השנים הראשונות של מדינת ישראל היו מסעירות מאוד בענף האדריכלות. המדינה החדשה שקלטה גלי עלייה מאסיביים וניסתה לבנות את עצמה במהירות, סיפקה הזדמנויות נדירות לאדריכלים צעירים להרהיב עוז ולבנות בתחומיה. אלו ניסו להביע את החזון האמנותי והחברתי שלהם דרך מבנים ניסיוניים ומאתגרים. שניים מהם היו צמד האדריכלים משה לופנפלד (1931-2010) וגיורא גמרמן (1927-2015), שפעלו יחד החל משנות השישים ולאורך תקופה בת 30 שנה. שמותיהם לא כל כך מוכרים היום, אך מסתבר שמדובר בצמד שתיכנן כמה מהמבנים המרתקים ביותר באדריכלות הישראלית – החל בבאר שבע, דרך מכון וינגייט בנתניה ועד בית דני בתל אביב. גולת הכותרת הייתה כמובן ספריית בית אריאלה, שאף זכתה בשנה שעברה למתיחת פנים משמעותית.
"כשמסתכלים על הארכיטקטורה של לופנפלד וגמרמן מבינים שמדובר בשני אדריכלים מאוד יצירתיים ואינטלקטואליים, ויש בזה גם משהו עצוב – זה כל כך רחוק ממה שנבנה היום בישראל", משתף האדריכל מיכאל יעקובסון שכתב ביחד עם ד"ר אדריכל צבי אלחייני את הספר "אחרי המודרניזם" בהוצאת אסיה, מונוגרפיה חדשה שמאגדת לראשונה את עבודתם המשותפות של הצמד המסקרן ומנסה לשפוך אור על פעילותם הענפה.
להקשיב לדיירי השיכונים
המוטיבציה לאגד את יצירתם של הצמד בספר התגבשה כשחומרי הארכיון הפרטיים של לופנפלד התקבלו ב"ארכיון אדריכלות ישראל" שייסד אלחייני. למרות שכמות המסמכים הייתה דלה יחסית, השניים הבינו שטמון כאן פוטנציאל למחקר מאלף. שם הספר שנבחר, "אחרי המודרניזם", משקף את התמה המרכזית בו, שעוברת כחוט השני בפרויקטים רבים של הצמד, והיא התנגדות לצורניות הקשיחה של האדריכלות המודרניסטית בישראל.
21 צפייה בגלריה
גיורא גמרמן במשרד ברחוב פרץ חיות, תל אביב, ראשית שנות ה-60
(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)
21 צפייה בגלריה
משה לופנפלד, 1962, בכניסה לבית רחל וצבי רול, אפקה, תל אביב, לקראת סיום הבנייה
(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)
"לופנפלד וגמרמן סיימו את לימודי הארכיטקטורה בטכניון אי שם בסוף שנות החמישים. הם השתייכו לדור אדריכלים שסירב לקבל את התכתיבים של המודרניזם ושל 'דור המדינה' שהתחנך לפניו באותו המוסד עשור קודם לכן", מסביר אלחייני. "הם הגיעו רגע אחד אחרי זה וייצגו דור שהביע ביקורת קשה מאוד על אדריכלות השיכונים והקוביות ש'נזרקות' בכל הארץ. הם היו חלק מחבורת אדריכלים צעירים ומרדנים שרצו לאתגר את המודרניזם. הם בחנו את הקובייה, היחידה הארכיטקטונית הבסיסית ביותר, ואתגרו אותה בניסיונות ראשונים בבנייה צמודת קרקע ובהמשך בקנה מידה גדול יותר".
דוגמה לניסיונות הראשונים של הצמד ניתן לראות בשיכונים לחמולת דקה בכפר ימה (כיום בתחומי מועצה מקומית זמר) מ-1961. הפרויקט נעשה עבור משרד השיכון, במסגרתו תכננו שני האדריכלים 22 יחידות דיור לאחד מענפי החמולה. בניגוד לשיכונים הגנריים שלא תאמו בהכרח את אופי הדיירים ברחבי הארץ, היחידות שעיצבו לופנפלד וגמרמן נבעו מחקירת אורח החיים של המשפחה הערבית. "בתוך הקובייה הזאת, שנראית תמימה לכאורה, מסתתרת חצר פנימית שתוכננה לאחר לימוד מאוד ספציפי של המשתמשים. זה לא דבר שהכרנו בבנייה של שיכונים באותם שנים", מספר אלחייני.
21 צפייה בגלריה
מאתגרים את משרד השיכון: יחידות לכפרים ערביים בישראל בשנות ה-60
(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)
היחידות כללו אגף לאורחים ואגף למשפחה, ובמרכזן הייתה ממוקמת חצר מקורה. אם המשפחה התרחבה היה ניתן לסגור את החצר וליצור במקומה שני חדרי מגורים. בנוסף, לכל יחידה הוקצתה עוד חלקה לטובת בנייה חדשה לדור ההמשך. "הם גם הקשיבו לדיירים", מוסיף יעקובסון. "אם לתא משפחתי מסוים היו הרבה ילדים לופנפלד וגמרמן 'שברו' את הדגם והתאימו את הבית לאותה משפחה. זה לא דבר שהיה מקובל במשרד השיכון. הם עשו המון יחידות כאלה בכל מיני כפרים וישובים ערביים בארץ".
21 צפייה בגלריה
"הקשיבו לדיירים": שיכונים לחמולת דקה, כפר ימה, 1961
(אוסף משה לופנפלד, ארכיון אדריכלות ישראל)
חלוצי הבנייה לגובה בנגב
"בית הפירמידה" ו-"מגדל המגירות" בבאר שבע, שבנייתם הושלמה באמצע שנות השישים, ממחישים עוד יותר את התנגדותם של לופנפלד וגמרמן לבלוק המגורים המונוליטי בחסות המודרניזם. כל אחד מהבניינים מפרק בדרכו את המסה הנוקשה, עוסק במשחקי אור וצל ויוצר יחסים מורכבים בין הפתוח לסגור. אחת ממטרותיהם הייתה להתמודד עם האקלים המדברי של הנגב בתקופה ללא מערכות מיזוג.
הפירמידה היא בניין נמוך בן שלוש קומות, שבו שני טורי דירות מדורגים הניצבים אחד מול השני ומקושרים על ידי שלושה גרמי מדרגות פתוחים. בקומת הקרקע נוצר רחוב פנימי שמתפקד כחצר מוצלת ומוגנת עבור הילדים. לעומת זאת, מגדל המגירות נוקט בגישה שונה: יחידות דיור שפונות לארבעה כיוונים, כל אחת מצוידת במרפסת בולטת וסגורה למחצה המקנה תחושת פרטיות. המגדל בן ה-14 קומות נחשב לחלוץ הבנייה לגובה בבירת הנגב.
שני הפרויקטים הם למעשה חלק קטן מתוך שכונה שלא יצאה לפועל אך הייתה אמורה לכלול מספר מבנים מכל דגם. לבסוף בית הפירמידה ומגדל המגירות נבנו בשכונות נפרדות בבאר שבע, וכנראה לא מיצו את הפוטנציאל המלא שלהם לפי חזונם של לופנפלד וגמרמן. עם זאת, העניין במבנים הללו ניכר גם מעבר לים - צילומים של שני הפרויקטים הופיעו על גבי דפי הניו יורק טיימס בכתבה מ-1969 אודות האדריכלות הישראלית החדשה, מאת מבקרת האדריכלות וכלת הפוליצר עדה לואיז האקסטבל.
"בניין המגירות הוא לחלוטין מניפסט. האדריכלות הזאת מצד אחד פרקטית מאוד אבל גם אינטלקטואלית", קובע אלחייני. "לופנפלד וגמרמן נוקטים כאן באיזושהי statement (הצהרה), שאפשר לבנות אחרת. אפשר לערום בניין בצורה שמקנה פרטיות גם אם מדובר ברב קומות. הקוביות האלו פתוחות לשמיים עם חדר שהוא חצי פנים חצי חוץ ומתקבל האפקט של 'וילה באוויר'. זה בניין אייקוני שבלט הרבה שנים בקו הרקיע של באר שבע".
האדריכלות המתגוננת של בית אריאלה
צילומי הארכיון של הבניינים המיוחדים מעלים את השאלה המתבקשת: מדוע לופנפלד וגמרמן לא מוזכרים רבות בשיח האדריכלי בישראל? על כך עונה אלחייני: "הם פשוט פחות נדחפו לאור הזרקורים. זה עניין של אישיות – לופנפלד וגמרמן הסתובבו עם מצלמות כיס ותיעדו את העבודות שלהם בשביל האלבום בבית. הם פחות עסקו בשיווק ויחסי ציבור כמו אדריכלים אחרים שאנחנו מכירים".
21 צפייה בגלריה
"פחות נדחפו לאור הזרקורים": גיורא גמרמן (מימין) ומשה לופנפלד במכון וינגייט, אמצע שנות ה-60
(ארכיון צבי נשרי, מכון וינגייט)
עם זאת, בניין אחד שתכננו מהדהד את שמם עד היום - ספריית שער ציון (בית אריאלה) בשדרות שאול המלך בתל אביב. הספרייה הוותיקה שתוכננה לשמש גם כמרכז תרבות, נחשבת עד היום המבנה המפורסם ביותר של הצמד ולא בכדי נבחרה לככב על כריכת הספר. השניים נבחרו לתכנן אותה לאחר זכייה בתחרות פומבית שנערכה ב-1967, שבה השתתפו מיטב אדריכלי התקופה.
רק עשור לאחר מכן ב-1977 נפתחו שערי הספרייה לציבור הרחב. המבנה המסוגר והמבצרי כלפי חוץ נועד להגן על באי הבניין מהרעש של הרחוב הסואן, ומשקף פן אחר באדריכלות של לופנפלד וגמרמן. "בית אריאלה מדגים את האדריכלות הביטחונית שנהפכה להיות פופולרית מאוד בשנות השבעים. ישראל נמצאת תמיד במצב של איום ביטחוני ומתחילה להתפתח פה אדריכלות מתגוננת, במיוחד אחרי מלחמת יום כיפור. בית אריאלה מתוכנן לחלוטין כמו מצודה", אומר אלחייני.
21 צפייה בגלריה
מבצר בטון: ספריית בית אריאלה, מראה אווירי ממזרח ב-1977 עם גמר הקמתה
(צילום: חנן דורפצאון)
בדומה למוזיאון תל אביב ובתי המשפט הסמוכים, נבנתה הספרייה על פי האתיקה הברוטליסטית שרווחה בכל העולם בין שנות החמישים לשנות השבעים. עם זאת הבניין לא מתקשר רק עם המבנים האזרחיים והתרבותיים השכנים לו, אלא גם עם האדריכלות של בסיס הקריה שניצב מעבר לכביש.
"בית אריאלה הוא כבר שכלול של הברוטליזם. אם המוזיאון ובית המשפט הסמוכים הם יותר 'בינלאומיים' ומתכתבים עם תקדימים מהעולם, כאן הבניין מגלה יותר רגישות מקומית", אומר אלחייני ומצביע על הדמיון המובהק בין ארבעת הצריחים הקטומים של הספרייה לצריח זהה בבניין בתוך המחנה הצבאי. "לופנפלד וגמרמן בפירוש מהדהדים את רוח המקום: ישראל, 1977, אחרי יום כיפור, מול הקריה". ברקע ניתן לחזות במבנים ברוטליסטים נוספים שמוכיחים עד כמה שפה אדריכלית זו הייתה משמעותית בישראל, ונוכחת עד היום בקו הנוף התל אביבי.
הנוקשות המוקרנת כלפי חוץ נשברת באולמות הקריאה על ידי אור טבעי ורך המוחדר דרך הפתחים בתקרה, אותם תכננו לופנפלד וגמרמן בדקדקנות. בשנה האחרונה זכה המבנה לעדנה מחודשת בזכות שיפוץ בעלות 72 מיליון שקלים עליו היה אמון משרד "מייזליץ-כסיף אדריכלים". תקרות האסבסט הרעיל הוסרו ונחשפה האיכות המקורית של המבנה. על מנת ליצור אינטראקציה בין הבניין לרחוב, נוסרה חלק מחזית הבטון והאבן לכיוון שדרות שאול המלך באופן שחשף את הפנים ובמיוחד את הסלון העירוני שתכננו "מייזליץ-כסיף". "המהלך הזה מעורר הרבה שאלות עד כמה יכולים לשנות בניינים מה'אמת' שלהם. אני בעד השיפוץ כמובן, אבל המעטפת הסגורה הייתה החלק הכי אינהרנטי ומרכזי בסיפור של הבניין", מחווה אלחייני את דעתו.
אחרי ימי הזוהר
מסתבר שהשיפוץ המאסיבי של בית אריאלה הוא מקרה ייחודי. לעומתו לא מעט מבנים שתכננו לופנפלד וגמרמן מדשדשים מאחור, סובלים מהזנחה קשה שמקורה בהיעדר אחזקה. אחרים שונו ללא היכר כמו למשל מגדל המגירות שבו רוב המרפסות נסגרו על ידי הדיירים. "אנחנו מתייחסים בספר למצב הכואב של רבים מהמבנים שמתוארים בו. חלקם נהרסו תוך כדי הכתיבה שלו ואנחנו יודעים שאחרים מיועדים להריסה. הרבה פעמים יש פער בלתי נתפס בין החגיגיות של חומרי הארכיון למציאות הקשה בשטח. בית אריאלה הוא מקרה נדיר של ספרייה עירונית בעיר הכי עשירה בארץ", אומר אלחייני.
כפר הנופש הצרפתי באשקלון שהוקם בתחילת שנות השישים הוא דוגמא אחת למבנה שלא שפר עליו גורלו. בניגוד לבתי המלון המוכרים שמאופיינים במבנה אחד מרכזי, לופנפלד וגמרמן בחרו לתכנן את מתחם הנופש ככפר, והוא היה שונה בהחלט בנוף התיירות הישראלי. ההשראה נלקחה מבתי פאטיו ושכונות השטיח שמדמות סמטאות צפופות ולאורכן יחידות בנות קומה אחת או שתיים. טיפוס בנייה זה שימש בעיקר עבור מגורים אך הצמד בחר דווקא לנצל אותו לטובת פרוגרמה של מלונאות. כל מספר יחידות נופש חוברו לחצר משותפת, כך נוצרה תחושה פרטית ואינטימית. אלחייני ויעקובסון מספרים שביקרו במקום לאחרונה ונוכחו לראות את המצב מכמיר הלב שהוא שרוי בו. "קשה לי להאמין שעם הנסיבות של הנדל"ן היקר ליד הים הבניין ישומר. צריך לקרות ממש נס", מספר אלחייני.
21 צפייה בגלריה
רב קומות למגורי צעירים, קיבוץ מעין צבי, 1969-71 (נהרס)
(קרדיט: גיורא גמרמן באדיבות גיל גמר)
לצד רגעי השיא בקריירה של לופנפלד וגמרמן מוצגים בספר גם רגע פחות זוהר באדריכלות שלהם לקראת הסוף. מוזיאון האמנות באשדוד "מרכז מונארט" החל כפרויקט משותף של השניים כחלק מתכנון מקיף לקריית התרבות באשדוד. באמצע שנות התשעים נפרדו השניים בעקבות חילוקי דעות, ולופנפלד תכנן את המוזיאון לבד ברוח האדריכלות הפוסט מודרנית. האלמנט האדריכלי שמושך את עיקר תשומת הלב בבניין הוא פירמידה מזכוכית שמזכירה בפירוש את הפירמידה בכניסה ללובר בפריז של האדריכל הסיני-אמריקאי איי. אם. פיי.
תכנון הפנים של הבניין לא אפשר לו לתפקד כחלל תצוגה ראוי לאמנות ונדרשה התערבות אדריכלית נוספת כדי להציל אותו. האדריכלים אייל ויצמן, רפי סגל ומנואל הרץ הציעו לרוקן את חלל הפנים ולערום בתוכו קוביות לבנות שיתפקדו כגלריות קטנות המחוברות במערכת גשרים ומדרגות. "הבניין הזה היה כישלון מוחלט ואדריכלים צעירים הם אלו שהצילו אותו בסוף. באופן אירוני מה שמציל אותו מהתהום הפוסט מודרנית שלא היה אפשר לעשות בה שום דבר הן הקוביות שהאדריכלים שתלו שם", אומר אלחייני.
בספר "אחרי המודרניזם" אפשר למצוא עוד שורה ארוכה של בניינים מרתקים בתכנונו של הצמד. אחדים מהם, כמו רב קומות למגורי צעירים בקיבוץ מעין צבי או ארכיון העבודה על שם פנחס לבון, ניתן לראות היום רק על הנייר. זאת לא הפעם הראשונה שיעקובסון ואלחייני כותבים על פועלם של אדריכלים ישראלים נשכחים. הם מספרים כי המהלך הזה לא נועד רק כדי לספר את סיפורו של אדריכל כזה או אחר, אלא מעבר לכך – לבנות תשתית ידע מקיפה אודות התרבות האדריכלית יוצאת הדופן שהייתה כאן, שגם לופנפלד וגמרמן היו חלק ממנה.
