במרחק דקות הליכה בודדות ממוזיאון הלובר ממוקמת "בורסת הסחורות" של פריז (Bourse de Commerce), מבנה עגול ואלגנטי שנבנה על שרידים של ארמון מהמאה ה-16, נטוע היטב בהיסטוריה של עיר האורות. בארבע המאות האחרונות ידע הבניין שימושים מגוונים כמו מלון, מחסן תבואות ומקום להחלפת סחורות, ואלמנטים יוצאי דופן כמו כיפת זכוכית מונומנטלית וציור קיר פנורמי מיצבו אותו בין הבניינים היפים בפריז.
לפני שנתיים זכה המונומנט ההיסטורי לתחייה מחודשת כמוזיאון לאמנות מודרנית, המוקדש כולו לאוספיו של איש העסקים והמיליארדר הצרפתי פרנסואה פינו (Pinault). לתוך החלל הניאו-קלאסי המפואר הוכנסה רוח עכשווית בדמות גליל בטון חשוף ברוחב 29 מטרים ובגובה שלוש קומות, שלמרות שונותו החומרית והצורנית משתלב במבנה בצורה הרמונית, כאילו היה שם מאז ומתמיד.
11 צפייה בגלריה
"בורסת הסחורות" בפריז הפכה למוזיאון האישי של איל הון
(מתוך הסרט "המוזיאון והמיליונר")
מאחורי מתיחת הפנים הנועזת והבלתי צפויה עומד לא אחר מאשר האדריכל היפני זוכה הפריצקר טדאו אנדו (Tadao Ando). אנדו (82) נחשב לאחד מהאדריכלים הגדולים והידועים ביותר שיצאו מיפן, בין היתר בשל האסתטיקה המינימליסטית הייחודית שמאפיינת את הבניינים שלו, והדבקות המוחלטת בבטון חשוף כפי שאפשר לראות גם ב"בורסת הסחורות". הסרט "המוזיאון והמיליונר" שיוקרן בפסטיבל "אפוס" לסרטי תרבות ואמנות בסוף השבוע (שבת, 11.3), מספק הצצה לתהליך ההקמה של הפרויקט השאפתני שעלותו עומדת על 195 מיליון דולר, ועוסק בקשר השנוי במחלוקת שבין הון ובעלי ממון, לאמנות ואדריכלות.
עבודות השיפוץ של "בורסת הסחורות" והפיכתה למוזיאון אמנות ארכו חמש שנים, בהן לקחו חלק במלאכה כ-3,000 עובדים. הסרט מציג רגעים בתהליך האינטנסיבי, בהם שיחזור הכיפה האייקונית שבה משולבות למעלה מאלף חתיכות זכוכית בגדלים שונים; שיקום דקדקני של ציור הקיר הפנורמי שאורכו 140 מטר; וחיזוק המבנה ההיסטורי שהתגלה במהלך העבודות כשברירי במיוחד. תוך כדי, מתועדים המפגשים המסקרנים בין האדריכל היפני הנודע לאיל ההון הצרפתי, וניסיונותיהם לתקשר זה עם זה למרות פערי התרבות והשפה העצומים.
סיפור יפני בשפה בינלאומית
האדריכלות הייחודית של אנדו והתפיסה העמוקה שעומדת מאחוריה אמנם מקבלים תפקיד משני למדי בסרט בבימויו של אוליבייה ל'מאייר (Olivier Lemaire), אך די במבט באותו גליל בטון חשוף שמעטר את החלל הפריזאי כדי להרגיש את נוכחותו. "הארכיטקטורה של אנדו היא שירה. הוא גאון לטעמי, אדריכל סופר מוכשר", פוסק בריאיון ל-ynet האדריכל אריה קוץ, מומחה לאדריכלות יפנית ויו"ר האגודה לידידות ישראל-יפן, שאף זכה לפגוש את אנדו עצמו מספר פעמים. "הפרויקט הזה (בורסת הסחורות, ש"פ) היה מציב אתגר מטורף לכל אדריכל. יש שם בניין היסטורי שחשיבותו ושימורו הקפדני הם מעל לכל ויכוח. אנדו באמת הבין והפנים את זה ויצר 'בניין בתוך בניין'. הוא יצר יצירה שהיא כמעט עצמאית לחלוטין".
11 צפייה בגלריה
"אתגר מטורף לכל אדריכל": בורסת הסחורות אחרי השיפוץ
(© Tadao Ando Architect & Associates, Niney et Marca Architectes, agence Pierre-Antoine Gatier. Photo Maxime Tetard )
נראה שלמסלול הקריירה הלא שגרתי של אנדו קשר ישיר ליצירתיות שנדרשה לפרויקט בורסת הסחורות. הוא נולד ב-1941 בעיר אוסקה, שם גם תכנן את עבודותיו הראשונות. בסוף שנות ה-60 הוא הקים את משרד האדריכלים שנושא את שמו, ומאז ועד היום הספיק לתכנן שלל פרוגרמות ביפן ומחוץ לה. כל זה כשמעולם לא קיבל הכשרה רשמית בבית ספר לאדריכלות. בתחילת חייו הצעירים אף תחזק קריירה קצרה כמתאגרף, אותה נטש די מהר לטובת האדריכלות.
קוץ מסביר שהידע העשיר של אנדו וההכרות העמוקה שלו עם ההיסטוריה של התחום הושגו "דרך הרגליים" – במסעות שערך בצעירותו לארה"ב, אירופה ואפריקה. באותם סיורים הוא נחשף לבניינים היסטוריים בתרבות וגם למגמות החדשות של אותן שנים באדריכלות העולמית. "אני חושב שמה שמייחד את אנדו זה שהוא הצליח בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלו לגבש דרך ביטוי, שפה אדריכלית אישית מאוד מצד אחד, ומאידך היא לגמרי בינלאומית ונשענת על דברים שפיתחו אדריכלים במערב, בעיקר לה-קורבוזייה ולואי קאהן שנחשבים האבות המייסדים של האדריכלות המודרנית ומהווים דמויות מרכזיות במקורות ההשראה שלו", הוא מסביר. באופן זה, השימוש של אנדו בצורות גיאומטריות מבטון, בהן עיגול, גליל או תיבה, מושפע בין היתר מעבודותיו של קאהן.
בניגוד לפרויקט הגרנדיוזי בפריז, המבנים הראשונים שתכנן אנדו היו בקנה מידה הרבה יותר קטן ואינטימי. בית אחד זעיר מ-1976 במחוז סומיושי (Sumiyoshi) באוסקה הוא זה שהביא אותו להכרה הבינלאומית ולפרסום. המבנה שמכונה בית "אזומה" (Azuma) או "בית טורי" (Row House) מצליח על פני 65 מטר רבוע בלבד לשלב בתבונה בין תרבות המגורים היפנית, לאדריכלות המערבית של אותן שנים שדגלה בבטון החשוף.
(צפו: הטריילר לסרט "המוזיאון והמיליונר" שיוצג בפסטיבל אפוס ה-14)
"השפה של אנדו היא מצד אחד מאוד אישית ואופיינית לו. קל מאוד לזהות 'אנדו'. מצד שני קל מאוד לאדריכלים במערב להזדהות ולהבין את השפה הזאת כי היא מבוססת על ההיסטוריה של האדריכלות העולמית. מצד שלישי אנדו הוא מאוד יפני. הוא מכיר ומבין את המסורות ועושה בהן שימוש. אני אוהב להגיד שאנדו מספר באדריכלות שלו סיפור מאוד 'יפני' בשפה בינלאומית", מסביר קוץ. "הבתים הפרטיים של אנדו מעוגנים מאוד במסורת המגורים היפנית מבחינת ההתייחסות לסביבה ולטבע, היחסים בין הפנים והחוץ ומבחינת הקומפוזיציה של החללים, אבל החומרים הם לגמרי החומרים המוכרים מהארכיטקטורה של המאה ה-20. הבטון החשוף זאת לא המצאה יפנית. החומרים שהוא משתמש בהם זה לא העץ הקלאסי היפני אלא חומרים המוכרים לנו במערב. גם הגגות הם שטוחים, לא כמו הגגות היפנים המסורתיים. יש פה מקום מאוד מעניין על הציר בין מזרח ומערב שהוא מהדהד בפרויקטים שלו".
להכות בבטון אור
מלבד בטון חשוף וצורות גאומטריות, מרכיב משמעותי באדריכלות של אנדו שמשותף לרבות מעבודותיו הוא השימוש באור, והשליטה המדויקת באופן שבו חודר למבנה. המוטיב המתואר מגיע לשיא בפרויקט "כנסיית האור" בעיר איבראקי (Ibaraki) ביפן, שבעיני קוץ נחשבת לאחד מהמבנים המכוננים ביותר שתכנן אנדו אי פעם. "אני חושב שכנסיית האור היא אולי היצירה הכי חשובה שלו לאורך השנים, גם בהישג האישי וגם בדרך שבה היא חלחלה לתודעה העולמית והשפיעה על אדריכלים אחרים", הוא אומר.
הכנסייה המדוברת נבנתה ב-1989 כחידוש של מתחם נוצרי שהיה קיים בעיר, וגם היא עשויה כולה מבטון חשוף כפי שאנדו מיטיב לעשות. פרט לציוד ההכרחי כמו מושבים למתפללים, הכנסייה הפרוטסטנטית חפה לחלוטין מקישוטים, והבטון האפור גורם לחלל התפילה להיראות חשוך ואפלולי. מקור האור היחיד הוא פתח בצורת צלב בקיר המזרחי של הבניין. האור הבוהק פורץ פנימה דרך הפתח הצר, מוחזר על ידי הבטון המוחלק ומאיר את חלל התפילה בדרמתיות. כך בדרכו המינימליסטית והפשוטה, ועל ידי שימוש בחומר אחד בלבד, מצליח האדריכל לייצר חוויה רוחנית עמוקה לבאי המבנה.
11 צפייה בגלריה
הבטון האופייני לאנדו והשימוש באור חוזרים גם בפרויקט "בורסת הסחורות"
(© Tadao Ando Architect & Associates, Niney et Marca Architectes, agence Pierre-Antoine Gatier. Photo Maxime Tetard )
11 צפייה בגלריה
כיפת הזכוכית בבורסת הסחורות מהדהדת את הפנתיאון ברומא
(מתוך הסרט "המוזיאון והמיליונר")
"אחת מהתכונות של אנדו הן שהוא מצליח לצקת בבטון איזושהי רוח מאוד מיוחדת, גם ברמה הטכנית הפרטנית – בדרך שבה הוא מטפל בחומר והאומנות (craft) שהוא טיפח ביצירת הבטון, בקומפוזיציות שהוא יוצר, ומעל הכל בהבנה העמוקה שלו את היחס בין המסה של הבניין לאור שמרצד בו. הכנסייה זאת אחת הדוגמאות המרתקות אבל זה התחיל עוד הרבה קודם", אומר קוץ. "אני חושב שהוא אחד האומנים הגדולים של השימוש באור וההדהוד הזה שבין האור לבטון שמייצר תחושה של התעלות. גם בבורסת הסחורות הייתה הזדמנות נפלאה עם כיפת הברזל אדירת הממדים. אנדו מתפעל מהאור ומדבר על כך שזה הזכיר לו את הפגישה הראשונה שלו עם הפנתיאון ברומא, אחד מהרגעים המכוננים שלו כאדריכל".
מערב מול מזרח, כסף מול אמנות
השלווה והרוגע הכמעט נונשלנטיים שעשויים לעלות נוכח הפרויקטים האדריכליים של אנדו ברחבי העולם, מגיעים לדבריו של קוץ בניגוד גמור לאדם שהוא. "יש דיסוננס מאוד מעניין בין אנדו עצמו לארכיטקטורה שלו", מספר קוץ על מפגשיו האישיים עם האדריכל היפני. "הוא אדם מאוד נחוש, בוטה אפילו, ודרכו מאוד ברורה לכל הסובבים אותו. בהרבה ראיונות הוא הגדיר את המשרד שלו כ'יחידת לוחמת גרילה'. הוא מגיע למשרד ומכין את האנשים שלו למלחמה בעולם ובארכיטקטורה. זאת הגישה. במשרד אין דבר כזה שהולכים, כולם רצים כל הזמן. המשרד הוא כמו יחידה צבאית עילית עם משמעת עמוקה ונאמנות עיוורת למנהיג", הוא אומר.
"בהרבה ראיונות אנדו הגדיר את המשרד שלו כ'יחידת לוחמת גרילה'. הוא מגיע למשרד ומכין את האנשים שלו למלחמה בעולם ובארכיטקטורה. במשרד אין דבר כזה שהולכים, כולם רצים כל הזמן. המשרד הוא כמו יחידה צבאית עילית עם משמעת עמוקה ונאמנות עיוורת למנהיג"
"התדמית שלו שיוצאת מהסרט היא די הפוכה לבן אדם", מוסיף קוץ, שירצה על אנדו ויצירותיו האדריכליות לפני הקרנת הסרט במוזיאון תל אביב. "צריך לזכור שאנדו כבר בן 82, וככזה הוא יותר רגוע ומיושב. בעשור האחרון הוא גם עבר טראומה רפואית לא פשוטה וניצח את הסרטן. לפני שנתיים הוא נתן ראיון רחב וחושפני ביום הסרטן הבינלאומי באחד היומונים החשובים ביפן ודיבר בגילוי לב על מצבו הרפואי. הוא השתנה בעשור האחרון בגלל הגיל והמאבק הרפואי. הוא היה אדם הרבה פחות שקט ומופנם, זאת ממש לא ההגדרה שלו".
אמנם לדבריו של קוץ, אנדו התמתן יחסית עם הזמן, אך כשזה נוגע לאמנות ולאמת האדריכלית שהוא מחזיק, נראה שהוא לא מוכן להתפשר, גם לא מול אדם עשיר ודעתן כמו פרנסואה פינו, הבעלים של תאגיד "קרינג" (Kering) שתחתיו מגוון מותגי יוקרה כמו "גוצ'י", ו-"איב סן-לורן". זו לא הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה. אנדו היה אמון על שיפוצם של שני מוזיאונים שמציגים את אוספיו של פינו בוונציה: פאלאצו גראסי (Palazzo Grassi) – ארמון ניאו-קלאסי מהמאה ה-18, ומוזיאון פונטה דלה דוגנה (Punta della Dogana) ששימש בעבר כבית המכס של ונציה.
11 צפייה בגלריה
הבטון המחורר נשאר: מבט אל חלל הפנים של "בורסת הסחורות"
(simona flamigni / Shutterstock.com)
אם כך פינו מכיר היטב את סגנונו ואת אישיותו של אנדו. יחד אם זאת רגע קצר ומפתיע בסרט קורה כשבאחד המפגשים של השניים הוא דורש מאנדו לאטום את החורים בבטון, שנחשבים לסימן ההיכר הבולט ביותר של האדריכל היפני. הרגע הקצר הזה מעלה את השאלה עד כמה בעל ממון יכול לשלוט ביצירת האמנות או האדריכלות שרכש? הסוגייה הזאת לא רלוונטית רק במסגרת הסרט התיעודי, אלא חיה גם במציאות העכשווית שבה תחומי האמנות מקבלים תקציבים זעומים מהמדינה ונשענים ברובם על תרומות מטעם אנשים פרטיים. במקרה של בורסת הסחורות, נראה שידו של אנדו הייתה על העליונה.
"לבקש מאנדו לסתום את החורים בבטון זה כמעט חוסר הבנה של השפה האדריכלית שלו, ובכל זאת פינו בחר בו. הוא ידע במי הוא בוחר. פינו המיליארדר הוא איש דעתן מאוד, אבל עבור מי שמכיר את אנדו זה לא מפתיע שהוא לא אדריכל שמתכופף למה שלקוח רוצה או מבקש. התוצאה מוכיחה שאנדו לא באמת הקשיב לו. החורים בבטון נשארו".
הסרט "המוזיאון והמיליונר" יוקרן במסגרת "אפוס", הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אמנות, שמתקיים בשנתו ה-14 במוזיאון תל אביב לאמנות ובסינמטק תל אביב
