"מגפת הקורונה הייתה מאוד מפחידה, במיוחד בהתחלה. כאילו, רצית למות בכפר ולא למות בדירה בקומה 28 בברוקלין". כך מסבירה צלמת המוזיקה הישראלית דנה יבין (42), הידועה גם בשם דנה "דיסטורשן", את ההחלטה ליצור לעצמה מקום מפלט מהעיר הגדולה, ולהפוך קרוואן לבית קטן שניצב באמצע יער בצפון מדינת ניו יורק. "צילמתי את ההופעות הכי גדולות, עבדתי בשביל המגזינים הכי גדולים. 20 שנה לא ישבתי בבית, הייתי כל הזמן בטורים, און דה גו, טיסות, פסטיבלים, יפן, ברלין. בקורונה התחילה איזושהי חשיבה מאוד הישרדותית, מכל הבחינות - נפשית וכלכלית.
"במקום להיכנס לפאניקה, חשבתי מה אני יכולה לעשות עם מה שיש לי או עם כסף ששמתי בצד בשביל להמשיך הלאה ולשנות כיוון. ידעתי שההופעות לא יחזרו להיות מה שהן היו, והן באמת לא חזרו בשבילנו, הצלמים. החלטתי שהגיע הזמן לממש את החלום הגדול שהיה לי כבר הרבה מאוד שנים ולבנות בית קטן בקטסקיל, אפסטייט ניו יורק".
כבר 22 שנה שיבין חיה בניו יורק. היא נולדה וגדלה בתל אביב, ובגיל 19, אחרי לימודים בבית הספר לצילום "קמרה אובסקורה" היא הגיעה לארצות הברית. "עזבתי את הארץ אחרי פרידה קשה, ורק רציתי לברוח. לא התכוונתי להישאר, פשוט נתקעתי פה 20 שנה. זו לא הייתה הכוונה, ההיפך, גרתי פה כשהייתי בת 11 והייתה לי קצת טראומה מניו יורק. לא אהבתי אותה כשרק הגעתי, אבל פתאום ראיתי אותה בפרספקטיבה של אדם מבוגר ופשוט התאהבתי בצורה ממש קשה. כמו כל דבר אחר בחיים שלי, זה פשוט מצא אותי".
17 צפייה בגלריה
"ידעתי שהופעות לא יחזרו להיות מה שהן היו". צילום של כריס מרטין מלהקת קולדפליי
(צילום: דנה "דיסטורשן" יבין)
והשטח בצפון ניו יורק? גם הוא מצא אותך?
"פחות או יותר (צוחקת). קניתי אותו לפני המון שנים ממש בזול. יש לי שם חברים טובים שגרים שם, זוג צלמים. נסעתי לבקר אותם בצפון ניו יורק והתאהבתי במקום. הם סיפרו לי על ברוקר שהיה לו שטח שהבעלים מנסים להיפטר ממנו, ומכר אותו בגרושים. שטח של 13 אקר (כ-50 דונם, ד"פ) עם נחל פרטי, משהו מהמם. הגעתי לראות והתאהבתי. אמרתי לעצמי, 'טוב, אני אקנה ואשים בצד'".
ולמה דווקא שם?
"שם נמצאות וודסטוק וקטסקיל, עיירות מלאות באומנות. עולם אחר מאוד מהעולם שאני חייתי בו במנהטן ובברוקלין הסואנות. האפסטייט זה בדיוק ההיפך. הכל נסגר בתשע בערב, אין אורות ברחובות. לגור בכפר תמיד היה החלום שלי. בהתחלה חשבתי שזה יהיה בטוסקנה או בצרפת, אבל הבנתי שעדיף שזה יהיה קרוב לבית. שעתיים נסיעה היה יותר רציונלי מטיסה".
"רגע, המקום הזה הוא מכרה זהב"
במשך 12 שנה עמד השטח שקנתה יבין ריק. בין הופעה לפסטיבל לסיבוב הופעות היא ביקרה בו, וכשהתעורר בה הדחף לצאת מהעיר המסוגרת בחסות מגפת הקורונה - היא החליטה שהגיע הזמן. "הייתי מבקרת שם פעם בחמש או שש שנים. היו שם המון בקבוקי בירה וסיגריות של אנשים שעשו קמפינג, אבל כל פעם מחדש לא הייתה לי שום אפשרות מבחינת זמן וכסף לבנות שם שום דבר. בקורונה אמרתי 'רגע, המקום הזה הוא מכרה זהב'. בכלל בניו יורק הייתה הגירה מאוד גדולה מהעיר לכפר. הקורונה עשתה לי המון טוב מבחינה נפשית ואישית, אבל מבחינת קריירה, הפרישה שלי מהתחום התחילה מוקדם יותר ממה שחשבתי".
17 צפייה בגלריה
"הבית הקטן הכי גדול שאפשר": 13 אקר ביער בצפון מדינת ניו יורק
(צילום: דנה "דיסטורשן" יבין)
איך היה לך אומץ להיכנס להרפתקה כלכלית של בניית בית דווקא כשהקריירה שלך עמדה בסימן שאלה?
"אני הרבה שנים מנסה לצאת מהתחום הזה. הוא תחום קשה, פיזית, מאוד אביוסיב, מלא אגו. אנחנו (צלמי המוזיקה, ד"פ) כבר לא פריוריטי. כל פוץ יכול לצלם עכשיו הופעה, כביכול. זה פחות אומנות ויותר איפה אפשר לחסוך. בכל כתבה יש צילום, והוא לא חייב להיות מדהים, זה יותר החדשות או הרכילות שמעניינים אנשים. פעם, כשלא כל אחד יכול היה לצלם תמונות, הערך שלנו היה הרבה יותר גבוה. עכשיו ככל שהאייפונים השתפרו וכל אחד חושב שהוא יכול לצלם, אנשים חושבים 'הא, זה רק ללחוץ על כפתור'. כשאת צלמת מקצועית זה לא עובד ככה. מצלמה זה מתמטיקה, הרבה ידע וניסיון. אז האייפונים די הרסו לנו את העבודה גם ככה. אני כותבת תסריטים, יש לי חברת בגדים שאני גם המעצבת בה, אני מוכרת פרינטים שלי, עשיתי עכשיו תערוכה ראשונה בישראל ואני עובדת על עסק חדש לפילאטיס. יש קצת כסף בצד, יש קצת הלוואות. יש דרכים לעשות הכל".
ספרי על התהליך של בניית הבית.
"היה מאוד מעניין. מחירי הבנייה בקטסקיל בתקופת המגיפה, שבה החלטתי לבנות, היו פשוט אסטרונומיים. אמרתי לעצמי, מה אני יכול לעשות בהכי מעט כסף והכי פחות זמן? רציתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, שגם לי תהיה האפשרות לברוח מהעיר. 13 אקר זה להיות מאוד מבודדת מווירוס הקורונה. התחלתי לברר, וגיליתי שעל בתים קטנים לא משלמים מס ולא צריך אישורי בנייה כי הם בעצם גלגלים, זה בעצם סוג של רכב. הייתה לי אובססיה לבתים קטנים כי באותה תקופה ראיתי סרטונים על בתים קטנים ביוטיוב, והתאהבתי. זה היה הכל ביחד, וכמו שאני אומרת - הגורל שלך מוצא אותך.
"מצאתי חברה קנדית שבונה בתים מוכנים בהתאמה אישית, את אומרת להם מה את רוצה והם בונים לך את הבית. בחרתי את הבית הקטן הכי גדול שמותר לבנות בארצות הברית, 400 פיט מרובעים, זה המקסימום שמדינת ניו יורק וארצות הברית מאפשרת. ואז את מחליטה איך את בעצם רוצה לסדר אותו מבחינת מה יהיה בו, איזה חדרים, הכל. אני עיצבתי אותו ממש כמו שרציתי עם צוות העיצוב שלהם. את אומרת להם מה בדיוק את רוצה, למשל, ביקשתי שכל הברזים והידיות יהיו שחורים. היו דברים שהיו לי חשובים – רציתי שני חדרי שינה עם שתי מיטות כדי שאוכל לארח זוגות חברים. תכננו אומנם חדרים ממש קטנים וכוללים רק מיטה. לי היה חשוב שתהיה אמבטיה ולא מקלחת, שזה לא נפוץ בבתים קטנים שרק מנסים לחסוך מקום, לרוב מעדיפים ארון במקום אמבטיה".
על מה ויתרת בשביל האמבטיה?
"הרבה דברים - סלון יותר גדול, חדר שינה יותר גדול. זה הוציא ממני המון יצירתיות גם מבחינת עיצוב הבית עצמו, וגם אחרי זה כשריהטתי אותו. מצאתי מיטה עם מגירות ועוד מיטה שמתקפלת אל תוך הקיר ואז החדר הופך למשרד, שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית הזה. היה לי חשוב שיהיה לי חדר עבודה שישמש בנוסף כחדר אורחים. למצוא את המיטה לחדר הזה היה אתגר בלתי ייאמן".
17 צפייה בגלריה
מבט מהסלון אל המטבח, בהמשך כניסה לחדר הרחצה שממנו גישה לחדר השינה
(צילום: דנה "דיסטורשן" יבין)
אז הפרויקט הסתמן כהצלחה?
"יש את הבית על הנייר, ויש את הבית כשאת מקבלת אותו ופתאום את רואה שהחדר ממש קטן, אפילו שהיו לך את המידות, זה קשה מאוד להבין את זה. אפילו שסימנתי ומדדתי, רק כשאת רואה את זה את מקבלת את התחושה של החדר והבית. אני חייבת לציין שדווקא עשיתי עבודה טובה, כי לא החלפתי שום דבר. הבנתי שאני טובה בלעצב חדרים, זה יצא ממש טוב".
"אני מאוד נמוכה והם חשבו שאני הילדה הקטנה מברוקלין, פרינסס שאפשר לעבוד עליה ולקחת ממנה מחירים נורא גבוהים. אני מאוד לא פראיירית, יש לי המון סבלנות ואני אוהבת לעשות מחקר. אי אפשר לעבוד עליי. אני יודעת מה המחירים, אני משווה אותם אני יודעת כמה דברים עולים ואני יודעת להתמקח, למדתי להגן על עצמי ולעשות עסקים כמו שצריך".
מה היה האתגר הכי גדול בפרויקט?
"להכין את האדמה לבית, ועד היום יש דברים שאני עוד עובדת עליהם. מצאתי צוות מהמם של אנשים שהיה להם ידע בסיסי בדברים. יצרתי לי קומונה של שכנים שגם בונים. אחד הדברים הכי קשים באפסטייט בימינו זה למצוא בעלי מקצוע שגם יבואו לעבוד וגם לא ייקחו לך מיליוני דולרים. מצאתי צוות שמאוד רצה לעבוד איתי. בהתחלה הם צחקו עליי. אני מאוד נמוכה והם חשבו שאני הילדה הקטנה מברוקלין, פרינסס שאפשר לעבוד עליה ולקחת ממנה מחירים נורא גבוהים. אני מאוד לא פראיירית, יש לי המון סבלנות ואני אוהבת לעשות מחקר. אי אפשר לעבוד עליי. אני יודעת מה המחירים, אני משווה אותם אני יודעת כמה דברים עולים ואני יודעת להתמקח, למדתי להגן על עצמי ולעשות עסקים כמו שצריך. עכשיו הם פוחדים ממני וכל פעם שצריך להתמקח על כסף הם כבר יודעים שאני לא פראיירית, ומצד שני הם הפכו לחברים מאוד טובים שלי. כולם נשארים בסוף יום העבודה ושותים בירות, נהיינו ממש משפחה".
"מה דייוויד בואי היה עושה?"
כיום יבין מחלקת את זמנה בין דירתה בברוקלין לבית הקטן בקטסקיל. "אני חצי פה, חצי שם", היא מספרת. "העברתי המון רהיטים בעצמי, עשיתי שם המון דברים במו ידי, בניתי וצבעתי, עבודה מאוד פיזית. הבית עצמו הגיע בפברואר של שנה עברה, והיה קור אימים. בהתחלה לא חיברו לי את החשמל, בשיא הקור, אבל הייתה גם עבודה לעשות, אז נסעתי שעתיים וחצי לשם, עשיתי את העבודה עם מעיל וכפפות וחזרתי לברוקלין באותו יום".
אני חייבת לשאול. איך נרדמים לבד, ככה באמצע היער בלילה?
"זה חלום. חלום. כולם שואלים את זה - 'את לא פוחדת?'. לא, אני לא. מה לא ראיתי. היו לי דובים בחצר, חיות מכל הסוגים. אני חושבת שהקושי הכי גדול היה דווקא החרקים בהתחלה. כל העובדים צחקו עליי, אמרו לי 'את גרה בתוך יער, מה את רוצה?' אז הבאתי ריסוס ומכונות חרקים שעזרו, וגם למדתי לא לאהוב אותם, אבל לחיות איתם בסדר. הייתי סיטי גירל המון המון שנים, ושכחתי מה זה להיות בטבע. עכשיו, כמעט שנה אחרי, אני רואה כמה השתניתי. זה הוציא ממני המון חוזק והתגברתי על המון פחדים. מעולם לא הייתה לי בעיה להיות לבד, אבל זה מאוד מוקצן. בלילה הראשון שם נהניתי מאוד. זה הוציא ממני המון גבורה שלא ידעתי שיש בי".
"כולם שואלים את זה - 'את לא פוחדת?'. לא, אני לא ... הייתי סיטי גירל המון המון שנים, ושכחתי מה זה להיות בטבע. עכשיו, כמעט שנה אחרי, אני רואה כמה השתניתי. זה הוציא ממני המון חוזק והתגברתי על המון פחדים".
איך למשל?
"נסעתי פעם בחושך בגשם זלעפות ולקחתי פנייה לא נכונה, ופשוט נתקעתי כשאני יודעת שאני יכולה לעוף בכל רגע עם האוטו ולהתרסק. האור היחיד היה זה של פנסי הרכב. ממש סצנה מסרט אימה. את בטוחה שכל רגע מישהו יכול לצאת ולירות בך, את יודעת כולם יורים שם, ציד מאוד חזק שם. יש לי סיפורים על כל מיני דברים שקרו שם, אני יכולה לכתוב ספר שלם. גיליתי משפחה שלמה שקבורה ליד הבית שלי. פעם האינדיאנים היו קוברים את המשפחות בחצר האחורית שלהם, ובשמורה הצמודה אליי יש קבר שלם של משפחה, כולל ילדים. אז צחקתי על זה שהם באים לבקר אותי בלילה, כל מיני שטויות כאלה. לפעמים אני משאירה להם כוס יין כמו לאליהו הנביא. את לומדת לפתח כל מיני מנגנוני הישרדות. אני לוקחת את הכול בהומור. ככה אני מתגברת על הפחדים, פשוט יושבת רגע, נושמת עמוק ושואלת את עצמי – 'מה דיוויד בואי היה עושה?'"
17 צפייה בגלריה
"שכחתי מה זה להיות בטבע": מבט אל היער המקיף את ביתה של יבין
(צילום: דנה "דיסטורשן" יבין)
