היום הלך לעולמו האמן והפסל יעקב אגם, מחלוצי האמנות הקינטית ואחד היוצרים הישראלים המוכרים והמשפיעים ביותר בעולם. במשך יותר משבעה עשורים פיתח אגם, חתן פרס ישראל, שפה אמנותית ייחודית, המבוססת על תנועה, שינוי ונקודת המבט המשתנה של הצופה, ויצירותיו הוצגו במוזיאונים ובמרחבים ציבוריים מרכזיים ברחבי העולם. לצד עבודותיו האייקוניות בגלריות ובאוספים בינלאומיים, הותיר אגם חותם משמעותי גם בנוף העירוני באמצעות פסלים, מזרקות ומיצבים רחבי היקף בישראל ובחו"ל. חלק מיצירותיו הציבוריות עוררו לאורך השנים מחלוקות ודיונים סביב שאלות של אסתטיקה, שימור והתאמתן למרחב העירוני המשתנה, אך מעמדו כאחד משגריריה הבולטים של האמנות הישראלית בזירה הבינלאומית נותר בלתי מעורער.
אחת העבודות האייקוניות והמפורסמות ביותר שעיצב אגם היא מזרקת "אש ומים" בכיכר דיזנגוף בתל אביב. המזרקה, שנחנכה בשנת 1986, הייתה פסל קינטי המשלב תנועה, צבע, מים, אור ואש לכדי מופע משתנה ומתוזמן. היצירה נבנתה ממערכת של טבעות מסתובבות, שעליהן שולבו לוחות צבעוניים ודגמים גיאומטריים היוצרים קומפוזיציות שונות בהתאם לזווית המבט של הצופה. סילוני המים, אפקטי התאורה והלהבות המופעלות במרווחי זמן קבועים הפכו את המזרקה לאלמנט דינמי המשתנה ללא הרף, והמחישו את תפיסתו של אגם שלפיה יצירת אמנות אינה אובייקט קבוע, אלא חוויה מתמשכת הנוצרת מתוך מפגש בין היצירה, המרחב והצופה.
הצבתה של המזרקה בלב כיכר דיזנגוף זכתה מראשיתה לתהודה ציבורית רחבה - אך גם עוררה מחלוקות לא מעטות. לצד ההערכה לחדשנות האמנותית ולנוכחותה הבולטת בסביבה הבנויה, נשמעה ביקורת על עלויות התחזוקה הגבוהות של היצירה, שהוערכו בזמנו בכ-15 אלף דולר בשנה – סכום חריג ביחס ליצירות אמנות ציבוריות אחרות באותה תקופה. מורכבותה הטכנית של המזרקה, הכוללת מנגנוני תנועה, תאורה, מים ואש, חייבה תחזוקה שוטפת יקרה ולעתים הובילה להשבתת חלק ממערכותיה. במקביל, התפתח לאורך השנים ויכוח ציבורי סביב מקומה בכיכר דיזנגוף: בעוד שיש הרואים בה סמל עירוני ואחת מנקודות הציון המזוהות ביותר עם תל אביב, אחרים טענו כי ממדיה והדומיננטיות החזותית שלה פוגעים בתפקודה של הכיכר כמרחב ציבורי פתוח ונגיש.
משלל צבעים למראה כסוף אחיד
הדיון סביב המזרקה התחדד עוד יותר על רקע שיפוץ כיכר דיזנגוף והחזרתה למפלס הרחוב. בשנת 2011 עברה היצירה עבודות שיקום ושדרוג נרחבות בעלות של כשני מיליון שקלים, שבמסגרתן נצבעו מחדש הלוחות הצבעוניים ובוצעו שינויים טכניים, ובהם ביטול מנגנון הסיבוב המקורי של הטבעות. עם השלמת פרויקט שיפוץ הכיכר, בשנת 2018, הוצבה המזרקה מחדש במרכזה, אך במקום הצבעוניות המזוהה עם אגם - הוצבו האלמנטים כשהם בצבעם הכסוף המקורי, טרום הוספת הצבעים המזוהים עם היוצר.
המהלך הוביל לעימות פומבי ומתמשך בין אגם לבין עיריית תל אביב. האמן טען כי השינויים שבוצעו פגעו בשלמות היצירה ובחזונו האמנותי, וכי המזרקה הוחזרה לציבור בגרסה חלקית שאינה משקפת את כוונותיו המקוריות. מנגד, בעירייה הסבירו כי ההחלטות התקבלו משיקולי בטיחות, תחזוקה ותקציב. המחלוקת, שהגיעה לכותרות ולדיונים משפטיים וציבוריים, נותרה למעשה בלתי פתורה עד היום, והמחישה את המתח המתמשך בין זכויותיהם של אמנים לבין האתגרים הכרוכים בתחזוקה, בשימור ובהתאמת יצירות אמנות ציבוריות למרחב עירוני משתנה. "עשר שנים הקדשתי ליצור את 'אש ומים' למען העיר תל אביב - והפכו את זה לגרוטאה מבישה. את היצירה הכי חשובה שלי הפכו לגרוטאה", סיפר אגם ב-2001 בריאיון למוסף "7 ימים".
גישה נועזת לקו החוף
לצד מזרקת "אש ומים", אגם הותיר חותם עמוק גם על קו החוף של תל אביב. עבודה ציבורית בולטת נוספת שלו היא עיצוב החזית הפונה לים של מלון דן, מהמבנים המזוהים ביותר עם הטיילת. אגם עיצב את קומפוזיציית הצבעים הגיאומטרית המעטרת את מרפסות המלון, ויצר חזית דינמית המשתנה בהתאם לתנועת המתבונן, לשעות היום ולתנאי האור המשתנים של הים. בתקופה שבה רוב בתי המלון לאורך החוף התאפיינו בחזיתות אחידות ומאופקות, הציע אגם גישה נועזת שהפכה את המבנה עצמו ליצירת אמנות לכל דבר. לאורך השנים הפכה החזית הצבעונית לחלק בלתי נפרד מקו הרקיע של תל אביב ולנקודת ציון בולטת לאורך הטיילת, עד כדי כך שקשה לדמיין את הנוף העירוני בלעדיה. בניגוד לכמה מעבודותיו האחרות במרחב הציבורי, למשל המזרקה, חזית מלון דן התקבלה באהדה רחבה מצד הציבור ואנשי המקצוע כאחד, ונחשבת עד היום לאחת הדוגמאות המוצלחות והאהובות לשילוב בין אמנות, אדריכלות וזהות עירונית.
פועלו של אגם לא הסתכם ביצירת פסלים ועבודות אמנות, אלא הוא ביקש לבחון מחדש את היחסים בין אמנות לאדריכלות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא התערבותו האמנותית בפרויקט "מגדלי נאמן" בצפון תל אביב – מתחם מגורים הכולל שבעה בניינים וכ-330 יחידות דיור, שתוכנן על ידי משרד כנען-שנהב אדריכלים באמצע שנות ה-80. בניגוד לגישה הרווחת באותה תקופה, שהתאפיינה בחזיתות מונוכרומטיות ובשימוש מצומצם בצבע, שילב אגם במעטפת המבנים קומפוזיציה גיאומטרית עשירה המבוססת על פלטת צבעים עזה ודינמית. הבחירה לצבוע בנייני מגורים בגוונים עזים ובדפוסים משתנים הייתה מהלך נועז ופורץ דרך, שהפך את המתחם לאחד הפרויקטים הייחודיים בנוף האדריכלי המקומי. עבודתו של אגם במגדלי נאמן טשטשה את הגבול שבין אמנות לאדריכלות והדגימה כיצד צבע, תנועה ותפיסה חזותית יכולים להפוך את חזית הבניין ליצירת אמנות בקנה מידה עירוני.
החיבור בין אמנות, אדריכלות ותכנון עירוני אפיין גם את פעילותו הבינלאומית הענפה של אגם. לאורך השנים הוצבו יצירותיו בערים מרכזיות באירופה, בארצות הברית ובאסיה, והוא היה לאחד האמנים הישראלים הבודדים שהצליחו לעצב מרחבים ציבוריים בקנה מידה עולמי. אחת מעבודותיו הבולטות ביותר היא המזרקה הקינטית שיצר ברחבת לה דפאנס בפריז, רובע העסקים הגדול של העיר, בשם La Fontaine. היצירה, המשלבת מים, צבע, תנועה והשתקפויות, נועדה לייצר ניגוד חזותי למגדלי הזכוכית והפלדה המקיפים אותה ולהכניס אל המרחב העסקי והקשיח ממד של משחקיות ותנועה. בדומה לעבודותיו האחרות, גם כאן ביקש אגם לערער על התפיסה המסורתית של פסל כאובייקט קבוע וליצור יצירה המשתנה ללא הרף בהתאם לתנועת העוברים והשבים, לאור היום ולתנאי מזג האוויר. לאורך השנים הפכה המזרקה לאחד מסימני ההיכר של הרובע ולדוגמה בולטת לאופן שבו אמנות ציבורית יכולה לעצב את זהותה של עיר.
7 צפייה בגלריה
La Defense בפריז עם בריכה ובה פסיפס ססגוני של יעקב אגם
(צילום: Marina Datsenko, shutterstock)
לאורך יותר משבעה עשורים פעל אגם על קו התפר שבין אמנות, אדריכלות ועיצוב עירוני, והיה לאחד האמנים הישראלים הראשונים שהפכו את המרחב הציבורי לחומר הגלם המרכזי של יצירתו. עבודותיו, שהוצבו בכיכרות, במלונות, במתחמי מגורים ובמרכזים עירוניים בישראל ובעולם, ביקשו לשנות את האופן שבו אנשים חווים את המרחב העירוני. לצד ההכרה הבינלאומית הרחבה, אגם לא היה חף מביקורת ציבורית ומעימותים עם רשויות, יזמים ולקוחות סביב שאלות של תחזוקה, שימור ושלמות אמנותית. מאבקים אלה, בין אם נתפסו כמוצדקים ובין אם לא, שיקפו את מחויבותו העמוקה לחזונו ואת סירובו להתפשר על יצירותיו. אגם היה אמן רב-תחומי במלוא מובן המילה ואישיות מורכבת, אך יותר מכל הוא היה יוצר שהטביע חותם ייחודי על הנוף הישראלי והעולמי – לא רק במוזיאונים ובגלריות, אלא גם ברחובות, בכיכרות ובקו הרקיע של הערים.
לאגם ייערך טקס אשכבה ובמסגרתו יוצב ארונו ברחבת מוזיאון אגם בראשון לציון, ביום שני (22.6.26) בשעות 16:00-14:00. הלווייתו תצא מרחבת בית העלמין הצבאי ברחובות מחר (ב') בשעה 17:00. השבעה תיערך במוזיאון אגם, רחוב מיש"ר 1, ראשון לציון, בימים שלישי–שישי בשעות 13:00-10:00 ובימים שלישי ורביעי גם בשעות 20:00-16:00.
