אי שם בשנת 2009 רכש היזם ואיש העסקים אלי וורטמן את אחד ממבני המגורים ההיסטוריים במושבה בת שלמה, במסגרת תוכנית תב"ע. לבד מבית המגורים הישן והנטוש, כלל המקום גם מבני עזר קטנים, ששימשו בעבר כחללים לגידול בעלי חיים ולצורכי חקלאות.
וורטמן ביקש להפוך את השטח למקום מושבו של היקב שבבעלותו, שנמצא בקרבת מקום למושבה ההיסטורית, ולשלב בו מרכז טעימות וחדרי אירוח שמאפשרים לינה ובילוי ממושך יותר באזור. למשימה הוא גייס ב-2013 את האדריכלים ארנון ניר וישי ברסלואר ממשרד arstudio, שבמשך תשע שנים עבדו על הפרויקט. התוצאה היא פנינה עיצובית שקשה שלא להתרשם ממנה.
Bat Shlomo Farmhouse כולל מרכז מבקרים קטן ואינטימי של היקב, לחדר טעימות ולששה חדרי אירוח: שלושה מהם בחצר ושלושה במבנה הראשי, שמשמש גם כלובי וכחדר אירוח. החזון האדריכלי ביקש ליצור "חלון הצצה" היסטורי לעבר החלוצי של המושבה הוותיקה, תוך הכנסת משב רוח רענן ותחושה מזמינה למקום.
מחווה לאמו של הברון
קסם המושבה הוותיקה שנוסדה בשנת 1889 עדיין מהלך על המקום, וכמו שומר אותה בנקודת זמן אחרת. היא נחשבת ליישוב העברי הראשון בדרום הכרמל וחולשת על שטח אדמה של כשני דונמים, שנרכשו במאה ה-19 על ידי הברון רוטשילד. השם "בת שלמה" ניתן לה על שם אמו של הברון, הברונית בטי בת סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד, מובילה חברתית ובין היזמיות היהודיות הראשונות בארץ.
המושבה מוקפת החומה, שממוקמת בסמוך למושבות זיכרון יעקב ובנימינה, הוקמה באתר של ישוב קדום ונבנתה בשיטת כפר-רחוב של רחוב ראשי ובו שתי שורות הומוגניות של בתי מגורים. משני קצותיו מקווה (מצפון) ובית כנסת (מדרום), ואפילו בית ספר קטן, וביניהם 12 בתי מגורים עם חצרות משק.
לרשות כל מתיישב הועמדה חלקה בת 850 מ"ר לטובת מגורים, ובנוסף מבני עזר מחופים בגגות רעפים, ששימשו לגידול בעלי חיים ולצרכי חקלאות. חצרות המשק תוכננו בצמוד למבני המגורים ובהמשכן ה"חכורה", שטח חקלאי צמוד. בתי המגורים נבנו כיחידה חד-קומתית מאבן בשני דגמים עיקריים: האחד, בית מלבני בעל גג רעפים דו שיפועי, והשני בית מרובע עם גג רעפים בעל ארבעה שיפועים.
חלקת המגורים לצד שני מבני העזר נראית כצורת חי"ת, צורה שנשמרה גם בפרויקט הנוכחי. צמד האדריכלים ניר וברסלואר הצטרפו לתהליך אחרי שהוצא תיק תיעוד ונקבעו הנחיות שימור, ולאחר שבמהלך חפירות ארכיאולוגיות של רשות העתיקות נחשפה באזור גם באר אבן ישנה.
השראה בפקק זכוכית
האדריכלים מתארים את גלגולו הקודם של הפרויקט כמבנה נטול רעפים במצב רעוע שעמד נטוש תקופה ארוכה. "קיבלנו מבנה חִירְבֶּה ישן בן קומה אחת, עם מבנה עזר, בלי גג, בקושי חלוקות פנים, עם תוספת בניה מאוחרת", מסביר ניר. היזם אמנם הגדיר את משימת ההבלטה ההיסטוריה של המקום, אך השניים נקטו בגישה קצת אחרת: מתן מקום לעבר ולמה שנותר ממנו, מבלי לוותר על העכשווי והמודרני.
"באחת מהפגישות הראשונות עם וורטמן, לפני כ-8 שנים, הוא הראה לנו בקבוק יין של יקב בת שלמה עם פקק זכוכית, וזה שימש לנו מקור השראה לפרויקט כולו", מחשזר ניר. הפקק הייחודי הפך לאלמנט משמעותי בעיני שני האדריכלים, והוא מייצג גם את נושא השימור. "מצד אחד יין מקושר לישן, למורשת עתיקה, אך מצד שני הפקק היה מאוד עכשווי ולא שגרתי. זה מתמצת את הוויז'ן האדריכלי שלנו, לחזק ולהדגיש את האדריכלות המקורית ואת הבינוי הקיים, בשילוב תוספות עכשוויות שמייצגות קונטרסט ברור בצורה הרמונית ולא מתייפייפת", מסביר ברסלואר.
לדבריו של ניר, הרעיון היה ליצור מקום מזמין, שיגרום למבקרים בו להרהר ולעמוד על ההבדלים שבין ישן לחדש, מבלי לנסות לשחזר את הישן בצורה מלאכותית. "רוב המתחמים לשימור שנכשלו לא נתנו שום ביטוי לרוח הזמן העכשווית", הוא מסביר. "בין אם זה בסמטאות יפו העתיקה, או במתחם התחנה בתל אביב, אין שום רמז לכך שפעולת השימור נעשתה במאה ה-21. הטכנולוגיות השתנו ואין לכך ביטוי, ובעיניי זה משהו שמתפספס. בפרויקט הנוכחי, לדוגמה, מאוד ברור מה שימרנו. מה היה המבנה המקורי, ומה חידשנו ובנינו מחדש. הפרופורציות נשמרו כמובן, ואז נוצר הקשר. התוצאה היא מעין מסע בזמן: את יודעת מאיפה זה בא ולאן זה הולך, מבלי להיות מנותקת מהקונטקסט של ההווה. הכבוד ניתן דווקא דרך הבלטת הניגודיות".
להרחיב את העבר אל ההווה
פעולות השימור נעשו בליוויים של קונסטרוקטור ושל מהנדס לשימור, במסגרתן התבצע חיזוק מבנה המגורים והפיכתו ממבנה בן קומה אחת למבנה בן שתי קומות, בעזרת קונסטרוקציה חדשה. בנוסף לחיזוק ולתוספות הבנייה במבנה הראשי, שוחזרו מבני העזר, 65 מ"ר גודלם, שנהרסו עד לרמת השלד והחצר הפנימית.
30 צפייה בגלריה
נאמן למקור: הדלת והתריסים בגוון כחלחל שמלווה גם אלמנטים בחללי הפנים
(צילום: עמית גירון)
במהלך העבודה על הפרויקט, מספרים האדריכלים שדאגו לעשות שימוש חוזר בחלק מחומרי הגלם המקוריים שנמצאו בשטח, כמו רעפי המרסיי וקורות התמך העשויות עץ ארז מהגג, אבן הנארי המקורית. כולם עברו עיבוד עכשווי ושולבו עם ברזל וזכוכית. בבניית המתחם החדש התחשבו האדריכלים גם בסביבה הטבעית העוטפת אותו, ושילובה כהצצות מזוויות שונות מתוך המבנים. "מבני העזר שוחזרו לפי המבנה המסורתי של החצר הפנימית, שכמו 'מחובקת' על ידם", מוסיף ברסלואר.
המבנה הראשי, בית מגורים שגודלו המקורי היה 80 מ"ר, הורחב בכ-25 מ"ר נוספים, לטובת תוספת של חדר אוכל והפיכתו לחלל הציבורי של המתחם כולו, הכולל גם חלל כניסה קטן, מטבח, בר, שירותי אורחים וחדר אוכל מרווח שמשקיף אל החצר הפנימית, אל הבריכה ואל הנוף. "המבנה הקיים היה גבוה מאוד, ואנחנו יצקנו רצפה שתחלק אותו לשניים, מבלי לפגוע בגובה המקורי", מסביר ניר. רעפי המרסיי המקוריים נמצאו בסמוך לשטח המבנה ורובם נשמרו. אריחים נוספים להשלמות נלקחו ממבנה סמוך שנהרס, והגג המפואר הושלם וחזר לפאר את המבנה המחודש. המבנה המקורי חוזק בעזרת תוספות בנייה כמו אבן גיר מקומית מהגליל, ושילוב של זכוכית וברזל בחלונות.
"הרעיון האדריכלי היה ליצור משהו שאינו 'מתקתק', אלא לשחזר אותו ולהוסיף לו שפה עכשווית", מסביר ניר. הגבלות השימור הכתיבו את גודל המפתחים, אך החלוקה הקודמת שלהם בוטלה, לטובת חזות נקייה ואחידה מזכוכית. החלונות נקבעו במסגרת עדינה של פרופילים מברזל, שמדגישים את האבן הישנה. "אמנם פלטת החומרים והפרטים היתה מצומצמת, אבל הפרשנות שלה שונה, באופן שגם מי שלא מכיר ויודע מה היה קודם, יודע להבחין בין העכשווי לבין הישן", מוסיף ברסלואר.
צורת החי"ת שבמרכזה חצר הבית הפנימית, שהיתה מוגנת על ידי דפנות מבני העזר, נשתמרה גם היא בידי האדריכלים. הם בחרו להפוך את המבנה המרכזי לחלל אירוח, והוסיפו בריכה שחייה, תוך פיתוח הנוף של אזור החכורה החקלאי. באזור זה שולבו ממצאים ארכיאולוגיים מקומיים דוגמת אבן ריחיים שהפכה לאלמנט מים עם קולות פכפוך, ואילו הבאר שנתגלתה נותרה חשופה ומעליה רצפת זכוכית. קורות התמך שבגג פורקו, והפכו בגלגולן החדש למעין שולחן-אבירים בחדר הטעימות.
חומרים מקומיים, צבעוניות תוססת
בולטת במיוחד במקום היא הצבעוניות המזמינה על רקע החומרים הטבעיים והנוף. החל מגוון התריסים התכלכל במבנה המרכזי, שהוכתב על ידי הוועדה לשימור, שבו השתמשו האדריכלים גם כגוון מרכזי בתוך חדרי האירוח, ועד לפינות חמד בגווני ירוק-מרווה, כחול-טורקיז ואדום, ששובצו בחן לצד המבנים.
לוגו מוזהב של הברונית דה-רוטשילד פוגש את הבאים למרכז הטעימות, שבמבנה העזר השמאלי, בחצר הקדמית הפונה לרחוב. בחלון שלצדו שולב אלמנט הצללה, כאינטרפרטציה מודרנית לתריסים המקוריים. "במקום לצבוע אותם בגוון השימור התכלכל בחרנו לשמור על עץ הארז הטבעי, לתחושת חמימות, ולהכניס אותם פנימה, כתריסי הזזה", מסביר ניר. "המופע הטבעי שלהם מדגיש ומשלים בצורה הרמונית את המראה הכללי, ומאחד בין הישן לחדש".
30 צפייה בגלריה
עבודה של איילה צור: 5 מטרים ו-750 אריחים דקיקים עשויים מחרסית טבעית
(צילום: עמית גירון)
חדר האוכל במבנה הראשי עוצב בצורה נקייה ואוורירית, באופן שנותן מקום גם לחוץ. במרכזו שולחן רחב ידיים שהוכן בעבודת נגרות מקורות התמך שנקבעו, בגלגולם הקודם, בגג המבנה. המשטח, בעיבוד מינימלי, שומר על אותנטיות החומר ועל צורתו האמורפית של העץ. סביבו כיסאות מעוצבים מדגם "עץ המשאלות" של הנס ווגנר, שעוצבו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. גופי התאורה, כמו יתר האלמנטים שמפארים את חללי הפנים, לרבות יצירות האמנות, הן פרי יצירה ישראלית מקומית. הגופים שנבחרו, של המעצב ניר מאירי, הם גופי תאורה עם נוכחות, עשויים מברזל בשילוב מוטות עץ, מקובצים יחדיו.
גם המטבח עוצב כיצירת אמנות: משטח גרניט שחור, שמתכתב עם מסגרות הברזל, חזיתות נירוסטה ואי מחופה בעץ ממוחזר ("באווירת חביות עץ של יין", אומר ניר). על הקיר נתלו צלחות הגשה בעבודת אמנות של אורנה טמיר שסטוביץ', מסדרת Seeds of heritage ("זרעי מורשת") אותן יצרה בשילוב מיני צמחי תבלין ומרפא מהסביבה.
גווני פינות הישיבה שבחוץ מהדהדים גם בפנים החללים. במבנה הראשי מפתחים גדולים חתומים בזכוכית, ודלת עץ מודרנית שמחליפה את דלת העץ המקורית ששימשה את הדיירים בעבר. פינת ישיבה חמימה שבה שטיחים בעיצוב צורני גיאומטרי בגווני בז' וחמרה, עליהם ספות ישיבה מעוגלות ומחבקות באפור שפונות זו אל זו. ביניהן אח קבועה במסגרת ברזל, שנמתחת על הקיר כולו ויוצרת ספריה ומידוף לשכיות חמדה ויצירות אמנות.
בחדרי האירוח נפרסו שטיחים בצורניות גאומטרית, בגווני ירוק-טורקיז, המשלימים את ארון הקיר משולב פינת העבודה והישיבה, שעשוי בעבודת נגרות בעיטור מחורץ ובגימור גוון תכלת מעושן. הדוגמה שעל הארון משתלבת בצורה נפלאה עם קיר גב המיטה, שעשוי כפיסי עץ אלון, שכמו מטמיעים בתוכם את דלת הכניסה.
חדר רחצה במראה מינימליסטי משלב בין אבן נארי בעיבוד עכשווי לעץ, בגוון תואם והרמוני. ארון אמבטיה במראה מרחף, משטח כיור שקוע מעליו, ומראה קריסטלית מוארכת, שבה נקבע הברז, בגוון כרום תואם. מראה החדרים מושלם בעזרת שפע של גופי תאורה. תאורה עומדת עשויה מברזל בשילוב עץ, לצד כורסה והדום, גופי תאורה ממתכת משני צדי המיטה הזוגית, וגוף תאורה אמנותי שנקבע על קיר העץ.
אוצרת האמנות יפעת גוריון נבחרה בידי האדריכלים לאצור אמנות עכשווית של אמנים ישראלים במתחם כולו. "ליזם היה חשוב לבחור באמנות מקומית, עם חיבור לטבע, לאדמה ולשורשיות הישראלית", מסביר ניר. ואכן, הקו המחבר בין היצירות – בהן עבודות פיסול, ציור, טקסטיל וצילום – הוא מבט למרחבים הגיאוגרפיים והנופים של ישראל מתקופת החלוצים ועד ימינו, וחקר היחס המורכב שבין האדם לאדמה.
בחדר הטעימות, לדוגמה, האמנות מורגשת מכל כיוון אפשרי. מצד אחד תלויה עבודתה של האמנית איילה צור, שיצרה עבודת קיר המתפרשת על 5 מטרים ומורכבת מכ-750 אריחים דקיקים עשויים מחרסית טבעית שנאספה מכל הארץ, החל מאדמת כרמי בת שלמה, עבור באזור ירושלים וכלה באזור מכתש רמון. מצדו השני של שולחן העץ הייחודי נשקף נוף העמק הירוק והפראי, שמבצבץ מתוך "מסגרת" שני המבנים שלצדו. עבודה נוספת שנוצרה מצמחייה מקומית היא "הכשרה" של אלה ליטביץ, יציקות ברונזה של טיון דביק שנחשב לזן "חלוץ" בהיותו הראשון להשריש את עצמו על קרקע שעברה שינויים או הפרעה.
קונסטרוקטור: איתי דנגור. אדריכלות נוף: גלעד שרון ועידו דסקל. אוצרות: יפעת גוריון ("צבע טרי"). גופי תאורה: ניר מאירי, אסף ויינברום. נגרות: נקסט-דור
