בתמונת פילם של ארכיון פלפוט מופיע חדר האוכל בקיבוץ ניר עם ב-1979. קבוצת ילדים בלבוש קצר וצבעוני יושבת על המדרגות הרחבות בקדמת המבנה, חלקם על סלעים סמוכים ואחדים מטפסים על מעקה הבטון המעוגל ומנפנפים ברגליהם. זה נראה כמו קיץ פסטורלי בקיבוץ בעוטף עזה. חדר האוכל שניצב מאחורי החבורה העליזה נבנה בסגנון ברוטליסטי, עשוי בטון חשוף ומחופה בטיח "שפריץ". חלונות המבנה מעוטרים בהצללות בטון מאסיביות, שפרט להגנה מקרני השמש, נועדו לשמור על באי המבנה מפני פגיעה ארטילרית. לעובדה הזו ילדי הקיבוץ בוודאי לא ערים, וגם לא לכך שמדובר באחת מיצירותיה הארכיטקטוניות המרשימות של ארנונה אקסלרוד (2019-1935) – אדריכלית שעיצבה את חדרי האוכל, וכך גם את פניהם, של לא מעט קיבוצים בישראל בשנות ה-70 וה-80.
אם השם ארנונה אקסלרוד לא נשמע לכם מוכר – זה הגיוני מאוד. מדובר ביוצרת אנונימית יחסית, ששמה לרוב לא מוזכר בנשימה אחת עם האדריכלים המפורסמים והידועים בתרבות הישראלית. ובכל זאת, מדובר באדריכלית כישרונית ומסקרנת, בעלת גוף עבודות יפהפה ומרשים. ספר האדריכלות החדש "סעודה אחרונה בקיבוץ" מגולל את קורותיה של אקסלרוד ושל יצירתה האדריכלית העשירה, וסיפורה האישי שמתואר בו משקף בחלקו גם את סיפורם ההיסטורי של התנועה הקיבוצית ואדריכלות הקיבוצים, משנות הפריחה והשגשוג ועד לשקיעתם מבחינה מעמדית ואידיאולוגית בחברה הישראלית.
"הספר הזה הוא דגימה מעבודותיה של אדריכלית אלמונית, וצריך להגיד את זה", מספר בריאיון ל-ynet ד"ר צבי אלחייני, שכתב את סיפורה של אקסלרוד ביחד עם האדריכל מיכאל יעקובסון. "לא נתחיל לומר שידעו פה על ארנונה וסוף-סוף כינסנו את עבודתה. לא היה לה ארכיון, והיה צריך לעשות איסוף של החומרים, תחקיר, וללמוד ולפרש אותה כיוצרת יחידה ויוצאת דופן. מדובר באישה תל אביבית שיוצרת את הרגע שלה בתוך האדריכלות הקיבוצית, שלכאורה הייתה אמורה להיות אדריכלות קטלוגית, שטוחה ואחידה לכולם. ולא – היא יוצרת בתוך זה שפה משלה".
"מדובר באישה תל אביבית שיוצרת את הרגע שלה בתוך האדריכלות הקיבוצית, שלכאורה הייתה אמורה להיות אדריכלות קטלוגית, שטוחה ואחידה לכולם. ולא – היא יוצרת בתוך זה שפה משלה"
ארנונה נולדה ב-1935 בקיבוץ רמת הכובש בדרום השרון למשפחת זריצקי. תחילת מלחמת העולם השנייה ב-1939 תפסה אותה ואת אמה רחל במהלך ביקור קרובי משפחה בפולין. לאחר מסע ארוך ומפרך דרך מוסקבה, השתיים הצליחו לשוב בשלום לארץ ישראל, וב-1942 התמקמה המשפחה לבסוף בתל אביב. באמצע שנות ה-50 קיבלה אקסלרוד את הכשרתה האדריכלית בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, המוסד היחיד ללימודי המקצוע באותה תקופה בארץ. היא נישאה לאביבי אקסלרוד, אחד מהמהנדסים המבוקשים בארץ ואהבת נעוריה מימי התיכון. לאורך השנים השניים שיתפו פעולה, ואף תיכננו יחד את ביתם המשותף בתל אביב שבו גידלו את שלושת ילדיהם – אילת, אופיר ואירית. האחרונה גדלה להיות אדריכלית בעצמה.
מכיכר הדמוקרטיה למבני בטון בפריפריה
על אף היותה אדריכלית אלמונית, אלחייני ויעקובסון מספרים כיצד אקסלרוד נכחה בצמתים חשובים באדריכלות המקומית, ולקחה חלק בתכנונם של כמה מהבניינים האיקוניים בתרבות הישראלית. עוד בהיותה סטודנטית היא הצטרפה למשרד מיוחד שהוקם לטובת תכנון מבנה הספרייה הלאומית בירושלים. בין שבעת האדריכלים בוגרי הטכניון שנבחרו להוביל את הפרויקט, היה גם שמעון פובזנר המנוח, מבכירי האדריכלים הישראלים שתכנן בין היתר את מכון ון ליר, תיכון ליד"ה בירושלים ואת כיכר העצמאות בנתניה. משהסתיימה מלאכת התכנון בגבעת רם, אקסלרוד, שהייתה אז רק בת 23, החלה לעבוד במשרדו של פובזנר ושם השתתפה בפרויקט היסטורי נוסף - כיכר רבין.
23 צפייה בגלריה
ארנונה אקסלרוד במשרדי המחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית בשנות ה-80
(צילום: אוסף משפחת אקסלרוד)
"ארנונה זכתה לעבוד אצלו (פובזנר, ש"פ) ולתכנן עבודות שהן ללא ספק ה-'גראונד-זירו' של האדריכלות הישראלית", קובע אלחייני. "בתכנון כיכר רבין היא מוצאת את עצמה משרטטת את אותן דוגמאות ריצוף, אפשר לומר איקוניות, של הכיכר של הדמוקרטיה הישראלית". בספרם של השניים מצוטטת אקסלרוד בעצמה מתוך ראיונות עבר שנערכו עימה, כשהיא נזכרת בתקופה שבה השתתפה בתכנון הכיכר: "שרטטתי את כל המרצפות עם הצורה הייחודית שלהן פעמים רבות כי דברים השתנו וכל הזמן זזו", היא סיפרה. במסגרת העבודה אצל פובזנר, אקסלרוד לקחה חלק בפרויקטים חשובים נוספים כמו בנייני הפקולטות בקמפוס גבעת רם ובית החייל בתל אביב.
למרות הזוהר והיוקרה שבתכנון הפרויקטים הממלכתיים ביותר בישראל, אחרי שמונה שנים אקסלרוד עזבה את משרדו של פובזנר ויצאה לדרך חדשה כאדריכלית במחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד. מתכנון הבניינים הכי אטרקטיביים בלב העיר, היא עוברת לתכנן בנייני ציבור בקיבוצים המרוחקים של הפריפריה, מכפר גלעדי שבאצבע הגליל ועד קיבוץ גרופית שבערבה.
"כמה אדריכלים יכולים לומר שהם השתתפו בתכנון הספרייה הלאומית וכיכר רבין? כל בוס היה מקבל עובד כזה למשרד שלו. היא יכלה לעבוד באיזה משרד שהיא רצתה, והיא בחרה לעבוד בתנועה הקיבוצית"
23 צפייה בגלריה
ארנונה (שנייה משמאל) וחבריה לעבודה במחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית בשנות ה-80
(צילום: אוסף משפחת אקסלרוד)
יעקובסון ואלחייני מדגישים עד כמה מדובר בבחירה ייחודית ולא מובנת מאליה. "היא הייתה מקושרת והיה לה ניסיון עשיר. כמה אדריכלים יכולים לומר שהם השתתפו בתכנון הספרייה הלאומית וכיכר רבין? כל בוס היה מקבל עובד כזה למשרד שלו", אומר יעקובסון, ואלחייני מוסיף: "בשנות ה-70 וה-80 היו משרדי אדריכלות משגשגים בתל אביב. היא יכלה לעבוד באיזה משרד שהיא רצתה, והיא בחרה לעבוד בתנועה הקיבוצית. היא לא הייתה חייבת לעבוד שם, היא קמה כל בוקר כדי לתכנן את חדרי האוכל של קהילות הספר האלה. אנשים אידיאליסטים שבחרו ליישב את המדינה ולגור בסוף העולם – בערבה, בגולן, במקומות הכי רחוקים, והיא מנסה לעשות להם בית קטן, מקום שייתן להם חום ולא יהיה עבורם ברוטליסטי ובוטה מדי".
האדריכלית שהפכה ברוטליזם לרך ואנושי
כאמור, אחד מתחומי ההתמחות של אקסלרוד היה תכנון חדרי אוכל, ויעקובסון מסביר את ייחודם של אותם מבנים. "אם אנחנו מחפשים מה ישראל חידשה בתחום האדריכלות והתרבות, טיפולוגיה שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם, הרי מדובר בחדרי האוכל הקיבוציים", הוא קובע. "חדרי האוכל בקיבוצים לא מייצגים רק מסעדה גדולה ומתוחכמת מאוד עד לרמת הריצוף, אלא גם שייכים למנגנון חברתי, כלכלי, תרבותי, גיאוגרפי, פוליטי ואידיאולוגי. לא קיימת בעולם רשת וולונטרית של יישובים שיתופיים כמו הקיבוצים. לדבר הזה היה ביטוי פיזי בכל תחום, החל מהלול ועד לגולת הכותרת של החברה הקיבוצית השיתופית – חדר האוכל. האדריכלים שתכננו אותם לא פעלו בחלל ריק. היו כללים מדויקים מאוד איך לתכנן חדר אוכל, עד לרמת המדשאה שמחוצה לו".
ככל שמעמדם של הקיבוצים הלך והתחזק בישראל של שנות ה-60 וה-70, כך הפכו חדרי האוכל לגדולים ומשוכללים יותר, וכללו בתוכם פרוגרמות חדשות כמו משרדים, צרכנייה ומועדון. "חדרי האוכל לא נועדו רק להסעדה אלא גם לעריכת טקסים, כנסים, חגיגות ואסיפות קיבוץ שהתקיימו בכל מוצאי שבת והיו אירוע דרמטי, וכנראה גם בלתי נסבל, שבו התקבלו באופן דמוקרטי כל ההחלטות", אומר יעקובסון, ומוסיף שמלחמת ההתשה (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) שבה התבצע ירי מאסיבי על הקיבוצים בגבול, ובעיקר בבקעת הירדן, הביאה לדרישה שחדרי האוכל ישמשו גם כמקלטים ממוגנים.
בתוך מערכת החוקים והדרישות הנוקשה, אקסלרוד הצליחה לבטא את התפיסה האישית שלה, וליצוק לתוך הסגנון הברוטליסטי של שנות ה-70, שלעיתים מתפרש כנוקשה ומאיים, תכונות כמו רכות, חמלה ואנושיות. היא עשתה זאת באמצעות שימוש באלמנטים אדריכליים כמו רמפות ארוכות, קווי מתאר מעוגלים (שהפכו לסימן ההיכר שלה), הצללות מרובות וטיח מחוספס שיכסה את הבטון האפור.
הגישה החדשה והמרעננת של אקסלרוד באה לידי ביטוי כבר במבנה הראשון שתכננה בעצמה – "פונדק דברת" שנחנך ב-1971 סמוך לכפר תבור. אקסלרוד, שעד אותו שלב תכננה בעיקר מבנים בעלי זוויות ישרות, בחרה לשבור את הצורניות הנוקשה שהתחנכה עליה. היא תכננה את הפונדק הקטן והצנוע כמבנה מעוגל שנראה כאילו מהדהד את צלליתו הייחודית של הר תבור שניבט מאחוריו. בכניסה לפונדק, אקסלרוד מיקמה מרפסת היקפית עם מבט פנורמי אל נופי העמק, וגם השולחנות בפנים אורגנו על פי התוכנית העגולה. "בפונדק דברת אפשר לראות את המעבר החד מהקופסאות, הריבועים, המלבנים והתיבות – לעיגול. אחרי זה היא ממשיכה להתפתח עוד יותר מבחינת הצורות שהיא מתכננת", מסביר אלחייני.
את ההתפתחות הצורנית שמתאר אלחייני ניתן לראות בעבודות הבאות של אקסלרוד, בהן חדר האוכל שבקיבוץ גלעד מ-1978. ביום-יום היה אמור חדר האוכל להכיל כ-350 סועדים, ובליל הסדר אף כמות כפולה מזו – דרישה שהובילה למבנה בעל ממדים אדירים. אקסלרוד פירקה את המסה של חדר האוכל, וחילקה אותו למספר גושים בנפחים משתנים, שנראים כמו צומחים האחד מהשני. כך היא הצליחה ליצור מבנה שמתאפיין בקנה מידה אנושי, ומשתלב בעדינות עם הסביבה הקיבוצית והנוף הטבעי, ולא מאפיל עליהם.
אולם ההסעדה של חדר האוכל בגלעד מוקם בקומה השנייה, והגישה אליו נעשתה באמצעות רמפות ארוכות ומתונות שתכננה האדריכלית. הבחירה ברמפות על פני מדרגות הגדילה את הנגישות של המבנה, נושא שלא דובר במיוחד בשנים אלה. "הרפרנס שלה היה ספינה – הבניין הוא כמו אונייה שטובלת בטבע עם רמפות שעולות ויורדות מהסיפון. הייתה לה הבנה אנושית והבנה של הגוף. היא יצרה בניינים לבני אדם ותכננה אותם ככה עד הפרט האחרון", אומר אלחייני.
קשר בין דורי
נראה שהגישה האנושית והכנה של ארנונה חלחלה גם לאדריכלות של בתה אירית, שבחרה ללכת בכיוון ההפוך מזה של אמה. בשנת 2000 היא הקימה את "אקסלרוד אדריכלים", משרד שמתמחה בבנייה פרטית ובתי יוקרה, עיצוב פנים, ולעיתים גם במבני ציבור, בהם בית הספר ללימודי סביבה ע"ש פורטר – הבניין הירוק הראשון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, שתוכנן בשיתוף פרופסור אדריכל יאשה גרובמן, חן אדריכלים NCA וגאוטקטורה. ב-2005 הקימה אקסלרוד הבת משרד נוסף בסן פרנסיסקו, שזכה בציון לשבח בתחרות של המכון האמריקני לאדריכלים (American Institute of Architects), כאחד מהמשרדים הצעירים והמבטיחים של סן פרנסיסקו.
23 צפייה בגלריה
"אני נורא מצטערת שהיא לא בחיים היום בשביל לדבר איתה על זה". אירית אקסלרוד
(צילום: אלון גרגו)
"תמיד אמרנו שאנחנו מעולמות אחרים", מספרת אירית אקסלרוד. "היא (ארנונה, ש"פ) הייתה רואה את הפרויקטים שלי, שהם הרבה יותר גדולים ואומרת 'אני באה מעולם אחר'. לא דיברנו באותה 'שפה' מהבחינה הזאת. כל אחת מאיתנו גדלה אחרת, בדור ובחברה אחרים, אבל הבסיס התרבותי שקיבלתי בבית תמיד קיים".
היא נזכרת בתקופה שבה הייתה נוסעת כילדה לכל אותם קיבוצים מרוחקים שבהם אמה תכננה חדרי אוכל. "היא הייתה עובדת ואנחנו היינו הולכים לבריכה. לא חשבנו על זה ברמה של המשמעות ועל כל הנושא של חדרי האוכל בקיבוצים", היא אומרת. "רק מהספר החדש הבנתי איזה מוסד משמעותי וחשוב זה היה בקיבוץ. בנייה של חדר אוכל חדש הייתה סטטוס רציני. אני נורא מצטערת שהיא לא בחיים היום בשביל לדבר איתה על זה. אף פעם לא עשינו מזה עניין. לא היא ולא אנחנו".
למרות ההבדלים, היא מפרטת על הערכים האדריכליים שספגה מהוריה, ומהאדריכלות הברוטליסטית של שנות ה-70. "לאורך השנים התפתחתי מאוד באדריכלות תוך כדי הסתכלות על דברים מאוד חדשים ועל אדריכלים מאוד מתוחכמים, אבל בסוף יש בסיס שהוא מפה, מהבית, שהוא האמת של האדריכלות והאמת של החומר", היא אומרת. "אני מדברת הרבה באדריכלות שלי על משהו שהוא אלמותי. לעיצוב פנים יש אופנות אבל גם בזה חשוב לי לשמור על משהו אמיתי שלא מחובר לשנה ספציפית או לטרנד".
הסעודה האחרונה בקיבוץ
השוני בין האדריכלות של האם לזו של הבת הוא אמנם המקרה הפרטי של משפחת אקסלרוד, ועם זאת נראה שנוגע גם בהקשר היסטורי רחב יותר, ובשינוי שהתחולל בחברה הישראלית בארבעת העשורים האחרונים. בשנות ה-80, ובעקבות המהפך השלטוני של 1977, האתוס של מדינת הרווחה והאמונה בערכי הסוציאליזם הוחלפו בהדרגה בנורמות של אינדיבידואליזם וכלכלת שוק קפיטליסטית. כוחם של הקיבוצים הלך והידרדר, ורבים החלו לסבול מקשיים כלכליים והופרטו. בהתאם לכך חברי קיבוץ רבים עזבו, ומנגנונים דמוקרטיים וקולקטיביים כמו אספות שבועיות, בוטלו. המשבר הכלכלי והאידיאולוגי הוביל לירידה בכמות מבני הציבור החדשים שנבנו בקיבוצים, וחדרי אוכל רבים איבדו ממרכזיותם בחיי היומיום ונסגרו בשל מיעוט סועדים.
ב-1990 נסגרה באופן סופי המחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית, ואקסלרוד פוטרה מעבודתה. "כשהמחלקה נסגרה ארנונה הייתה בשנות ה-50 לחייה. זה בדרך כלל הגיל שבו אדריכלים סוף-סוף קוטפים את פירות הניסיון הכל כך גדול וקשה שצריך לפתח לאורך השנים. דווקא כשהיא מגיעה לגיל הזה הכל נסגר לה", אומר יעקובסון ומספר שהיא המשיכה לעשות עבודות קטנות, אך מעולם לא התאוששה משיברון הלב שחשה בעקבות סגירת המחלקה. "כששאלתי אותה לפני כמה שנים – 'תגידי ואם פותחים מחר את המחלקה לתכנון היית חוזרת לשם?' אז היא צרחה: 'בטח שהייתי חוזרת!' היא חזרה על זה פעמיים בצורה החלטית".
23 צפייה בגלריה
בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין בתל אביב. נהרס והוחלף במגדל
(אוסף זיוה ארמוני, ארכיון אדריכלות ישראל)
באופן סימבולי, בית הקיבוץ המאוחד בתל אביב שבו עבדה אקסלרוד נמכר ונהרס ב-2009, ובמקומו נבנה מגדל רב קומות. כמו כן, כמה מחדרי האוכל שתכננה שינו את ייעודם. כך למשל חדר האוכל בניר עם הוסב למשרדי הייטק, הבניין בקיבוץ גשר הושכר בחלקו לחברה סינית ובקיבוץ מבוא חמה הפך חדר האוכל למשחקייה. לדעת יעקובסון ואלחייני השינוי הוא לא בהכרח דבר רע או עגום, אלא מהווה שלב נוסף בחיים של המבנה כחלק מהגלגול החדש של הקיבוצים במאה ה-21.
"הספר נקרא 'סעודה אחרונה בקיבוץ' והוא כתוב באווירה די פסימית, אבל צריך לזכור שהקיבוצים לא נמצאים בתקופה פסימית. ממש לא. הם נמצאים בשגשוג כלכלי חסר תקדים", אומר יעקובסון. "הקיבוצים הופכים להיות שכונות עם איכות חיים מאוד גבוהה והביקוש לגור במקומות האלה נמצא בעיצומו. הקיבוץ לא במצב כל כך מדכא, אבל בהיבט האדריכלי, אני לא אגיד שיש איזשהו משבר באדריכלות הקיבוצית כי היא פשוט כבר לא קיימת. אדריכל שבא לתכנן בקיבוץ יכול לתכנן וילה כמו שיש במושב. אין את שאר הרוח שהיה לאותם אדריכלים ואת האידיאולוגיה שהייתה מאחורי אדריכלות הקיבוצים ומצאה את ביטויה בבטון ובשפריץ".
