האדריכלית עדה כרמי-מלמד (86) נחשבת לאחת מהיוצרות החשובות באדריכלות הישראלית. באמתחתה שורה של בניינים יוצאי דופן - הידוע שבהם הוא בית המשפט העליון, שאותו תכננה יחד עם אחיה, האדריכל המנוח רם כרמי. למרות שגיל הפרישה מזמן מאחוריה, נדמה שההתרגשות מהמקצוע והרצון ליצור אדריכלות משמעותית לא דהו, כשבעת האחרונה נחנך פרויקט שאפתני נוסף בניצוחה: בית המועצה ומרכז המבקרים של נאות חובב. המבנה שיושב של גבעה בכניסה למועצה התעשייתית, מעלה על נס את הנוף המדברי הייחודי של הנגב, ומבקש להיות חלק ממנו.
"זה בניין מאוד חשוב במשרד כי הוא פורץ דרך בהרבה מובנים ממבנים אחרים וסטאטיים שתכננו", מספרת כרמי-מלמד בראיון ל-ynet, ומסבירה: "המבנים של המשרד תמיד 'מחפשים שורש' ומתיישבים טוב על הקרקע. הבניין בנאות חובב עושה גם את זה אבל גם רוצה 'לברוח' קצת. הבניין נמצא בסיטואציה מאוד מורכבת: מצד אחד הוא רוצה להיכנס לאדמה ושלא יזיזו אותו, מצד שני יש לו אלמנט שרוצה 'לדבר' אל הנוף הרחוק, ומצד שלישי הוא חלק מנאות חובב, שהוא מרכז התעשייה הכימית הכבדה של מדינת ישראל. מאחר שהוא עומד על קו רכס גבוה, הוא גם משדר החוצה שמדובר במבנה הכניסה למועצה".
זו לא הפעם הראשונה שכרמי-מלמד מתכננת בנאות חובב. משרדה חתום גם על מרכז המבקרים של חברת טבע שמצוי בשטח המועצה, אך הדרך להשלמת הפרויקט הנוכחי, שתכננה יחד עם אדריכל אחראי מתן ליפמן, ידעה לא מעט קשיים ומהמורות. בניית מרכז המבקרים ובית המועצה החלה כבר בפברואר 2014 והייתה אמורה להסתיים באוקטובר 2015. דו"ח מטעם משרד מבקר המדינה מ-2017 שעסק בהקמת המבנה הצביע על שורה של ליקויים בהתנהלות המועצה. מאז הוחלף ראש המועצה וגם הקבלן שנבחר לבצע את העבודה. "עבדנו על הפרויקט הזה עשר שנים שבמהלכן השתנו גם הקבלנים וגם ראש המועצה. כל השחקנים השתנו וזה הכביד מאוד על תהליך הביצוע", משתפת כרמי-מלמד. "כאדריכלים שאחראיים על כל היועצים של המבנה אנחנו 'סוחבים' מאחורינו צוות שכולו תלוי בדיאלוג שבין הלקוח והקבלן, והדיאלוג הזה היה מורכב".
לדבר עם הנוף
עכשיו, כשהבניין סוף כל סוף עומד על תלו, קשה שלא להתרשם מהתוצאה. בדומה למבנים אחרים של המשרד, גם כאן ניתן להבחין בשפה הייחודית של האדריכלית כלת פרס ישראל, שמאופיינת בצורות אורגניות, התייחסות לאור הטבעי כחלק בלתי נפרד מהמבנה ושימוש בחומרים מקומיים. החומר העיקרי ששולט בחזיתות הוא אבן בהירה שמשתלבת היטב עם הנוף הצחיח. "זה מבנה שמנסה להיטמע בנוף והאבן הבהירה שמתיישבת על אדמת הנגב החולית מרגישה שייכת לשם", היא מתארת. "בניגוד למשל לאבן הירושלמית שיש לה כל מיני צבעים כהים. מדובר כאן באבן שהיא בהירה כולה, וכשהיא מסותתת היא מתבהרת עוד יותר".
ברבות מעבודותיה של כרמי-מלמד קיים דגש על חוויה תלת-ממדית ופיסולית בתוך ומחוץ למבנה. בהיבט הזה הבניין החדש בנאות חובב אינו יוצא דופן, וטיול מסביבו חושף עושר צורני מורכב. "זה בניין שעומד כמו אי בודד במרחב. הוא יושב על רכס ומסתכל על כביש 40 שהוא כביש אזורי חשוב. אין לפניו או מאחוריו שום דבר. הוא עומד כמו פסל על תל. זאת אומרת שהוא נחווה לא רק בתוכו אלא מכל צדדיו", היא מסבירה.
כאמור, התכנון כולל בתוכו שני מבנים, לכל אחד תפקיד אחר וקהל משתמשים משלו. הראשון משמש מבנה משרדים עבור עובדי המועצה, בזמן שהשני מתפקד כמרכז מבקרים ונועד לחשוף את הציבור לפועלן של החברות בנאות חובב. שני הבניינים אמנם נפרדים זה מזה אך חולקים קיר בטון משותף, שבקווי המתאר המעוגלים שלו מחקה את תוואי השטח. צדו האחד של הקיר מהווה חזית מרכז המבקרים, וצדו השני נכנס לבניין המועצה. כך נוצר קשר הדוק בין הפרוגרמות השונות באמצעות הקומפוזיציה האדריכלית.
"שני האגפים של המבנה אוטונומיים לגמרי ושונים זה מזה בתפעול שלהם, וה'תלתל' של קיר הבטון הגדול מחבר אותם. הבניין הארוך שמנסה לצאת החוצה הוא מרכז המבקרים, והמבנה שיותר מכונס בעצמו הוא בניין המשרדים של המועצה. כל אחד מהם יורד עמוק לתוך הקרקע ומפנה את הפנים שלו לנוף אחר".
לדבריה של כרמי-מלמד, הטופוגרפיה המשופעת של האתר משחקת תפקיד משמעותי בסיפור המבנה, והיוותה נקודת המוצא לתכנון האדריכלי כולו. "הגבעה משתפלת לעבר הכביש והיו לה קווי טופוגרפיה מסולסלים כאלה. בעצם, הכל התחיל מזה", היא נזכרת. "הטופוגרפיה נראתה לי כל כך חזקה וחשבתי שאני מוכרחה ליצור קיר שישדר איזושהי שייכות למקום. מכאן בא קיר שהוא לא ישר אלא מחקה קו טופוגרפי שחוצה את כל המבנה".
הקיר המדובר לא נחווה רק במבט פסיבי – גשר מתכת תלוי שצמוד אליו מאפשר לצאת מחלל מרכז המבקרים, לטייל לאורכו מבחוץ ולצפות בנגב מזווית חדשה ולא שגרתית. "הקיר העגול מצד אחד שייך לבניין ומהווה דופן לשני האגפים שלו אבל מצד שני הוא 'מדבר' עם הנוף", היא אומרת ומסבירה כיצד: "יש לו מדרגות שמחברות את כל הקומות. אפשר לעלות מלמטה ולטייל עד הגג. זאת אומרת שהקיר של הבניין הוא גם קיר ציבורי שכולם יכולים לטייל עליו".
24 צפייה בגלריה
מבט אל בית המועצה (מימין). מדרגות פתוחות לציבור מובילות אל קיר הבטון המסולסל
(צילום: עמית גירון)
פרט לאלמנט המתואר, כרמי-מלמד מספרת כיצד הכניסה לפרויקט מבקשת אף היא לקשור בין שתי הפרוגרמות. במקום ליצור כניסה נפרדת עבור כל אחד מהבניינים, תוכנן שביל גישה משותף שעובר ביניהם דרכו חולפים כל באי המתחם – עובדים קבועים לצד אורחים מזדמנים. בסוף אותה דרך מוקמו זו מול זו הכניסות לבניין המועצה ולמרכז המבקרים, מעליהן מרחף ומצל חדר ישיבות שקוף. מרפסת תצפית בקצה השביל מאפשרת לספוג מבט נוסף אחרון על הנוף לפני שנכנסים פנימה.
"הטופוגרפיה נראתה לי כל כך חזקה וחשבתי שאני מוכרחה ליצור קיר שישדר איזושהי שייכות למקום. מכאן בא קיר שהוא לא ישר אלא מחקה קו טופוגרפי שחוצה את כל המבנה"
חלוקה לתתי מבנים כפי שמתקיימת בפרויקט הנוכחי היא מוטיב חוזר באדריכלות של כרמי-מלמד, כפי שהיא בעצמה מעידה. "מה שמעניין הוא שגם בית המשפט העליון מורכב משני חלקים שדרך ציבורית מפרידה ביניהם. יש הרבה בניינים במשרד שבקומפוזיציה שלהם יש חלוקה ליותר מגוף אחד", היא אומרת. החלוקה לדבריה נובעת מדרישות הפרוגרמה – מסמך טכני שקובע מה יהיו השימושים במבנה, כמות האנשים שיוכל לאכלס, גודל וסוג החללים וכך הלאה. מענה טכני בלבד אינו מספק לטעמה, ותפקידו של האדריכל ליצוק משמעות לבניין בכלים האדריכליים שעומדים לרשותו.
"הפרוגרמה קובעת מה יותר חשוב ממה וצריך לפתור אותה. זה רק עניין של שכל ישר. בשביל זה לא צריך להיות אדריכל, כל אחד יכול לעשות את זה", היא גורסת. "יש משהו שנכנס מעבר לשכל הישר ואולי הוא חשוב יותר וזה ה'דבק' הקונספטואלי שמחבר את הכל. ה'דבק' בבניין הוא לא פונקציונאלי, אלא מה שרוצים בשביל הבניין ומה שמצפים שהוא יעשה למי שבתוכו, וזה לא נמצא בפרוגרמה".
"הדבק" שעליו מדברת כרמי-מלמד מגולם בין היתר במערכת הדרכים בבניין והאופן בו האנשים עוברים מחלל לחלל, נושא שלדעתה לא תמיד מקבל את תשומת הלב הראויה. "המושג 'דרך' נורא חשוב בכל הבניינים אצלנו. החלק הכי משותף בבניין זאת הדרך, ולפעמים לא נותנים עליה את הדעת כמו לחללים הפונקציונאליים. עושים מסדרון שלא קורה בו כלום. זאת אומרת שהמקום הכי ציבורי בבניין הוא המקום הכי פשטני בבניין, וזה אבסורד".
לאלף את האור
כשנכנסים לתוך מרכז המבקרים ובניין המועצה, האור הטבעי הופך ל"שחקן" הראשי בחלל ומוקד תשומת הלב. תפיסת האור כאחד מחומרי הגלם של האדריכלות היא תמה חוזרת בבניינים של כרמי-מלמד ונושא שהיא מרבה לעסוק בו. הפעם, לדבריה, ההתייחסות לעניין הייתה קריטית בשל האקלים החם ואופיו העז של האור בנגב. "זה אור שהבוהק והאינטנסיביות שלו נגרמים כתוצאה מהמדבר שנמצא מסביב. הבניין מנסה להימלט מהבוהק של הנגב. זה כמו אילוף הסוררת – לנסות 'לאלף' את האור והבוהק וליצור מקום שיש בו אור רך ונעים שרוצים להיכנס אליו".
בניגוד למגמה הרווחת באדריכלות העכשווית שדוגלת בכמה שיותר שקיפות וקירות זכוכית, נראה שמיקום החלונות בפרויקט נעשה בצורה מדודה ומחושבת. חלונות צרים ועמוקים חורצים במעטפת האבן הבהירה של מרכז המבקרים ועולים עד הגג. חזרתיות החלונות והמרווח השווה ביניהם מייצרים מקצב אחיד של אור בתוך החלל. מהעבר השני חזית המועצה מאופיינת בחלונות זכוכית שקועים ומוגנים בהצללות.
"אור הוא חומר הבנייה הכי חשוב שיש בארץ והבעיה היא שבשביל להכניס אותו נכון לבניין צריך להשקיע בחללים. לפעמים צריך לייצר חללים גבוהים כדי שהוא יוכל לרצד מצד לצד. כשהוא מרצד הוא משנה את הטקסטורה והאיכות של החומרים", היא אומרת וממשיכה : "זאת אומרת שלאור יש כוח לשנות את החומרים. מה שמעניין בבניין הזה שמצד אחד בפנים האור הוא השחקן הראשי ובחוץ הצל הוא השחקן הראשי".
נראה שבזכות ההתייחסות הרגישה לאור, תוואי השטח ולחומרי הבנייה, נוצר חיבור עמוק בין המבנה לסביבה המדברית שעוטפת אותו. מסתבר שסוגיית הלוקאליות והקשר למקום הוא נושא שהולך עם כרמי-מלמד שנים רבות. "יש שלושה מרכיבים לאדריכלות: מה שהיה, שזה במובן של ההיסטוריה והמסורת האדריכלית, מה שיש, שזה המקום וכל מה שהוא מביא איתו מבחינה חברתית, כלכלית ופיזית, ומה שיהיה, שזאת הטכנולוגיה ומה שהיא מאפשרת", היא אומרת.
24 צפייה בגלריה
מימין: אדריכל שותף אורי לניר, שותפה מיטל יפה, אדריכלית עדה כרמי-מלמד, אדריכל שותף עופר ארוסי
(צילום: רפי דלויה)
"האדריכלות איכשהו צריכה למצוא את הקשר בין שלושת הגורמים האלו. ברגע שהיא קשורה רק באחד מהם קורה משהו לא טוב. אם היא רק טכנולוגית, כמו שקורה הרבה פעמים בבנייני תעשייה לצערי, שבהם 'פותרים' רק את המפתחים הגדולים, אז נוצר מקום שמכונות מסתדרות בו נהדר אבל האדם פחות. יש שלושה מרכיבים שהאדריכלות צריכה לעסוק בהם. אסור לסמוך רק על אחד".
