מה הופך עיר לידידותית לתושביה? למה תל אביב פחות מוצלחת מברצלונה, למשל, אבל הרבה יותר טובה מערים אחרות בארץ? העיר היא ישות או מערכת מורכבת שמתפתחת ומשתנה ללא הרף יחד עם האנשים שחיים בה. התכנון העירוני נועד להבטיח את תפקודה ואת עיצובה של העיר על ידי יצירת רשת של תשתיות, תחבורה, רחובות, מבנים, שטחים ציבוריים ושירותים עירוניים. לכן, לתנאים הסוציאליים, הכלכליים והפוליטיים יש השפעה גדולה מאוד על תהליכי תכנון בעיר ועל התחדשותה.
כך, אפשר לראות לדוגמה את השינוי שחל בין מבני השיכון החזרתיים שנבנו בארץ עד לשנות ה-70 על פי הרוח הסוציאליסטית לעומת צמיחת השוק החופשי שהוביל גם לבניית מגדלים ומבנים אייקוניים שהוקמו מאז ועיצבו מחדש את קו הרקיע של העיר תל אביב. למעשה, גישת התכנון משקפת את התפיסה החברתית, הכלכלית והתרבותית של המקום.
השינויים התכופים בארץ אל מול הדרישה לבנייה מואצת שתענה על הביקוש הגבוה ממילא מחייבים בחינה מתמדת של השפעות התכנון והשלכותיו. אז מהן מגמות התכנון בערים בארץ, ובתל אביב בפרט? אילו אתגרים ניצבים אל מול גופי התכנון? ומה אפשר ללמוד מערי אירופה?
מושג הקסם – עירוב שימושים
הערים הגדולות בעולם, כפי שאנחנו מכירים כיום, צמחו עם המהפכה התעשייתית במאה ה-19 ועליית צפיפות התושבים בהן. המחסור בתשתיות סניטריות עבור כמות האוכלוסייה ותפיסה מודרנית כלפי העיר כמכונה הובילו לביזור ולהפרדת השימושים העירוניים. מפעלי התעשייה ובתי המלאכה המזהמים מוקמו בשולי העיר, רחוק משכונות המגורים או מאזורי התעסוקה שהופרדו גם כן.
עם הזמן, החסרונות של הפרדת השימושים צברו תאוצה והובילו לאתגרים רבים שעמם גופי התכנון מתמודדים בחלוף השנים. אחת הגישות לחיזוק עירוב השימושים מכונה "עיר 15 הדקות" שנהגתה כבר בשנת 2016 על ידי קרלוס מורנו (Moreno). זו אחת מהאסטרטגיות שצוברת תאוצה מאז שראשת עיריית פריז, אן הידלגו (Hidalgo), שילבה אותה במצע מפלגתה לקראת הבחירות המוניציפליות של שנת 2020. בבסיס הגישה מדד פשוט – תכנון השכונה באופן כזה שמרחקי ההליכה בין כל בית מגורים אל שאר הפעילויות היומיומיות (מסחר, תעסוקה, פנאי וחינוך) לא יעלו על 15 דקות. תכנון מעין מרכז חיים רב-שימושי ולא למשל שכונה או פרבר המשמש רק לשינה, כששאר הפונקציות מרוחקות.
רתימת האדריכלות ויישום של תיאוריות תכנון לטובת קידום מטרות פוליטיות אינו חדש גם במקרה של פריז. הדבר נעשה כבר בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי (1870-1852) שמינה על התכנון העירוני את הברון הוסמן (Haussmann). יחד הם עיצבו את פריז מחדש עם השדרות הרחבות שנועדו למנוע מרד מקומי והקמת בריקדות. הם יצרו את החזית האחידה של המבנים עם קומת המסחר, הגנים הציבוריים, מבנה האופרה, שער הניצחון, בתי הכלבו הגדולים ותחילת הדיונים על הקמת המטרו.
"עיר 15 הדקות" – תכנון השכונה באופן כזה שמרחקי ההליכה בין כל בית מגורים אל שאר הפעילויות היומיומיות (מסחר, תעסוקה, פנאי וחינוך) לא יעלו על 15 דקות
עיסוקם של השניים בצפיפות העירונית במסגרת התכנון יצר את אחת הדוגמאות הבולטות לעיר בעלת צפיפות גבוהה כשמבני המגורים בה אינם חורגים מגובה של שמונה קומות. הצפיפות הגבוהה בפריז מעידה כי בניית המגדלים בישראל, הרווחת כמענה למחסור בשטחים פנויים לבנייה, אינה כורח המציאות.
כ-100 שנים לאחר מכן, בשנות ה-80, שוב ביקש הנשיא המכהן, פרנסואה מיטראן (Mitterrand), להותיר את חותמו בעיר. באותן שנים יזם מיטראן את הקמת תשעת "הפרויקטים הגדולים", ביניהם מבנה האופרה החדש, פירמידת הזכוכית בקדמת הלובר והקשת הגדולה בלה דפנס – מבני ציבור בקנה מידה לאומי שנועדו להביא לפיתוח כלכלי ותרבותי.
ההשקעה בתשתיות העירוניות, הרבה לפני אימוץ מודל "15 הדקות", הובילה לקיומם של כמה מרכזים עירוניים בפריז. בכל רובע או שכונה יש רחובות מסחריים ראשיים ומבני תעסוקה המשולבים במרקם של מבני המגורים. אחד יעדיף את השאנז אליזה ואחר את רחוב ריבולי, שדרת סנט ז'רמן או שדרות הוסמן.
17 דקות ולא 15 דקות
אחרי פריז, ערים רבות נוספות אימצו את המושג שנעשה נפוץ עוד יותר אחרי משבר מגפת הקורונה. זאת, למרות הביקורות שנוגעות להתבססותו על כוחות השוק והתעלמותו מהשיח על צדק חברתי בעיר. שכן, לא לכולם יש יכולת כלכלית להתגורר בערים המצטופפות ולא כל פלחי התעסוקה יכולים לאפשר עבודה מרחוק.
"המטרה של 'עיר 15 הדקות' היא לחשוב על כמה שיותר שימושים או הזדמנויות בקרבת הבית ובנגישות גבוהה", מסבירה ד"ר רוני בר, מנהלת אגף עירוניות, מחקר וקשרי חוץ במנהל התכנון (הגוף הממשלתי שאחראי על תכנון ופיתוח הארץ). היא מפרטת כי מובן שיש פער בין החיים המורכבים ובין התיאוריה ששמה לנגד עיניה את נושא הזמן על חשבון מרחק או נפח הבנייה. "למעשה, השאיפה היא להגדיל את היצע השירותים הקהילתיים, החוגים, המסחר ובתי הקפה ולהביא לניצול יעיל של המרחב לאורך כל שעות היממה", מסבירה ד"ר בר.
"בישראל, גם אם לא מדברים על המושג באופן ישיר בוועדות התכנון, ניכרת הנטייה להגדלת עירוב השימושים והנגישות של התושב לאותם שימושים עירוניים. תכנון רשת המטרו והתחנות ברחבי הערים מדגיש את הצורך בעירוב השימושים סביב אזור תחנת הרכבת ואף יחזק את הנושא, שכן אחד התנאים ליצירת שכונת 15 דקות הוא לא רק לטפל בניידוּת ובמרחקי ההליכה בעיר, אלא לטפל בנגישות. ככל שנקרב את השימושים אל האדם, כך השימוש ברכב יפחת", אומרת ד"ר בר.
בתל אביב-יפו יש אמנם תוכנית מתאר שמטרתה להגדיר את היעדים העירוניים ועקרונות לתכנון ופיתוח העיר (תא 5500 – תוכנית) אך היא אינה מתייחסת למושג באופן ישיר. עם זאת, היא מקדמת נושאים של תנועה יעילה, נגישות ופיתוח מערכת התחבורה – נושאים שעומדים בבסיס מודל עיר 15 הדקות.
דירוג הערים בעולם על פי מודל עיר 15 הדקות מופיע כעת באתר 15min-city של Open Street Map. ברוב הערים הגדולות באירופה, מרחקי ההליכה בין הפונקציות השונות קטנים מ-15 דקות, בעוד שבכל הערים המדורגות בישראל, המרחקים גדולים מ-15 דקות. בתל אביב מרחקי ההליכה הם 17 דקות, בירושלים 24 דקות ובחיפה 29 דקות.
מודל ברצלונה כדוגמה מוצלחת
נושא נוסף המעסיק את מנהל התכנון נובע משינוי האקלים והוצג במדריך בשם "מתחמם, חם, לוהט". "גם 15 דקות הליכה בחום אימים בלתי נסבלות", מדגישה ד"ר בר את חשיבות המדריך להתמודדות עם חום עירוני שפורסם באוקטובר 2024. ההסכמים הבינלאומיים להפחתת פליטה של גזי חממה חשובים, אבל גם אם נצליח למתן את המשך שינויי האקלים, הוא כבר כאן, וההתחממות הגלובלית שניכרת בארץ החמה משפיעה על ההתנהלות העירונית ועל היכולת שלנו להתמודד עם מרחקי ההליכה.
המדריך מציע אפשרויות להצללה בעיר, אם באמצעות כיוון המבנה, נטיעת עצים או תכנון פרגולות ומצללות במרחב העירוני, בדומה למצללה שהוצבה רק לאחרונה בצומת קפלן הסואן. בנוסף, אפשר למצוא במדריך דוגמאות לשימוש בחומרים עם מעט החזר אור וקרינה ותכנון של חזיתות וגגות המשלבים צמחייה. "התכנון המקומי לא ישנה את החום הגלובלי, אבל הוא כן יכול לעזור לנו להתמודד איתו טוב יותר", אומרת ד"ר בר.
נושא זה מקבל התייחסות מאוחרת על ידי ישראל ביחס לערי אירופה. האדריכל אלברט אסקולה, יליד העיר ברצלונה ותושב תל אביב כיום, סיפר על התמודדותה של העיר עם החום העירוני. ברצלונה, שמקורה בהתיישבות רומית מהמאה הראשונה לפני הספירה, עברה תכנון מחודש במאה ה-19 על ידי האדריכל הקטלוני אילדפונס סרדה (Cerdà). נוסף על ארגון התשתיות העירוניות, התכנון של סרדה נודע בעיקר בגלל הנוסחה שפיתח ליחס בין צפיפות התושבים לגודל הבלוק העירוני שכולל שטח ציבורי פתוח במרכזו.
אדריכל אלברט אסקולה צילום: שירן כרמלהחל משנת 2010 לערך, עיריית ברצלונה פיתחה והטמיעה תהליכי תכנון שיחד כונו "מודל ברצלונה" והפכו לדוגמה עבור ערים רבות נוספות, דוגמת אמסטרדם, ניו יורק וקופנהגן. "מודל ברצלונה כולל תכנון צירים ירוקים ומוצלים המחברים בין גינות ציבוריות לפארקים, גינות ורטיקליות על חזיתות הבניין שמשפרות את איכות האוויר ומורידות את טמפרטורת הבניינים, ובניית מדרכות מחומרים סופחים כך שיוכלו לספוח מים טבעיים ויקררו את סביבתם", מפרט אסקולה.
הליכה או רכיבה על אופניים, בלי צורך ברכב
באותו אופן מנהל התכנון מנסה להטמיע את רעיון "שכונה דלת רכב" בשכונה חדשה המתוכננת בדרום-מזרח חולון ובערים נוספות בארץ, מספרת בר. הרעיון מרחיב את נושא הנגישות ויהפוך לנפוץ יותר לאחר הקמת רשת המטרו המדוברת. לפיו, "בתוך שכונת המגורים רוב התנועה תהיה מבוססת על הליכה ברגל או רכיבה על אופניים, והרכבים ירוכזו בשולי השכונה, בחניונים. אנחנו כבר מצויים בגודש גדול מאוד בכבישים", מסבירה ד"ר בר, "ואנחנו חייבים להצליח לייצר התחדשות עירונית צפופה מצד אחד ואיכותית מצד שני".
אחת הדוגמאות שאליה נושאים עיניים היום במינהל התכנון היא תוכנית שכונת נורדהאון (Nordhavn), בעיר קופנהגן שבדנמרק. מדובר בשכונה בגודל של כ-3,600 מ"ר שעד שנת 2008 תפקדה כנמל לספינות משא עם מבני אחסון ותעשייה. פינוי הנמל הביא ליצירת תחרות אדריכלים לתכנון השכונה, ובה זכתה קבוצה של ארבעה משרדי אדריכלים מקומיים: COBE Architects, Sleth, Rambøll and Polyform.
התכנון שהציעו מתמקד בשישה נושאים עיקריים, ביניהם תכנון מגוון של בינוי המגיע לאותם אחוזי צפיפות, שיתוף הציבור, תכנון בר-קיימא ושיווק של כל מגרש בנפרד.
"עד כמה שהאתגרים במדינה ייחודיים, כמו המלחמה שעוד נמשכת, יש מגמות ואתגרים בתכנון עירוני שנעשה ברחבי העולם ואפשר ללמוד מהם רבות", אומרת ד"ר בר. נורדהאון היא אחת מהשכונות הראשונות שנבחרu למחקר של מנהל התכנון. בעיקר מכיוון שהצפיפות המוגדרת בה (מבחינת היחס שבין שטח השכונה לכמות יחידות הדיור בה) דומה לצפיפות המוכרת בערים בארץ.
לא את כל העקרונות שמפורטים בתוכנית המיושמת במדינה קרה אפשר, כדאי או רצוי ליישם בארץ, שכן תכנון רוחב הרחובות במקום תוכנן על פי מיקום אור השמש כשבישראל מבקשים דווקא את הצל. אבל עקרונות רבים אחרים נתפסו כרלוונטיים עבור מינהל התכנון והתוכניות שמקדם ברחבי הערים. למשל, ריכוז מקומות החנייה לכלי הרכב בשולי השכונה ולא בכל מגרש של בית מגורים.
מיקרו-דירות ושטחים שיתופיים
את הסבת שטחי הנמל של נורדהאון לכדי שכונת מגורים אפשר להשוות לפינוי שדות התעופה במרכזי הערים דוגמת שדה דב בתל אביב או שדה התעופה בתוך אילת, ונראה שהמגמה צפויה רק לעלות. שכן, על פי התחזיות מרבית אוכלוסיית העולם עתידה לגור בערים ששטחן, כידוע, מוגבל. "בארץ שבה אנחנו חיים, הקרקעות הפנויות נגמרות. השטחים העתידיים לבנייה בעיר מבוססים על התחדשות עירונית", אומרת גיליה ברגר קוליץ, סמנכ"לית תפעול ומשנה למנכ"ל בחברת "אנשי העיר".
"עקרונות האצבע של 15 דקות לא בהכרח נכונים", מסבירה ברגר קוליץ, "תכנון עירוני הוא יותר אורגניזם מאלגוריתם. לא תמיד יש צורך של כל השירותים העירוניים בקרבה כזו. המטרה היא לתכנן עבור אנשים ספציפיים, וצריך להבין מי הולכים לגור בשכונה ואיך אפשר להתאים אותה עבורם.
"בתכנון הפרויקטים שלנו אנחנו שמים דגש על שיתופיות, מתוך התפיסה של החיים בעיר, שבה הדירה אולי קטנה אבל יש שימושים שיכולים להיות משותפים לכלל הדיירים", מדגישה ברגר קוליץ. "לכן, בפרויקטים העתידיים של החברה, שטחים מתוך בניין המגורים מוקדשים לחללים משותפים. כך, הדיירים, השכנים וגם בעלי העסקים בשכונה יכולים לייצר קהילה. אם בכפר אפשר להחזיק מחסן בשטח בית המגורים, בעיר אפשר אולי להחזיק מחסן משותף – לא חובה שלכל אחד יהיה אוהל".
לדוגמה, בבניין בתל אביב שנבנה על ידי חברת אנשי העיר, תוכנן חדר אופניים מעוצב ומאובזר עם משאבה חשמלית ואופני רכיבה שנרכשו עבור בעלי הדירות ונמסרו יחד עם הדירה. בפרויקט אחר בעיר תוכנן והוקצה שטח מהבניין כחלל עבודה משותף לדיירים. כאשר פרויקטים גדולים שמתוכננים היום כוללים מיקרו-דירות בגודל של כ-30 מ"ר, הדירות מבוססות על השימוש באותם שטחים משותפים שהופכים לחלק בלתי נפרד מהפרויקטים העתידיים.
דוגמה לעירוב שימושים יהיה אפשר לראות בפרויקט של אנשי העיר בתכנונם של בר אוריין אדריכלים. הפרויקט שיוקם בקרן הרחובות לה גווארדיה ויגאל אלון בתל אביב כולל מבנים בני כ-15 קומות בהם מתוכננת חזית מסחרית עם חנויות לכיוון רחוב לה גווארדיה. בשאר מפלס הקרקע לא תוכננו דירות והוא מיועד לחללים משותפים וחצר מרכזית לטובת הדיירים. שטחים משותפים נוספים לדיירי הבניינים מתוכננים גם במפלסי הגג הפעילים.
"מודל 15 הדקות לא מספיק בהתבסס על הליכה לבדה, יש צורך בפיזור חכם של הפעילויות ברחבי העיר", מדגיש עופר רוסמן, אדריכל ושותף מייסד של סטודיו XS. הוא מסביר כי אין ערך בקיום של פעילויות שאין בהן צורך מקומי, קרוב ככל שיהיו. לדבריו, יש יתרון במודל 15 הדקות ככלי המאפשר את ניצול הרקמה העירונית הקיימת ולהוסיף לה פעילויות שחסרות בשכונה. זהו תהליך שיכול ואולי צריך להתרחש כחלק מכל התחדשות עירונית שכבר מתרחשת ברחבי הארץ. "לכן, צריך להיזהר מלחשוב שמדובר בפתרון תל אביבי. הוא יכול לשמש כל עיר צפופה שמחפשת אחר עירוניות איכותית בארץ ועשוי להתאים גם לאילת, חיפה וכרמיאל", אומר רוסמן.
בהתאם לגישת סטודיו XS, בימים אלו נפתח פרויקט בלב העיר התחתית של חיפה שתכננו במשרד. זהו פרויקט שצפוי לאכלס כ-50 דיירים הוקם במטרה לייצר מרחבים קהילתיים יחד עם אלו הפרטיים. חברת קומיוניט יחד עם החברה היזמית, הולד נדל"ן, הובילו את הקמת הבניין השיתופי כחלק מגישה המבקשת לייצר מפגשים בין השכנים המבוססים על בישול במטבח הקהילתי או שהייה בספרייה השיתופית.
9 צפייה בגלריה
פרויקט מגורים שנפתח בקרוב בעיר התחתית בחיפה, תכנון: סטודיו XS
(הדמיה באדיבות סטודיו בונסאי)
למפות את הדיירים ואת אורח חייהם
עוד עיקרון חשוב שיושם בנורדהאון בקופנהגן מבוסס על בניית השכונה בשלבים, כשמשך הקמת השכונה תוכנן על פני 50-40 שנים. התפתחות השכונה ביחד עם האוכלוסייה שמשתלבת בה מאפשרת הקמת מוסדות ושירותים ציבוריים בהתאם לביקוש. לאחר ששלב א' המיועד ברובו למגורים מאוכלס, בוחנים את האוכלוסייה שהגיעה ובונים בשלב ב' את המבנים המתאימים לה.
בארץ, חברת מוני פלוס (MUNI+) מבית חברת זוויות הוקמה, בין היתר, כדי לתת מענה מהסוג הזה בדיוק. החברה מוכרת כמכון מחקר וכבר משתפת פעולה עם משרדים ממשלתיים ועם רשויות מקומיות. בין המחקרים של החברה, הערכת מידת האמון והמעורבות של התושבים ביוזמות עירוניות או הערכת הצרכים של תושבי המקום. כך, באמצעות סקרים, ראיונות וקבוצות מיקוד הם אוספים מידע עבור רשויות התכנון על קהל היעד והצרכים שלו לקראת תכנון.
"מעורבות החברה בתהליכי התכנון מתחילה בשלב רכישת הדירה 'על הנייר'", מספרת גלי מיכל חנן, מנכ"לית מוני פלוס. ומוסיפה כי "המעורבות מתחילה עוד לפני שהפרויקט מתחיל להיבנות מתוך השאיפה למפות את בעלי הדירות שיגורו באזור, ממוצע הגילאים, עיסוקיהם וכדומה". מיפוי וניתוח הנתונים של דיירי השכונה החדשים נותנים מענה ספציפי יותר למי שיתגורר בשכונה ועשויים לחסוך זמן וכסף רב שיכול להיות מושקע על ידי העירייה בשירותים שאינם מתאימים. למשל, הקמת בית ספר יסודי כשבעצם נדרש תיכון, או בתכנון מרכז קהילתי או קו תחבורה שאינם הולמים את הצרכים ואת הגודל של הקהילה שתעבור לגור במקום.
מענה לזהות הקהילתית, גם בחלוף זמן
"אחת המגמות הבולטות שזוהו בעקבות הקורונה, ועוד יותר לאחר פרוץ המלחמה, היא השאיפה לקבל מידע בצורה נגישה, מהירה ומרחוק", מוסיפה מיכל חנן. "אנשים מחפשים מקום שייתן מענה לזהות הקהילתית שלהם, לכן גם בתהליכי הבנייה מבקשים שכל השירותים הקהילתיים יהיו קרובים כמה שיותר– המכולת, הירקן, המספרה, מרכז קהילתי או דיור מוגן.
"לפני כעשור אהבנו לדבר ולהגדיר בתוכניות רחובות מסחריים", מפרטת ד"ר בר על ההיבט התכנוני של הנושא. "התפיסה הייתה כי בעיר נעים יותר ללכת לצד מסחר מאשר ברחוב שמיועד למגורים בלבד. אבל מסחר נתון לכוחות שוק, ולא תמיד יהיה ביקוש לרחוב מסחרי, גם אם הוגדר כך בתוכנית. לכן, במקום לעסוק ברחובות מסחריים, מדברים היום על רחובות פעילים שמרחיבים את מגוון השימושים והפעילויות המסחריות. השימוש המסחרי שפעם הובן כמכולת או חנות התרחב וכולל היום חללי עבודה, משרדים קטנים או סטודיו לאימוני כושר שיוכלו להשתלב בקומת הרחוב".
הרחבת מגוון הפעילויות היא דרך אחת להתמודד עם הפער שבין תהליכי התכנון הסבוכים והאיטיים ובין השינויים שמיושמים הלכה למעשה על ידי התושבים בעיר, לכן פעמים רבות התוכניות מאשרות ומקבעות תהליכים שקרו בפועל מלמטה, מהשטח, או במקרה חמור יותר שבו התוכניות המאושרות כבר לא רלוונטיות מכיוון שחלף עשור מאז תחילת העבודה עליהן.
ד"ר בר מסכמת ומבהירה כי "תהליכי תכנון ורישוי אכן אורכים זמן רב, ובמינהל התכנון פועלים כדי לייצר תוכניות רלוונטיות לשכונות עתידיות שיתקיימו עשורים קדימה, מכיוון שמצד אחד באחריותו של המינהל ליזום ולייצר מלאי תכנוני שיאפשר קידום תוכניות ובנייה, ומצד שני הוא ניצב בפני שינויים רבים שהתוכניות צריכות להכיל ולהגיב להם".
