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ לכל נדר". למרות שהכסף אין לו ריח,

    נצטווינו שלא לתרום לצרכי קודש כסף שמקורו בעבירות על חוקי התורה. אבל מצד שני לימדונו כי ההכרח לא יגונה, ופיקוח נפש דוחה שבת, והכסף מטהר ממזרים.

     

    וכדי להבין איך זה עובד, הנה אמתיק זאת בסיפור על קהילה יהודית באמריקה, שביקשה תרומות לשיפוץ בית הכנסת. הקהל תרם בעין יפה, אך הסכומים לא היו מספיקים. הגבאים פנו לרב בשאלה קשה: ישנה בינינו יצאנית שרוצה לתרום סכום נכבד שיאפשר את השלמת השיפוץ, אך הם אינם מוכנים לקחת את כספה, שהרי נצטווינו בתורה: לא תביא אתנן זונה בית ה׳.

     

    אמר להם הרב: אל תטרידו את עצמכם ואל תתחבטו, קחו את הכסף! אין צורך לחשוש. כל הכסף הזה הוא שלנו.

     

    ומן הלאו יצא הן.

     

  1. טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב


  2.  


    פרסום ראשון: 16.08.13, 14:34
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשהתורה אומרת לא, למה היא מתכוונת?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    חמלה היא יסוד אנושי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    צילום: יובל חן
    יורם טהרלב
    צילום: יובל חן
    מומלצים