בעידן שבו מלחמות חוזרות להיות חלק מהמציאות הגלובלית, סוגיית המיגון האזרחי חוזרת למרכז סדר היום. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, מלחמת האזרחים בסודן, העימותים במזרח קונגו והמלחמה בין ארצות הברית וישראל לאיראן מזכירים עד כמה מקלטים ותשתיות חירום הם עניין קיומי עבור מיליוני בני אדם. אך לצד אזורי העימות האלה קיימות גם מדינות שבהן מלחמה נדמית כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. אחת הבולטות שבהן היא שווייץ – מדינה המזוהה יותר מכול עם ניטרליות פוליטית, יציבות ובדלנות מדינית, עיקרון שנהפך לחלק מרכזי בזהותה הלאומית במשך מאות שנים. דווקא משום כך עולה שאלה מסקרנת: איך ייתכן שהמדינה הנחשבת אולי לניטרלית ביותר בעולם היא גם אחת המדינות הממוגנות ביותר מבחינת מקלטים ותשתיות הגנה אזרחית?
קשה אולי לתפוס זאת, אך שווייץ היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שנערכה באופן שיטתי גם לתרחיש של מלחמה גרעינית, ושבה לכל אחד מתשעת מיליון אזרחיה מובטח מקום במקלט אטומי. כמעט בכל בניין מגורים במדינה הפסטורלית, בעיר או בכפר, אם יורדים אל קומת המרתף, מגלים דלת משוריינת כבדה במיוחד, לעתים בעובי של עשרות סנטימטרים. מאחורי הדלת מסתתר מקלט אטומי מתוכנן בקפידה, המצויד בין היתר במסנני גז, במערכות אוורור מיוחדות ובתשתיות שנועדו לאפשר שהייה ממושכת גם במקרה של אסון גרעיני או מתקפה כימית. לפי הנתונים הרשמיים של ממשלת שווייץ, ברחבי המדינה קיימים כיום יותר מ-370 אלף מקלטים פרטיים הפזורים בבנייני מגורים, במוסדות ציבור ובמבנים ציבוריים שונים, לצד כ-5,000 מקלטים ציבוריים גדולים ברחבי הערים. בסך הכול מציעים המקלטים מקום בטוח לכל אחד ואחת מתשעת מיליון התושבים במדינה – נתון חריג בקנה מידה עולמי, שהופך את שווייץ לאחת המדינות הממוגנות ביותר בעולם. לא נדיר לצאת לטיול בהרים ולהיתקל בדלתות ברזל על צלע ההר הירוק המובילות למרחב מוגן מבטון, וכמעט כל מדריך תיירים מסביר בכל סיור על מערכת המקלטים המשובצת לאורכה ולרוחבה של שווייץ – בעיר, בכפר ובכל אחד מ-26 הקנטונים שבה.
8 צפייה בגלריה
לא נדיר לטייל בהרים ולמצוא בונקרים. שווייץ
(צילום: Michael Derrer Fuchs, shutterstock)
8 צפייה בגלריה
מקלט טיפוסי בבניין מגורים בשווייץ. מאובזר לשהייה ממושכת בחירום, משמש לאחסון בשגרה
(צילום: sophiecat, shutterstock)
בשגרה המקלט הוא מרתף יין
אחת הסיבות למערך המקלטים החריג במדינה האירופית הקטנה נעוצה בתקופת המלחמה הקרה, כשהחשש ממלחמה גרעינית ביבשת נהפך לאיום ממשי. בשל כך נחקק בשווייץ בשנת 1963 חוק הגנה אזרחית שקבע כי כל בניין מגורים חדש חייב לכלול מקלט אטומי תקני במרתף, או לחלופין לשלם לקרן ציבורית שבכספה יוקמו מקלטים באזור. ההחלטה לא נבעה רק מחשש נקודתי אלא מתפיסת ביטחון רחבה שלפיה על המדינה להבטיח הגנה לא רק לצבא אלא גם לאוכלוסייה האזרחית. במשך עשרות שנים הוקמו ברחבי המדינה מקלטים כמעט בכל פרויקט בנייה חדש, וכך נוצרה בהדרגה רשת עצומה של מקלטים פרטיים וציבוריים.
ההשפעה של החוק לא הייתה רק ביטחונית אלא גם אדריכלית. במשך עשרות שנים נהיה המקלט חלק בלתי נפרד מטיפולוגיית הבנייה השווייצרית. כל בניין מגורים חדש תוכנן מראש עם חלל ממוגן בקומת המרתף, לעתים בצמוד לחניון מקורה, מה שהשפיע על תכנון השלד, עובי הקירות, מערכות האוורור ואף על ארגון החללים התת-קרקעיים. במובן זה המיגון בשווייץ לא מתבטא במבנים חריגים או בבונקרים מבודדים, אלא נטמע בתוך האדריכלות היומיומית שכל אחד פוגש בשגרה. קומות המרתף של אלפי בנייני מגורים מתפקדות ביומיום כמחסנים (אחסון יין הוא אחד השימושים הפופולריים, לצד מזווה), חדרי שירות עם מכונות כביסה ומייבשים, או חדרי אופניים, אך מאחורי הדלתות המשוריינות מסתתרת למעשה תשתית חירום לאומית – מערכת אדריכלית המוכנה לשינוי ייעוד במקרה של אסון.
המטרה: לבלבל את האויב
שורשי תפיסת הביטחון השווייצרית עמוקים אף יותר. כבר במאה ה-19 אימצה המדינה מדיניות של "ניטרליות חמושה": מצד אחד הימנעות ממעורבות במלחמות בין מדינות אחרות, ומצד שני השקעה מתמדת בהיערכות צבאית והגנתית שתאפשר לה להגן על עצמה במקרה הצורך. במסגרת תפיסה זו הוקמו לאורך השנים מערכות ביצורים ומבצרים בהרי האלפים שנועדו להרתיע פולשים פוטנציאליים. זה כולל גשרים שאפשר למוטט בלחיצת כפתור ולמנוע פלישה, או העלמה של שלטי הדרכים המיועדים להכוונה כדי לבלבל את האויב.
גם לאחר דעיכת האיום הגרעיני בסוף המאה ה-20 בחרה שווייץ שלא לפרק את הבונקרים. הם נשמרים ומתוחזקים כך שיהיה אפשר להפעילם במהירות במקרה חירום. בשנים האחרונות, על רקע המלחמה באוקראינה והמתיחות הגוברת בזירות שונות בעולם, חזרה מערכת המקלטים השווייצרית לעורר עניין ציבורי והזכירה עד כמה עמוקה שם התפיסה שלפיה גם ניטרליות אינה פוטרת מהיערכות לאפשרות של מלחמה אכזרית.
8 צפייה בגלריה
ברחובות רואים כניסות למרתפים ממוגנים, במקרה הזה בעיר ברן
(צילום: marekusz, shutterstock)
לישון ולנשנש גבינה בבונקר צבאי
עם זאת, בהדרגה איבדו חלק מהבונקרים והמבצרים הצבאיים הישנים שנבנו ברחבי שווייץ את תפקידם המקורי. מבנים שבעבר נועדו להגן על חיילים וכן ציוד ונשק מפני הפצצות נהפכו לחללים אזרחיים בלתי שגרתיים. ברחבי המדינה אפשר למצוא כיום בונקרים שהוסבו למוזיאונים, לחללי תרבות, לגלריות אמנות ואפילו למלונות. אחד הפרויקטים המיוחדים הוא מלון קטן בשם Hotel La Claustra, שנחצב בתוך בונקר צבאי לשעבר בהרי גוטהרד. במקום שבו אוחסנו בעבר מתקנים צבאיים וחללים מבוצרים מוקמו כיום חדרי האירוח, המסעדה ואזורי השהייה בתוך חללים גדולים החצובים ישירות בסלע ההר. המלון נפתח בשנת 2004 וכולל כ-17 חדרים בלבד, חלקם מינימליסטיים מאוד וחלקם מתוכננים כסוויטות רחבות בתוך חללי הבונקר המקוריים. לצד החדרים פועלים במקום גם מסעדה, מרכז כנסים ואזורי אירוח המנצלים את האווירה הדרמטית של החללים התת-קרקעיים. אחד האלמנטים הבולטים במלון הוא אזור הספא, הכולל בריכות ואמבטיות המוזנות ממי מעיינות טבעיים מהאזור – שילוב שמעניק למבנה הצבאי הקשוח לשעבר אופי כמעט מדיטטיבי.
דוגמה מעניינת במיוחד למגמה הזאת נמצאת במעבר ההרים סן גוטהרד, שם פועל הפרויקט Sasso San Gottardo. מקורו של האתר במלחמת העולם השנייה, אז הוקם כחלק ממערך הביצורים הסודי של שווייץ במעבר סן גוטהרד שבהרי האלפים – נקודת מעבר אסטרטגית בין צפון אירופה לדרומה. בתוך ההר נחצבו אז חדרי פיקוד, עמדות ירי ומנהרות ארוכות שהוסתרו ונועדו להגן על המדינה במקרה של פלישה. בהמשך איבד המבצר את תפקידו הצבאי, אך במקום להינטש הוא הוסב למוזיאון ייחודי הפתוח לקהל. כיום יכולים המבקרים לשוטט במסדרונות הבטון העבים ובחללים התת-קרקעיים העצומים, שבהם מוצגות תערוכות על ההיסטוריה הצבאית של שווייץ לצד תצוגות מדעיות ואמנותיות. הפרויקט ממחיש איך תשתית שנולדה מתוך צורך ביטחוני יכולה להיהפך למרחב תרבותי וחינוכי, ולחשוף לציבור פרק מוכר פחות בהיסטוריה האדריכלית של המדינה.
חלק מהבונקרים קיבלו שימושים אזרחיים פרקטיים הרבה יותר: ברחבי המדינה הוסבו מבנים צבאיים לשעבר לחוות תת-קרקעיות לגידול פטריות, למרתפי יישון גבינות או למתקני אחסון למוצרי מזון. התנאים הפיזיים בתוך הבונקרים – קירות בטון עבים, טמפרטורה יציבה, לחות מבוקרת והיעדר אור טבעי – יוצרים סביבה אידיאלית לגידול פטריות כמו שיטאקי או ליישון גבינות קשות. אחד האתרים הבולטים הוא Kaltbach Caves השוכן מתחת לגבעת אבן חול ליד לוצרן ונהפך למפעל ליישון גבינות. המערות משמשות בית ליותר מ-22 מיליון ק"ג של אמנטל וגרוייר, המתיישנות בחושך מוחלט תחת השגחתם הקפדנית של גבנים מומחים. זרימת האוויר הטבעית, הטמפרטורה היציבה והלחות הגבוהה הופכות את החללים האלה לסביבה אידיאלית שבה הגבינות מפתחות מורכבות, אופי וטעמים ייחודיים. מבקרים יכולים לסייר במנהרות, לראות את מחסני הגבינות ואף לטעום את התוצרת.
גם מתחת לרחובותיה של ציריך מסתתרת שכבה נוספת של תשתיות חירום מתקופת המלחמה הקרה. מתחת לתחנת הרכבת המרכזית של העיר (Zürich Hauptbahnhof) הוקם בשנות ה-60 בונקר הגנה אזרחית עצום שתוכנן לקלוט עד כ-20 אלף בני אדם במקרה של מלחמה גרעינית. המתקן תוכנן למעשה כמרחב שהייה תת-קרקעי שלם וכולל מערכות אוורור וסינון אוויר מתקדמות, מחסני מזון ואספקה, תשתיות רפואיות, מתקני שירותים ואזורי לינה שנועדו לאפשר לאלפי אנשים לשהות מתחת לאדמה במשך זמן ממושך. הבונקר לא פתוח לקהל באופן קבוע, אך לעתים מתקיימים בו סיורים מיוחדים במסגרת אירועי הגנה אזרחית או פסטיבלי אדריכלות. קיומו מתחת לאחת מתחנות הרכבת העמוסות באירופה ממחיש עד כמה תשתיות החירום של שווייץ נטמעו בתוך התשתית העירונית היומיומית – שכבה נסתרת של העיר שנועדה להישאר בלתי נראית עד לרגע שבו יהיה בה צורך.
המתח שבין פסטורליה למלחמה
לא כל המבנים התת-קרקעיים בשווייץ נולדו מתוך תשתית צבאית קיימת. גם אדריכלות עכשווית מאמצת לעתים את אותה לוגיקה של מבנה מוגן ומוסתר בתוך ההר. כך למשל, בפרויקט Villa Vals – וילה יוקרתית שנבנתה כמעט כולה בתוך מדרון ההר בכפר האלפיני. הבית תוכנן על ידי האדריכלים של משרדי SeARCH ההולנדי ו-CMA השווייצרי כחלק מהטופוגרפיה עצמה: במקום מבנה הבולט מעל הקרקע, רוב החללים חצובים בתוך ההר, ורק חזית עגולה גדולה הפונה אל העמק חושפת את קיומו של הבית. הכניסה לווילה מתבצעת דרך מנהרה תת-קרקעית העוברת דרך אסם סמוך, ואילו החללים הפנימיים נפתחים אל חלון פנורמי רחב הממסגר את הנוף האלפיני הדרמטי. אף שהמבנה אינו בונקר במובן הצבאי, הוא מדגים כיצד האדריכלות האלפינית ממשיכה לאמץ את עקרונות ההסתרה והבנייה בתוך ההר. הווילה לא משמשת כמבנה הגנתי אלא מוצעת להשכרה לנופשים, ואף ניתן להזמין בה לינה דרך Airbnb.
חשיבות המקלטים השווייצריים אינה רק עניין של ביטחון הציבור אלא מראה לתרבות תכנון ארוכת טווח. במדינה שבה הנוף הפסטורלי והיציבות הפוליטית והכלכלית נתפסים כמעט כמובנים מאליהם, מתקיימת בו-זמנית תפיסה מפוכחת שלפיה גם מציאות יציבה יכולה להשתנות במהירות. אולי דווקא משום כך בחרה שווייץ להטמיע את ההיערכות לחירום בתוך האדריכלות היומיומית – לא כתגובה רגעית למשבר, אלא כחלק מתשתית קבועה של החיים האזרחיים. במובן הזה, ההשוואה לישראל כמעט בלתי נמנעת: בעוד שבישראל המיגון נולד מתוך מציאות ביטחונית מורכבת ומתמשכת, בשווייץ הוא נבנה דווקא מתוך רצון למנוע הפתעה בעתיד. שתי המדינות שונות מאוד בהיסטוריה ובנסיבותיהן, אך שתיהן מזכירות שבסופו של דבר אדריכלות אינה עוסקת רק במגורים, נוף ואסתטיקה, אלא גם ביכולת של חברה להתכונן למה שעלול להגיע. אלא שבישראל – הנמצאת במצב חירום באופן מתמיד – אין מרחב מוגן לכל אזרח, ולפחות שליש מתושבי המדינה נאלצים להסתדר ללא מיגון קרוב, מספק או תקני.
