רגע לפני שעת הפתיחה, המקום עדיין שקט. הכיסאות כבר מסודרים סביב השולחנות, כלי ההגשה ממתינים במקומם ואנשי הצוות משלימים הכנות אחרונות. בעוד דקות ספורות החלל יתמלא באנשים, שיחות, מוזיקה ומנות שיוגשו לשולחנות. הכול נראה כאילו עמד כאן מאז ומתמיד.
הקירות מעוטרים בתמונות ובחפצי נוי אסייתיים מסורתיים, שמשתלבים בטבעיות עם קווי העיצוב המודרניים ומעניקים למקום תחושה קולנועית, כאילו כל פרט בו מוקם בקפידה עבור הפריים הבא. העץ, האבן והטקסטורות השונות משלימים זה את זה ויוצרים חלל עשיר בפרטים, מבלי להעמיס על העין. האיזון הזה נובע לא רק ממה שנמצא בחלל, אלא גם ממה שבחרו להשאיר מחוצה לו. זו תחושה שקשה להסביר במילים, אבל קל מאוד להרגיש.
העיקרון הזה מכונה ביפנית "מא" (Ma), תפיסה אסתטית שלפיה מה שאינו קיים בחלל חשוב לא פחות ממה שנמצא בו. המרווחים, השקט, האוויר שבין הפריטים והאיזון ביניהם אינם נתפסים כריק, אלא כחלק פעיל מהעיצוב עצמו. הם מעניקים לעין מקום למנוחה, מאפשרים לכל אלמנט לבלוט בזכות עצמו ויוצרים תחושת הרמוניה שאינה נשענת על עומס, אלא דווקא על איפוק.
כל מה שלא רואים
מה שנראה היום טבעי ומובן מאליו התחיל חודשים קודם לכן כרעיון בלבד. כדי להבין איך הפך הרעיון למציאות, צריך לחזור אל הימים שבהם החלל הזה היה עדיין אוסף של סקיצות, מחשבות וחזון עיצובי ששאף לפרוץ מעבר לפתרונות הקיימים.
באותו זמן, אף אחד עדיין לא ידע בדיוק איך ייראה החלל המוגמר, אבל דבר אחד כבר היה ברור: הדרך אליו לא תהיה שגרתית. את תכנון הפרויקט הובילה שירה פרידמן מ־SFID STUDIO, המתמחה בתכנון ובעיצוב פנים. מבחינתה, כל החלטה הייתה חלק ממערכת אחת. היא לא התייחסה אל גופי התאורה, הריהוט וחומרי הגמר כאל רכיבים נפרדים, אלא ביקשה ליצור שפה עיצובית אחידה, שבה כל פרט משרת את אותה תחושה מהרגע שבו נכנסים למקום.
"הקונספט של UMINO נולד מתוך המפגש בין שני נתונים מאוד חזקים, המבנה הקיים והים", לדברי שירה. "החלוקה הקיימת, עם מטבח מרכזי ושתי מרפסות משני צדדיו, הפכה לנקודת המוצא ליצירת שתי חוויות אירוח שונות שמתקיימות תחת זהות אחת. מצד אחד, המסעדה - רגועה, מדויקת ומשפחתית יותר, ומהצד השני, הבר - צעיר, דינמי ומחוספס יותר. היה לי חשוב ששני החללים ידברו באותה שפה יפנית עכשווית, אבל שכל אחד מהם יעניק חוויית בילוי אחרת".
את שתי החוויות מחברת זהות עיצובית שנבנתה סביב המפגש בין התרבות היפנית ובין הים. החיבור הזה לא מסתכם בנוף הנשקף מהמסעדה, אלא נמצא כבר בשמה. "ביפנית, Umi פירושו ים, והשם UMINO מבטא את החיבור שבין המטבח והתרבות היפנית ובין המיקום הייחודי של המסעדה על קו הים", מסבירה שירה. "הים הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של המקום ומהחוויה בו, ולכן במקום לנסות להתחרות בנוכחות שלו, בחרתי לתת לו להוביל. שמרנו את החזית הפונה אליו נקייה ככל האפשר, כדי שהעיצוב ימסגר את הים ויאפשר לו להפוך לחלק מהחלל עצמו".
ככל שהסקיצות הלכו והתרבו על שולחן העבודה, התברר שאחד האלמנטים המרכזיים בקונספט, קיר פנסים יפניים שתוכנן עבור אזור הבר, ידרוש פתרון מסוג אחר. מה שנראה מדויק על המסך היה צריך להפוך לאובייקט פיזי שאפשר לייצר, להתקין ולשלב בחלל, מבלי לאבד בדרך את העוצמה של הרעיון המקורי. "הפנסים היו חלק מהקונספט כבר מהשלבים הראשונים של הפרויקט", מספרת שירה. "חיפשתי אלמנט שיש בו זיקה ברורה לתרבות היפנית, אבל היה לי חשוב לקחת אותו למקום פחות צפוי. הרעיון היה להוציא את הפנס היפני מהסקייל ומהשימוש המסורתיים שלו, ובאמצעות מסה, חזרתיות וקצב להפוך אותו מאלמנט דקורטיבי לאלמנט אדריכלי שמגדיר את החלל". אלא שאת האלמנט הזה אי אפשר היה פשוט למצוא בקטלוג. הפרופורציות, המרקם והנוכחות ששירה ביקשה ליצור דרשו פתרון שלא היה קיים עדיין, כזה שיצטרך להיוולד במיוחד עבור UMINO.
רעיון שמתגבש כשהקטלוג מסתיים
זה היה הרגע שבו החיפוש הסתיים והפיתוח התחיל. אל התהליך הצטרף מאיר בן עמי, איש תאורה ופרויקטים מנוסה של NISKO GROUP, שהציע להפסיק לחפש את הפתרון בקטלוגים ולהתחיל לחשוב עליו מאפס. במקום להתאים את הרעיון למוצר, הוחלט לבנות מוצר שיתאים לרעיון. מכאן החל מסע של ניסויים, חיפוש והתאמות, שבו כל חומר, כל מרקם וכל מידה נבחנו מחדש. "כשהבנתי שלא מדובר במשהו שאפשר לבחור מקטלוג, היה ברור שנצטרך ללכת לכיוון אחר," משחזר מאיר. "שירה הגיעה עם דוגמאות ועם רעיון מאוד ברור לגבי התחושה שהיא רוצה ליצור. משם פניתי ליהודה יפרח מ־NISKO LIGHTING. ישבנו יחד, הסתכלנו על הדוגמאות והתחלנו לפרק את הרעיון לגורמים. מה נכון מבחינת החומר, איך ייראה המרקם, אילו מידות יעבדו בחלל. משם כבר התחיל תהליך של ניסיונות, התאמות ואבות טיפוס, עד שהגענו לתוצאה שחיפשנו".
שירה פרידמן , מעצבת פנים מ- SFID STUDIO צילום: ירדן בקרהעבודה המשותפת עם NISKO LIGHTING החלה עוד בשלב אפיון התאורה הכללית במסעדה. ככל שהתקדם התהליך, התברר כי היכולות של NISKO LIGHTING מאפשרות לא רק לבחור גופי תאורה ולדייק את שילובם בחלל, אלא גם לפתח פתרונות ייעודיים עבור הפרויקט. "אחד הדברים שאני מאוד אוהבת בעבודה עם NISKO הוא שהם לא רק ספקים של גופי תאורה, אלא גם יצרנים", אומרת שירה. ״מבחינתי כמעצבת זה יתרון משמעותי, כי הוא מאפשר לי לא להתפשר על מוצר מדף, אלא לבצע התאמות ולדייק מידות, גוונים ופרטים בהתאם לשפה העיצובית של כל פרויקט".
ב־UMINO, האפשרות הזו קיבלה משמעות חדשה. כאשר הוצג קיר הפנסים שתוכנן עבור הבר, הדיון התמקד תחילה בדרך לשלב בו את הפנסים המקוריים, אלא שהמעבר מההדמיה אל קו המים חשף מגבלה מהותית: הם לא יוכלו לעמוד בתנאים הקיצוניים של קו החוף. "ככל שהתקדמנו בתכנון ובביקורים בשטח, הבנו שהפתרון המקורי פשוט לא יוכל לעמוד בשמש הישירה, בלחות וברוחות״, מספרת שירה. ״התנאים האלה דרשו מאיתנו לחשוב מחדש על האלמנט, מבלי לוותר על הנראות ועל הנוכחות שהיו משמעותיות כל כך לקונספט".
כאן נכנסו לתמונה יכולות הפיתוח והייצור של NISKO LIGHTING, לא כדי לשנות את הרעיון, אלא כדי לאפשר אותו. "משם התחיל תהליך פיתוח משותף עם יהודה", מספרת שירה. "לקחנו את הדימוי של הפנס היפני שרציתי לשמר, ותרגמנו אותו לאובייקט שמיוצר במיוחד עבור הפרויקט. התהליך מול יהודה, בסבלנות רבה יש לציין, אפשר לנו לדייק את הפרופורציות, הגוון והנראות עד שהגענו לתוצאה שחיפשתי, תוך שמירה על האופי האותנטי של האלמנט", היא מוסיפה. "מבחינתי, זו בדיוק המשמעות של שיתוף פעולה טוב בין מעצב ליצרן. היכולת לקחת רעיון שנמצא בהדמיה ולפתח עבורו פתרון שלא קיים על המדף, מבלי לאבד בדרך את הכוונה העיצובית המקורית".
רעיון אחד, 70 מדפסות
מהרגע שבו הכיוון העיצובי היה ברור, החל שלב ארוך של פיתוח. בחוות המדפסות של NISKO LIGHTING לא הסתפקו ביצירת אבטיפוס אחד, אלא חזרו שוב ושוב אל שולחן העבודה. כל שינוי בגודל, בצורה או במבנה הוליד גרסה חדשה שנבחנה מחדש. התהליך נמשך עד שהתקבלה גרסה שענתה הן על הדרישות העיצוביות והן על הדרישות ההנדסיות. "אחרי הרבה ניסיונות ועבודה קשה הגענו לתוצאה הנכונה", מספר יהודה יפרח, מנהל חוות המדפסות. "זה היה פרויקט עם הרבה מאוד מחשבה והשקעה, אבל גם לא מעט אתגרים".
אחד האתגרים המשמעותיים התרכז דווקא באחד האלמנטים הבולטים ביותר במסעדה: עמוד תאורה דקורטיבי שעיצובו שאב השראה מאלמנטים מזרחיים. בשלב הראשון הצליח הצוות להגיע למראה המדויק שחיפש, אבל בבדיקות התגלה עד מהרה שהמבנה עדיין לא חזק דיו. במקום להתפשר, הצוות חזר לשולחן הפיתוח. "בהתחלה שמנו דגש על הנראות, אבל גילינו שהעמוד חלש." משחזר יפרח. "חזרנו אחורה, חיזקנו את המבנה, יצרנו אבטיפוס חדש והמשכנו ללטש אותו עד שעמד בכל הדרישות".
"מבחינתי, נאמנות לקונספט אינה בהכרח נאמנות לפתרון הטכני הראשוני, אלא שמירה על הרעיון, הפרופורציות והחוויה שרצינו לייצר״, מוסיפה שירה. ״במקרה הזה, הטכנולוגיה של NISKO אפשרה לנו לשנות את הדרך, מבלי להתפשר על התוצאה". לאחר פיתוח, ניסויים ואינספור התאמות, הפרויקט נכנס לשלב חדש. השאלה כבר לא הייתה אם ניתן לייצר את גופי התאורה שתוכננו, אלא כיצד לייצר עשרות מהם, כולם באותה רמת דיוק, ובמסגרת לוחות הזמנים של הפרויקט.
בחוות המדפסות של NISKO LIGHTING נבנה בהדרגה מודל עבודה שאפשר לעבור משלב הפיתוח לייצור סדרתי. מערך של 70 מדפסות תלת־ממד איפשר להדפיס במקביל אהילים, גופי תאורה ואלמנטים נוספים. כל פריט עבר בדיקות, הרכבה ובקרת איכות לפני שהמשיך לשלב הבא. "עבדנו בעקביות ויצרנו מודל עבודה שאיפשר לנו לייעל את התהליך", מספר יפרח. "הדפסנו אהילים, גופים ואלמנטים נוספים בקצב מהיר, כמעט כמו פס ייצור".
מאחורי הקצב הזה עמדה עבודת צוות מדויקת. לצד יהודה, שהוביל את הפיתוח בחווה, עבדו מהנדס המכונות שחר ברקוביץ שהיה אחראי על ההיבטים ההנדסיים של המוצרים, ויהודה כליף, שהיה אמון על מלאכת ההרכבה. לכל אחד מהם היה תפקיד אחר בתהליך, אך מטרה משותפת: להפוך את החזון העיצובי למוצרים מוגמרים, מדויקים ומוכנים להתקנה. הלחץ, מספר יפרח, לא נבע רק מהמורכבות, אלא גם מלוחות הזמנים. "הכול היה צריך להיות מוכן בזמן וכמובן, להיות מושלם", הוא משחזר. כשהפריטים האחרונים ירדו מפס הייצור והועברו להרכבה, היה ברור שהשלב הבא כבר לא יתרחש בחוות המדפסות, אלא במסעדה עצמה.
כשהשמש שוקעת, UMINO מתעוררת
עם המעבר מחוות המדפסות אל המסעדה, כל המרכיבים שנבחנו עד אז בנפרד התחברו כעת למכלול אחד. הפנסים כבר לא היו סקיצות, הדמיות או אבות טיפוס, אלא חלק מחלל חי שבו החומרים, התאורה והפרופורציות נפגשו לראשונה. הרעיון שליווה את הפרויקט קיבל את משמעותו האמיתית רק כשהאור נדלק והים הופיע מולו.
במהלך היום, העיניים נמשכות מאליהן אל הים. האור הטבעי חודר פנימה, החזית הנקייה ממסגרת את קו המים והעיצוב מלווה את הנוף מבלי להתחרות בו, אבל ככל שהשמש שוקעת, היחסים בחלל משתנים.
"ביום ובשקיעה, הים והאור הטבעי מקבלים את מרכז הבמה, והחלל משמש כמעט כמסגרת עבורם", מסבירה שירה. "עם רדת החשכה, כשהנוף הופך פחות דומיננטי, מרכז הכובד עובר בהדרגה פנימה. התאורה והפנסים מתעוררים, החומריות מקבלת עומק והחלל הופך אינטימי ודרמטי יותר". זה גם הרגע שבו קיר הפנסים חושף את מלוא הנוכחות שלו. מה שנראה באור היום כקומפוזיציה גרפית של צורות ומרקמים, הופך בלילה לקיר אור שמגדיר את האווירה בבר. הפנסים אינם רק מאירים את החלל, אלא משנים את הקצב שלו ומעניקים לו זהות חדשה לאחר השקיעה.
עבור שירה, המפגש הראשון עם UMINO לאחר השלמת העבודה הוא השלב שבו אינספור החלטות נפרדות התחברו סוף סוף למקום אחד. "יש רגע מדהים בסופו של כל פרויקט, שבו חודשים של תכנון, פיקוח, בחירת חומרים ואינספור החלטות מתחברים פתאום״, היא מספרת. ״כל האלמנטים שעד אז בחנו ודייקנו בנפרד: החומרים, התאורה, הסאונד, הנוף והפרופורציות, מתחילים לעבוד יחד והופכים לאווירה. זה היה רגע עוצמתי מאוד עבורי, להיכנס לחלל ולהרגיש שכל השכבות מתחברות בדיוק לחוויה שדמיינו מתחילת הדרך". מבחינתה, התוצאה הסופית מספרת לא רק את סיפורו של החלל, אלא גם את הדרך שנדרשה כדי ליצור אותו.
"שיתוף פעולה טוב מתחיל במקום שבו מפסיקים לשאול איזה גוף תאורה קיים ומתחילים לשאול איזה גוף תאורה הפרויקט צריך", מסכמת שירה. "בעבודה עם NISKO הרגשתי שיש לי שותפים שמבינים את הרעיון העיצובי, מאפשרים לי לדייק אותו ויודעים למצוא את הדרך המקצועית והטכנולוגית להפוך גם רעיונות לא שגרתיים למציאות".
ואז מגיע הפריים האחרון, זה שאי אפשר לשרטט, להדפיס או לבחון כאבטיפוס. בחוץ, השמש נעלמת בקו המים. בפנים, עשרות הפנסים נדלקים, והקיר שהתקיים רק כאוסף של סקיצות, ניסיונות וגרסאות הופך ברגע אחד לסצנה כולה, לחוויה שאפשר להיכנס לתוכה. אז איך נראה ומרגיש מקום שעד אותו הרגע התקיים רק בדמיון, כשהוא מתעורר לחיים?
את התשובה UMINO שומרת לשעות שאחרי השקיעה.
- לאתר החברה: NISKOGROUP
פורסם לראשונה: 12:03, 26.10.26









