"אחד הרמזים לכך שהגיע הזמן לעבור לבית קטן יותר היה כששמתי לב שאם אני עולה להכין לי כוס קפה ורוצה להכין גם לבעלי, אני מתחילה לקרוא לו 'אבי, אתה רוצה קפה?', ואין תשובה. אני צריכה להתקשר אליו כדי שישמע", צוחקת כרמית אלבק, מנהלת קהילת "סבתא בסטייל" בפייסבוק. כמו אלבק, לא מעט נשים בגיל השלישי מחליטות לעבור מהבית הגדול שמכיל היסטוריה של שנים והרבה חדרים ששימשו לגידול ילדים, לדירה קטנה יותר שמתאימה לפרק הסבתאות. המעבר הזה מצריך יכולת להיפרד מחפצים וזיכרונות מוחשיים, מיון קפדני של מה שנאסף במשך חיים שלמים וצמצום משמעותי לקראת חיים קלילים יותר. הצמצום הזה לא קל, אבל מן הסתם הוא יעזור גם לילדים שלנו להתמודד עם הרכוש הרגשי והפיזי שלנו לאחר לכתנו".
התהליך מוכר גם בשם ניקוי מוות שוודי (Döstädning). מדובר בתהליך רגוע של מיון, צמצום וארגון חפצים אישיים, המבוצע בשליש האחרון של החיים כדי לחסוך מהמשפחה עומס רגשי ופיזי לאחר הפטירה. זו פילוסופיה שוודית המעודדת השארת בית מסודר בלי עומס ומטרתה להקל על הילדים והנכדים.
וכדי להיות פחות מורבידים - התהליך שאלבק מתארת נקרא גם "צמצום דיור". לפני כמה חודשים זו הייתה הבמאית אורנה בן-דור שהתראיינה פה וסיפרה איך נפרדה מבית של 250 מ"ר מלא באוספים ובספרים לטובת דירת 50 מ"ר בלבד. אלבק, בת 64, בעלת "חלום לי", עסק למשחקי ילדים, ובן זוגה נשואים כבר 40 שנים. הם הורים לשלושה (בת 38, בן 34 ובן 30), ויש להם שני נכדים. "כולם גרים בתל אביב וגם אנחנו גרנו בתל אביב כמעט 40 שנים", היא מספרת, "בהתחלה ברחוב גורדון ואחר כך ברמת אביב הישנה שבה בנינו את בית חלומותינו. זה היה בית של 250 מ"ר, תשעה חדרים בשתי קומות, ומרפסת שמשקיפה על גינה. גידלנו שם את הילדים, ואחרי שהם פרחו מהקן נשארנו רק שנינו בגודל שאנחנו כבר לא צריכים. רק לתחזק את הכול זה רבע משרה".
כבר בתקופת הקורונה החלה אלבק לחשוב על מעבר. "רציתי ים ממש ליד הבית", היא אומרת. "זה לא צעד פשוט, לכן בחרנו להשכיר ולשכור כדי להשאיר לנו את האפשרות לחזור בנו, והנה עכשיו אנחנו כאן באולגה בחדרה כבר שנה רביעית, בדירה שגודלה מחצית מהבית הקודם. מכל חדר אני רואה את הים. אני יורדת למטה, ואני בים. גרנו בבית עם ארבעה שכנים, ללא חנייה, ועברנו למגדל עם בריכה, חדר כושר, שומר, חנייה וקהילה חמה ותומכת".
ממ"ד או מקלט בבית היו שיקול בזמן המעבר?
"היה לנו ממ"ד בדירה בתל אביב וגם פה יש, כך שזה לא היה קריטריון".
איך הסתדרתם עם הצמצום במרחב?
"יש לנו ארבעה חדרים – סלון, חדר שינה, משרד, חדר אורחים ומרפסת. המשרד נמצא בצד אחד, ואזור המגורים בצד השני, כך שיש הפרדה. אנחנו אוהבים לארח, ויש לנו חדר למטרה הזאת. השארנו לדיירים שלנו בבית הקודם דירה מרוהטת, לכן בדירה החדשה קנינו סלון חדש, הבאנו תמונות קטנות מעוצבות של בני המשפחה והחלפנו וילונות. מובן שהיינו צריכים להצטמצם. בבית הקודם הייתה לי פינת אוכל של שלושה מטרים. גם כאן יש לי שולחן נפתח, אבל קטן יותר. כשאני מארחת אני פשוט מכינה ארוחה בסגנון מזנון, וזה בסדר גמור, יש מקום לכולם בלי ישיבה מסביב לשולחן".
10 צפייה בגלריה
לא ויתרה על עציצים ומארחת אבל בסגנון בופה. כרמית אלבק בדירתה החדשה
(צילום: אלבום פרטי)
חוץ מהשולחן, היית צריכה לוותר בוודאי על הרבה חפצים.
"בטח. בית גדול זה מתכון בדוק לכך שהוא יהפוך למחסן של חייך, וזה מה שקרה אצלנו. הארגון והסינון היו מהתהליכים המשמעותיים שעברתי בחיים. בבית הקודם היו כמויות אדירות של חפצים. כל הכלים של אמא שלי וכל הכלים של דודה שלי ושל סבתא שלי, חלקם מחו"ל. הם היו באחסון אבל לא באמת השתמשתי בהם. חפצי אמנות, ערימות של בגדים, ארון מיוחד לתחפושות, ציוד ספורט, ציוד סקי, ציוד משרדי, בגדי ריקוד, ארון מיוחד עם צמר כי תכננתי להתחיל לסרוג, בדים שחלמתי לעשות איתם משהו פעם, המון אביזרים של מלאכת יד, מיליון מפות ומצעים ש'אולי פעם מישהו ירצה'. תמיד חבל לזרוק דברים כאלה, אבל באמת, מי צריך את זה?".
איך התנהל המיון?
"הבאנו מכולה מיוחדת והתחלנו להפריד – מה תורמים, מה מוסרים, מה שומרים. מסרתי אלפי פריטים. פרסמתי ברשתות דברים שהוצאתי החוצה, ותוך חצי שעה הם נלקחו. היו דברים בעלי ערך שמכרתי. הילדים כבר לא רוצים את הקריסטלים של סבתא, אבל יש אנשים שמעוניינים בדברים כאלה. היו לי יותר מ-600 ספרים. השארתי 20 ואת השאר העברתי לספריות באוניברסיטה ובגינה ולכל מי שרצה. היה גם אלכוהול בכמות שלא מביישת בר – וגם לזה מצאנו בתים חדשים".
היה קושי רגשי להיפרד מהחפצים?
"היה קושי, אבל גם הייתה תחושת שחרור עצומה. אמרתי לעצמי, אם אני אתגעגע למשהו אקנה לי משהו במקומו או שאתחנן למי שמכרתי לו לקבל את זה בחזרה. זה בסך הכול חפצים. צילמתי דברים שהייתי מחוברת אליהם יותר, ולפעמים אני חוזרת לתמונות. הדברים האלה כבר לא תופסים לי נפח בבית אלא בטלפון. יש לי היום פחות חפצים בבית ויותר מקום בלב".
גם הבית החדש לא קטן. את מצליחה לא לאגור?
"ממש לא אוגרת ולא רוצה חפצים. צמצמתי הכול. יש לי ארון בגדים אחד. החלטתי שאם אני קונה משהו, אני חייבת להוציא משהו אחר. כשבאים אליי אורחים אני מבקשת לא להביא לי מתנות. אפשר להביא פרחים או פירות. לא עוד קערות בבקשה. אני מרגישה שירדו ממני 40 קילו. הרי כמה מצעים ומגבות אנחנו באמת צריכים? כמה תחתונים? כמה מעילים, נעליים, קרמים ובגדי ים? יש בחדר האורחים משחקים לנכדים, אבל הם תמיד משחקים בסוף באלה שהם אוהבים. אנחנו לא צריכים את כל מה שאנחנו סוחבים עלינו".
מחשבה נוספת שעזרה לאלבק במהלך הפינוי הייתה המחשבה על הילדים. "ידעתי שאם אני לא אעשה את זה, הילדים שלי יצטרכו להתמודד עם הסיפור הזה ולהיכנס לכל המגירות והשידות שלנו. אנחנו פירקנו את הבתים של ההורים שלנו, ואני יודעת כמה זה קשה", היא מוסיפה.
ביקור בבית החדש של גיטה רוקח. מהכפר לעיר
(צילום: גיטה רוקח)
להתקרב לילדים, לטייל ולבלות
במקרה של גיטה רוקח, בת 63, ד"ר להיסטוריה ומרצה לסטיילינג ואופנה שמעבירה סדנאות ביצירת תכשיטים מחרוזים ונייר ופרחים מפורצלן קר, המעבר היה מהיישוב הקהילתי עזר שבמועצה האזורית באר טוביה לתל אביב, לדירה בת 100 מ"ר בקומה 28. "הבית בעזר התפרש על פני 180 מ"ר עם חצר וגג גדולים. עם הזמן הבית נהיה קצת מחסן", היא מספרת. "יש לי ארבעה ילדים, בת 38 עם שני ילדים, בת 34 עם שלושה ילדים, בן 29 ובן 24, והם אחסנו בו כל מיני חפצים. תמיד ידעתי שארצה לעבור לתל אביב בעתיד. אני אוהבת אמנות ותרבות, אבל לקח לי כמה שנים לרתום את בעלי לעניין. כשפרשתי מהעבודה במשרד החינוך התנאים הבשילו כי אחת הבנות גרה בתל אביב, בת נוספת גרה ברחובות, הבן בחולון ועוד בת בהרצליה. היה היגיון להתקרב אליהם, וככה גם מכרתי את זה לבעלי. אני לא מתכוונת להיות בייביסיטר, אבל נחמד להיות קרובים".
איך ניגשים למשימה של מעבר מבית גדול לדירה?
"זה לא קל. היו לי הרבה חפצי אמנות והרבה בגדים. בעלי הוא עצמאי בתחום החשמל וגם לו יש המון ציוד. ידעתי שאני חייבת ארבעה חדרים, ומצאתי דירה עם מחסן ונוף עירוני משגע. הזמנתי את כל הילדים לבוא לקחת את החפצים שלהם, תעודות, אלבומים. אחת הבנות סיפרה לי שכשאמא של חברה שלה נפטרה, היא לא הייתה מסוגלת לבוא לפנות ולקחה חברה שעושה את זה. זה גם היה שיקול. לא להשאיר להם משימה כזאת לעתיד".
לאחר מכן החלה רוקח לטפל בשאר הציוד. את כל הספרייה הענקית שהייתה לה היא העבירה ל"סיפור חוזר", פרט ל-10 ספרים שלקחה איתה. "היום אני קוראת ספרים בטלפון", היא אומרת, "ומה שקראתי לא אקרא שוב, אז למה לשמור? בגדים מיינתי בקשיחות. כל מה שלא לבשתי שנתיים נתתי לחברות או לתרומה. כך גם כלי מטבח. למה אני צריכה 30 סירים? אני אומרת לעצמי שכשאני זורקת אני מפנה מקום לחדש. אין ברירה, אם נתקעים עם חפצים, אי אפשר לעבור".
מה לגבי ריהוט?
"את הספות נתתי לאחת הבנות, ולנו קניתי מין מיטה נפתחת. אולי בהמשך אקנה משהו יותר סלוני, אבל הוא בטח לא יהיה גדול. שולחן אוכל עדיין לא קניתי, אבל בתכנון יש משהו נפתח שלא יתפוס הרבה מקום ביומיום".
מה שהקל על התהליך במקרה של רוקח הוא שהמעבר נעשה בשכירות, ובעזר נשאר מחסן שבו אפשר לאחסן דברים כמו יצירות האמנות שלה. "לא רציתי להפוך את הדירה החדשה למוזיאון, כך שלקחתי כמה דברים בלבד", היא מוסיפה.
השקעת בעיצוב הדירה החדשה?
"לא ממש. היא מאוד מצאה חן בעיניי מיד כשראיתי אותה, אבל לא בא לי להתעסק בעיצוב יותר מדי. עוד לא שמעתי על מישהו שלפני מותו אמר, 'אוי, אני מצטער שלא החלפתי את המטבח'. אני מרגישה שיותר בא לי לטייל ולבלות".
בלי אטרקציות שמחייבות תחזוקה
גם נורית גפן, מעצבת פנים במקצועה, בת 63, גידלה את שלושת ילדיה (בן 36, בן 31 ובת 29) בבית גדול ברעננה ועזבה אותו לא מזמן לטובת דירה קטנה יותר. בבית בן ה-450 מ"ר שבנתה גפן ברעננה היו פרט לסלון ולמטבח מרווחים גם ארבע סוויטות, לה ולבעלה ולכל ילד, מרתף עם חלל גדול, משרד וחדר טלוויזיה. "זה היה בית שהיה קשה מאוד להיפרד ממנו", היא מספרת. "הוא היה שוקק חיים, אבל כמה שהוא גדול ונוח, כך הוא נהיה ריק כשהילדים התבגרו. זו לא הייתה החלטה קלה, והתלבטתי זמן רב, אבל בסוף דווקא אני, שתכננתי ובניתי את הבית, השלמתי עם הרעיון שהוא סיים את תפקידו בשבילי. לשאר בני המשפחה לקח זמן להבשיל".
איך התחלת לתפעל את המעבר לאחר שכבר החלטתם עליו?
"לקח לנו זמן להחליט לאן עוברים ולאיזה סוג בית. האינסטינקט הראשון היה לעבור לתל אביב, שאנחנו מאוד אוהבים, אבל בסוף החלטנו דווקא על רמת השרון, שבה גרנו בעבר. החלטה נוספת הייתה לא לקנות בית פרטי אלא דירת גן בשכונת וילות ותיקה. הדירה לא ממש קטנה, היא 220 מ"ר, ועדיין היא חצי מהבית הגדול והיינו צריכים לעשות הרבה שינויים".
מה למשל?
"כשהתחלתי לתכנן, מעצב הגינה הציע לי לעשות בריכה או ג'קוזי בחצר, ואני לא רציתי את כל האטרקציות האלה וגם לא רוצה מקור מים שיכול לסכן את הנכדים. ידעתי שבגלגול הזה אני רוצה משהו מדויק לצרכים של השלב שלנו בחיים".
גפן ובן זוגה עברו לביתם החדש יומיים לפני 7 באוקטובר. "לא היו בבית מטבח וארונות", היא מספרת. "המטבח היה אמור להיות מותקן ב-8 באוקטובר, ולמרבה הפלא הנגרים התייצבו לעבודה וכולם עשו מאמץ עילאי להביא את הבית החדש לתפעול".
יש לכם ממ"ד או מקלט? זה היה שיקול במעבר?
"כן. לצערי בישראל גם ממ"ד או מקלט נגיש זה שיקול. בעיקר כשיכול לעלות צורך לארח את הילדים בלי מקלטים. ב-7 באוקטובר כולם הגיעו ונשארו חודשיים. חלק מהריהוט עבר איתנו וחלק נרכש חדש. העברנו דברים שחשובים לנו כמו המיטה שלנו, מיטה לאורחים, פינת אוכל, סט אוכל איטלקי מצויר ביד מאמא שלי, שולחן כתיבה סקנדינבי וויטרינות ברזל. אני אוהבת להעביר איתי דברים הלאה. גם ללקוחות אני ממליצה להעביר איתם פרטי רהוט ואביזרים בעלי משמעות ולא להתחיל מאפס. לשמור על המשכיות לפחות בחלק מהדברים, כמובן – במינון. גם להתחדש, גם לשחרר דברים, אבל גם לשמור על הזיכרונות".
אז איך מחליטים על מה מוותרים?
"אני קוראת לתהליך 'מדייקי דיור'. אני ממליצה ללקוחות שלי להשתמש ברעיונות כמו של מארי קונדו, לשחרר מה שלא עושה לך טוב ולא משרת אותך ולהשתחרר מסנטימנטים, אחרת אי אפשר להתקדם, והבית החדש יתמלא שוב בחפצים לא מדויקים. כך פעלתי. התחלתי למיין את כל הדברים וקראתי לילדים לבוא לקחת את מה שהם רוצים או להיפרד ממה שהם לא רוצים. נכון שמעבר כזה אינו קל רגשית, אבל מצד שני יש בו תחושה של התחדשות".
נושא טעון ולא פשוט
הפסיכולוגית ד"ר מיכל בן צבי זומר מסבירה על השינוי בעיצוב סביבת המגורים בגיל השלישי: "מעבר לדירה קטנה יותר הוא לעתים נושא טעון ומרתיע. מצד אחד, הבית הוא המקום שבו אנו מרגישים בטוחים, המקום המוכר לנו ביותר, שכל פינה בו מעלה את סיפור החיים שלנו. העיצוב, החפצים ואפילו הריחות, מתחברים לזיכרונות ולזהות שלנו. מצד שני, יש לנו צורך נורמלי ובריא להצטמצם. גרף ההתפתחות של מהלך החיים מתחיל בינקות בצרכים מצומצמים שדורשים מרחב קטן בלבד. הגרף מתפתח עם השנים לצרכים מורכבים יותר. כשהילדים יוצאים מהבית יש תחילה צורך עז להצליח לחזור ולארח אותם עם הנכדים ולהמשיך לשמש עוגן של המשפחה. עם זאת, יש גם רצון לצמצום וגם קושי אמיתי לתחזק בית גדול רחב ידיים. Downsizing is Rightsizing (מנטרה פילוסופית-עיצובית שנועדה לשנות את התפיסה לגבי מעבר לבית קטן יותר. במקום לראות במעבר כזה "צמצום" או "ויתור", הוא מוצג כהתאמה מדויקת לצרכים העכשוויים. ל"ג) בשלב זה של החיים, פעמים רבות עולה הצורך בהתאמות ובצמצום, אבל לא תמיד פשוט להכיר בשינוי.
ד"ר מיכל בן צבי זומרצילום: מורן גינוסר ל-spunk"אז מה עושים? תהליך המעבר דורש לבחור עם אילו חפצים ממשיכים הלאה ומאילו נפרדים. התהליך אמנם קשה רגשית, אבל גם מעודד מהלך פסיכולוגי התפתחותי חשוב של כתיבת סיפור החיים דרך המיון הזה של התמקדות במשמעות הדברים ולא בערכם הכספי או בכמות שלהם. זהו אחד התהליכים החשובים שהפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון הגדיר כמשימות ההתפתחותיות של הגיל השלישי.
"בימינו, נשים בגיל השלישי מגיעות לתהליך הזה כשהן מלאות חיים, אנרגיות ורצון להפיק עוד הרבה משמעות ואושר. הבחירה לעבור לדירה קטנה יותר יכולה להיות קשורה לרצון לשחרר משאבים כלכליים כדי לטייל בעולם ולבלות. היא יכולה להיות קשורה גם לרצון לשחרר את עצמנו מתפקיד המארחת המשפחתית וליהנות להיות אורחת בבתים של הילדים. הסבתאות המודרנית חופשית יותר ואינה מתמסרת 24/7. ובכל זאת, ויתור על חפצים ועל מרחבים עלול להיות לא קל רגשית, וחשוב לתת לו תשומת לב ומחשבה, ואפילו להיעזר באנשי מקצוע או באנשים קרובים שסומכים עליהם".
חמש תובנות של גפן למעבר מדויק
1. תכנון גמיש: הדינמיקה שבין הדירה החדשה לאירוח המשפחתי
תכנון הבית החדש הוא עבודה של איזונים. ביומיום הבית החדש אמור לשמש כמרחב מתאים לזוג או ליחיד, אבל בסופי השבוע הוא צריך להכיל משפחה מורחבת ומגוונת אף יותר מזו שגדלה בבית הישן. לכן תחילת תהליך המעבר הוא בתכנון נכון של חללים ורסטיליים שאפשר להרחיב ולשנות.
2. התחדשות מודעת: האיזון העדין בין קידמה לזהות אישית
המעבר הוא הזדמנות פז להתעדכן בטכנולוגיות ובחומרים שלא היו קיימים כשעיצבתם את הבית הקודם. היו פתוחים לפתרונות חכמים ולשפה עיצובית עכשווית שמשפרת את איכות החיים, אך הקפידו על בחירות שמרגישות לכם נכון אישית, תוך הימנעות מטרנדים חולפים.
3. יצירת המשכיות רגשית בבית החדש
כשעוברים דירה מומלץ להעביר פריטים נבחרים בעלי מטען רגשי מהבית הקודם. זה נכון בכל גיל ובוודאי בגיל מבוגר. התייחסו אליהם כאל "סטרטר" של מחמצת. הם אלה שמעניקים את הטעם המוכר, את ההמשכיות ואת הנינוחות. זה יכול להיות אוספים, כלי נגינה, אמנות, רהיט או פריט אהוב שיוצר תחושת בית.
4. אוצרות ושחרור
הבית החדש הוא הזדמנות לדייק את הסביבה. שאלו את עצמכם על כל חפץ האם הוא משרת את מי שאני היום? האם הוא מעורר בי רגשות וזיכרונות טובים? אם לא, שחררו במכירה או בתרומה. זה לא ויתור ולא הצטמצמות, אלא יצירת מרחב לחוויות חדשות שימלאו את הבית.
5. שותפות בין-דורית: הענקת מקום וזהות לילדים במרחב המשתנה
גם אם הילדים כבר אינם דיירי הבית ביומיום, הבית החדש הוא עדיין העוגן המשפחתי שלהם. שתפו אותם בהחלטות העיצוביות ובחשיבה על החללים המשותפים. העניקו לכל אחד תיבת זיכרונות לשמירת חפצי העבר היקרים להם. כשמעניקים להם מקום ובחירה בתהליך ההתחדשות, הבית החדש נהפך עבורם מיעד לביקור למקום שמרגיש גם שלהם.
