"אחד הרמזים לכך שהגיע הזמן לעבור לבית קטן יותר היה כששמתי לב שאם אני עולה להכין לי כוס קפה ורוצה להכין גם לבעלי, אני מתחילה לקרוא לו 'אבי, אתה רוצה קפה?', ואין תשובה. אני צריכה להתקשר אליו כדי שישמע", צוחקת כרמית אלבק, מנהלת קהילת "סבתא בסטייל" בפייסבוק. כמו אלבק, לא מעט נשים בגיל השלישי מחליטות לעבור מהבית הגדול שמכיל היסטוריה של שנים והרבה חדרים ששימשו לגידול ילדים, לדירה קטנה יותר שמתאימה לפרק הסבתאות. המעבר הזה מצריך יכולת להיפרד מחפצים וזיכרונות מוחשיים, מיון קפדני של מה שנאסף במשך חיים שלמים וצמצום משמעותי לקראת חיים קלילים יותר. הצמצום הזה לא קל, אבל מן הסתם הוא יעזור גם לילדים שלנו להתמודד עם הרכוש הרגשי והפיזי שלנו לאחר לכתנו".
התהליך מוכר גם בשם ניקוי מוות שוודי (Döstädning). מדובר בתהליך רגוע של מיון, צמצום וארגון חפצים אישיים, המבוצע בשליש האחרון של החיים כדי לחסוך מהמשפחה עומס רגשי ופיזי לאחר הפטירה. זו פילוסופיה שוודית המעודדת השארת בית מסודר בלי עומס ומטרתה להקל על הילדים והנכדים.
וכדי להיות פחות מורבידים - התהליך שאלבק מתארת נקרא גם "צמצום דיור". לפני כמה חודשים זו הייתה הבמאית אורנה בן-דור שהתראיינה פה וסיפרה איך נפרדה מבית של 250 מ"ר מלא באוספים ובספרים לטובת דירת 50 מ"ר בלבד. אלבק, בת 64, בעלת "חלום לי", עסק למשחקי ילדים, ובן זוגה נשואים כבר 40 שנים. הם הורים לשלושה (בת 38, בן 34 ובן 30), ויש להם שני נכדים. "כולם גרים בתל אביב וגם אנחנו גרנו בתל אביב כמעט 40 שנים", היא מספרת, "בהתחלה ברחוב גורדון ואחר כך ברמת אביב הישנה שבה בנינו את בית חלומותינו. זה היה בית של 250 מ"ר, תשעה חדרים בשתי קומות, ומרפסת שמשקיפה על גינה. גידלנו שם את הילדים, ואחרי שהם פרחו מהקן נשארנו רק שנינו בגודל שאנחנו כבר לא צריכים. רק לתחזק את הכול זה רבע משרה".
כבר בתקופת הקורונה החלה אלבק לחשוב על מעבר. "רציתי ים ממש ליד הבית", היא אומרת. "זה לא צעד פשוט, לכן בחרנו להשכיר ולשכור כדי להשאיר לנו את האפשרות לחזור בנו, והנה עכשיו אנחנו כאן באולגה בחדרה כבר שנה רביעית, בדירה שגודלה מחצית מהבית הקודם. מכל חדר אני רואה את הים. אני יורדת למטה, ואני בים. גרנו בבית עם ארבעה שכנים, ללא חנייה, ועברנו למגדל עם בריכה, חדר כושר, שומר, חנייה וקהילה חמה ותומכת".
ממ"ד או מקלט בבית היו שיקול בזמן המעבר?
"היה לנו ממ"ד בדירה בתל אביב וגם פה יש, כך שזה לא היה קריטריון".
איך הסתדרתם עם הצמצום במרחב?
"יש לנו ארבעה חדרים – סלון, חדר שינה, משרד, חדר אורחים ומרפסת. המשרד נמצא בצד אחד, ואזור המגורים בצד השני, כך שיש הפרדה. אנחנו אוהבים לארח, ויש לנו חדר למטרה הזאת. השארנו לדיירים שלנו בבית הקודם דירה מרוהטת, לכן בדירה החדשה קנינו סלון חדש, הבאנו תמונות קטנות מעוצבות של בני המשפחה והחלפנו וילונות. מובן שהיינו צריכים להצטמצם. בבית הקודם הייתה לי פינת אוכל של שלושה מטרים. גם כאן יש לי שולחן נפתח, אבל קטן יותר. כשאני מארחת אני פשוט מכינה ארוחה בסגנון מזנון, וזה בסדר גמור, יש מקום לכולם בלי ישיבה מסביב לשולחן".
9 צפייה בגלריה
לא ויתרה על עציצים ומארחת אבל בסגנון בופה. כרמית אלבק בדירתה החדשה
(צילום: אלבום פרטי)
חוץ מהשולחן, היית צריכה לוותר בוודאי על הרבה חפצים.
"בטח. בית גדול זה מתכון בדוק לכך שהוא יהפוך למחסן של חייך, וזה מה שקרה אצלנו. הארגון והסינון היו מהתהליכים המשמעותיים שעברתי בחיים. בבית הקודם היו כמויות אדירות של חפצים. כל הכלים של אמא שלי וכל הכלים של דודה שלי ושל סבתא שלי, חלקם מחו"ל. הם היו באחסון אבל לא באמת השתמשתי בהם. חפצי אמנות, ערימות של בגדים, ארון מיוחד לתחפושות, ציוד ספורט, ציוד סקי, ציוד משרדי, בגדי ריקוד, ארון מיוחד עם צמר כי תכננתי להתחיל לסרוג, בדים שחלמתי לעשות איתם משהו פעם, המון אביזרים של מלאכת יד, מיליון מפות ומצעים ש'אולי פעם מישהו ירצה'. תמיד חבל לזרוק דברים כאלה, אבל באמת, מי צריך את זה?".
איך התנהל המיון?
"הבאנו מכולה מיוחדת והתחלנו להפריד – מה תורמים, מה מוסרים, מה שומרים. מסרתי אלפי פריטים. פרסמתי ברשתות דברים שהוצאתי החוצה, ותוך חצי שעה הם נלקחו. היו דברים בעלי ערך שמכרתי. הילדים כבר לא רוצים את הקריסטלים של סבתא, אבל יש אנשים שמעוניינים בדברים כאלה. היו לי יותר מ-600 ספרים. השארתי 20 ואת השאר העברתי לספריות באוניברסיטה ובגינה ולכל מי שרצה. היה גם אלכוהול בכמות שלא מביישת בר – וגם לזה מצאנו בתים חדשים".
היה קושי רגשי להיפרד מהחפצים?
"היה קושי, אבל גם הייתה תחושת שחרור עצומה. אמרתי לעצמי, אם אני אתגעגע למשהו אקנה לי משהו במקומו או שאתחנן למי שמכרתי לו לקבל את זה בחזרה. זה בסך הכול חפצים. צילמתי דברים שהייתי מחוברת אליהם יותר, ולפעמים אני חוזרת לתמונות. הדברים האלה כבר לא תופסים לי נפח בבית אלא בטלפון. יש לי היום פחות חפצים בבית ויותר מקום בלב".
גם הבית החדש לא קטן. את מצליחה לא לאגור?
"ממש לא אוגרת ולא רוצה חפצים. צמצמתי הכול. יש לי ארון בגדים אחד. החלטתי שאם אני קונה משהו, אני חייבת להוציא משהו אחר. כשבאים אליי אורחים אני מבקשת לא להביא לי מתנות. אפשר להביא פרחים או פירות. לא עוד קערות בבקשה. אני מרגישה שירדו ממני 40 קילו. הרי כמה מצעים ומגבות אנחנו באמת צריכים? כמה תחתונים? כמה מעילים, נעליים, קרמים ובגדי ים? יש בחדר האורחים משחקים לנכדים, אבל הם תמיד משחקים בסוף באלה שהם אוהבים. אנחנו לא צריכים את כל מה שאנחנו סוחבים עלינו".
מחשבה נוספת שעזרה לאלבק במהלך הפינוי הייתה המחשבה על הילדים. "ידעתי שאם אני לא אעשה את זה, הילדים שלי יצטרכו להתמודד עם הסיפור הזה ולהיכנס לכל המגירות והשידות שלנו. אנחנו פירקנו את הבתים של ההורים שלנו, ואני יודעת כמה זה קשה", היא מוסיפה.
ביקור בבית החדש של גיטה רוקח. מהכפר לעיר
(צילום: גיטה רוקח)
להתקרב לילדים, לטייל ולבלות
במקרה של גיטה רוקח, בת 63, ד"ר להיסטוריה ומרצה לסטיילינג ואופנה שמעבירה סדנאות ביצירת תכשיטים מחרוזים ונייר ופרחים מפורצלן קר, המעבר היה מהיישוב הקהילתי עזר שבמועצה האזורית באר טוביה לתל אביב, לדירה בת 100 מ"ר בקומה 28. "הבית בעזר התפרש על פני 180 מ"ר עם חצר וגג גדולים. עם הזמן הבית נהיה קצת מחסן", היא מספרת. "יש לי ארבעה ילדים, בת 38 עם שני ילדים, בת 34 עם שלושה ילדים, בן 29 ובן 24, והם אחסנו בו כל מיני חפצים. תמיד ידעתי שארצה לעבור לתל אביב בעתיד. אני אוהבת אמנות ותרבות, אבל לקח לי כמה שנים לרתום את בעלי לעניין. כשפרשתי מהעבודה במשרד החינוך התנאים הבשילו כי אחת הבנות גרה בתל אביב, בת נוספת גרה ברחובות, הבן בחולון ועוד בת בהרצליה. היה היגיון להתקרב אליהם, וככה גם מכרתי את זה לבעלי. אני לא מתכוונת להיות בייביסיטר, אבל נחמד להיות קרובים".
איך ניגשים למשימה של מעבר מבית גדול לדירה?
"זה לא קל. היו לי הרבה חפצי אמנות והרבה בגדים. בעלי הוא עצמאי בתחום החשמל וגם לו יש המון ציוד. ידעתי שאני חייבת ארבעה חדרים, ומצאתי דירה עם מחסן ונוף עירוני משגע. הזמנתי את כל הילדים לבוא לקחת את החפצים שלהם, תעודות, אלבומים. אחת הבנות סיפרה לי שכשאמא של חברה שלה נפטרה, היא לא הייתה מסוגלת לבוא לפנות ולקחה חברה שעושה את זה. זה גם היה שיקול. לא להשאיר להם משימה כזאת לעתיד".
לאחר מכן החלה רוקח לטפל בשאר הציוד. את כל הספרייה הענקית שהייתה לה היא העבירה ל"סיפור חוזר", פרט ל-10 ספרים שלקחה איתה. "היום אני קוראת ספרים בטלפון", היא אומרת, "ומה שקראתי לא אקרא שוב, אז למה לשמור? בגדים מיינתי בקשיחות. כל מה שלא לבשתי שנתיים נתתי לחברות או לתרומה. כך גם כלי מטבח. למה אני צריכה 30 סירים? אני אומרת לעצמי שכשאני זורקת אני מפנה מקום לחדש. אין ברירה, אם נתקעים עם חפצים, אי אפשר לעבור".
מה לגבי ריהוט?
"את הספות נתתי לאחת הבנות, ולנו קניתי מין מיטה נפתחת. אולי בהמשך אקנה משהו יותר סלוני, אבל הוא בטח לא יהיה גדול. שולחן אוכל עדיין לא קניתי, אבל בתכנון יש משהו נפתח שלא יתפוס הרבה מקום ביומיום".
מה שהקל על התהליך במקרה של רוקח הוא שהמעבר נעשה בשכירות, ובעזר נשאר מחסן שבו אפשר לאחסן דברים כמו יצירות האמנות שלה. "לא רציתי להפוך את הדירה החדשה למוזיאון, כך שלקחתי כמה דברים בלבד", היא מוסיפה.
השקעת בעיצוב הדירה החדשה?
"לא ממש. היא מאוד מצאה חן בעיניי מיד כשראיתי אותה, אבל לא בא לי להתעסק בעיצוב יותר מדי. עוד לא שמעתי על מישהו שלפני מותו אמר, 'אוי, אני מצטער שלא החלפתי את המטבח'. אני מרגישה שיותר בא לי לטייל ולבלות".
נושא טעון ולא פשוט
הפסיכולוגית ד"ר מיכל בן צבי זומר מסבירה על השינוי בעיצוב סביבת המגורים בגיל השלישי: "מעבר לדירה קטנה יותר הוא לעתים נושא טעון ומרתיע. מצד אחד, הבית הוא המקום שבו אנו מרגישים בטוחים, המקום המוכר לנו ביותר, שכל פינה בו מעלה את סיפור החיים שלנו. העיצוב, החפצים ואפילו הריחות, מתחברים לזיכרונות ולזהות שלנו. מצד שני, יש לנו צורך נורמלי ובריא להצטמצם. גרף ההתפתחות של מהלך החיים מתחיל בינקות בצרכים מצומצמים שדורשים מרחב קטן בלבד. הגרף מתפתח עם השנים לצרכים מורכבים יותר. כשהילדים יוצאים מהבית יש תחילה צורך עז להצליח לחזור ולארח אותם עם הנכדים ולהמשיך לשמש עוגן של המשפחה. עם זאת, יש גם רצון לצמצום וגם קושי אמיתי לתחזק בית גדול רחב ידיים. Downsizing is Rightsizing (מנטרה פילוסופית-עיצובית שנועדה לשנות את התפיסה לגבי מעבר לבית קטן יותר. במקום לראות במעבר כזה "צמצום" או "ויתור", הוא מוצג כהתאמה מדויקת לצרכים העכשוויים. ל"ג) בשלב זה של החיים, פעמים רבות עולה הצורך בהתאמות ובצמצום, אבל לא תמיד פשוט להכיר בשינוי.
ד"ר מיכל בן צבי זומרצילום: מורן גינוסר ל-spunk"אז מה עושים? תהליך המעבר דורש לבחור עם אילו חפצים ממשיכים הלאה ומאילו נפרדים. התהליך אמנם קשה רגשית, אבל גם מעודד מהלך פסיכולוגי התפתחותי חשוב של כתיבת סיפור החיים דרך המיון הזה של התמקדות במשמעות הדברים ולא בערכם הכספי או בכמות שלהם. זהו אחד התהליכים החשובים שהפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון הגדיר כמשימות ההתפתחותיות של הגיל השלישי.
"בימינו, נשים בגיל השלישי מגיעות לתהליך הזה כשהן מלאות חיים, אנרגיות ורצון להפיק עוד הרבה משמעות ואושר. הבחירה לעבור לדירה קטנה יותר יכולה להיות קשורה לרצון לשחרר משאבים כלכליים כדי לטייל בעולם ולבלות. היא יכולה להיות קשורה גם לרצון לשחרר את עצמנו מתפקיד המארחת המשפחתית וליהנות להיות אורחת בבתים של הילדים. הסבתאות המודרנית חופשית יותר ואינה מתמסרת 24/7. ובכל זאת, ויתור על חפצים ועל מרחבים עלול להיות לא קל רגשית, וחשוב לתת לו תשומת לב ומחשבה, ואפילו להיעזר באנשי מקצוע או באנשים קרובים שסומכים עליהם".
9 צפייה בגלריה
דירה לבני זוג בגי השלישי שנעים לארח בה את המשפחה המורחבת. עיצוב: נועה קופרמן
(צילום: עודד סמדר)
9 צפייה בגלריה
חשוב להקפיד על תכנון שמביט קדימה, לתרחישים אפשריים בתחום מוגבלות התנועה או חדר למטפלת
(צילום: עודד סמדר)
מעצבת פנים נועה קופרמןצילום: סמדר כפריחמש תובנות של מעצבת הפנים נועה קופרמן למעבר מדויק בגיל השלישי
1. לעצב את החיים כפי שהם עכשיו – וגם כפי שיהיו מחר
מעבר דירה או שיפוץ בגיל השלישי הוא הזדמנות נדירה לעצור ולתכנן מחדש את הבית כך שישקף את שלב החיים הנוכחי – אך גם ייתן מענה לעתיד. זהו תכנון שמביט קדימה ברגישות: נוחות תנועתית, מעברים רחבים, פתחים נדיבים, פתרונות נגישות והכנה לשינויים אפשריים כמו שילוב מטפלת בחדר נפרד משלה. כשמתכננים נכון, הבית נשאר רלוונטי לאורך שנים ומאפשר עצמאות וביטחון.
2. נוחות היא לא פשרה – היא שפה עיצובית
שילוב פריטים שימושיים בגובה העיניים, אחסון נגיש, נגרות חכמה שמאפשרת שליפה קלה וסדר אינטואיטיבי – כל אלה אינם רק פתרונות פונקציונליים, אלא חלק בלתי נפרד מעיצוב איכותי. תכנון מדויק של המטבח, הארונות ואפילו אזור הכביסה יכול להפוך את היומיום לפשוט, נעים וזורם יותר. זהו עיצוב שמשרת את הגוף – ולכן גם את הנפש.
3. פחות חפצים, יותר מקום לחיים
מעבר הדירה, צמצום הדיור או דיוק הדיור, הוא רגע מצוין לדייק: לבחור בקפידה אילו פריטים ממשיכים איתנו ואילו נשארים מאחור. לא מדובר בוויתור, אלא ביצירת מרחב נקי, רגוע ומדויק יותר. כמה פריטים אהובים מהבית הקודם – רהיט, יצירת אמנות או חפץ עם סיפור – יכולים להפוך לעוגנים רגשיים שמעניקים תחושת המשכיות בתוך מציאות חדשה.
4. בית שמזמין להישאר – ולחזור אליו
גם כשהילדים כבר בנו את בתיהם, הבית של ההורים נשאר מרכז ועוגן משפחתי. חשוב לתכנן אותו כך שיהיה נעים, מזמין וגמיש לאירוח – בין אם דרך פינת אוכל שנפתחת לארוחות משותפות, חדר נוסף לנכדים או פינות ישיבה שמאפשרות יחד וגם לחוד. בית טוב בגיל השלישי הוא כזה שמכיל חיים – שקטים ביומיום, ושמחים ומלאים כשכולם מגיעים.
5. סדר חיצוני שמייצר שקט פנימי
לחללים מאורגנים יש השפעה עמוקה על התחושה בבית. תכנון מוקפד של אחסון – מה נגיש ביומיום ומה נשמר לעונות אחרות, למזכרת או לאירועים – מאפשר זרימה טבעית ונינוחה. כשהבית נקי מעומס ויזואלי, מתפנה מקום לאור, לנוף ולרוגע. הסדר אינו רק אסתטי; הוא יוצר תחושת יציבות, שלווה ואיכות חיים גבוהה יותר בכל רגע ביום.
