נתחיל מהסוף. אייקון או לא אייקון - היפנים כבר הכריעו: ההריסה של מגדל הקפסולות המפורסם "נאקאגין" (Nakagin) שבטוקיו החלה. בשבועות האחרונים עומלים הפועלים באתר על ההכנות לקראת הפירוק, ובקרוב קוביות הפלדה ינותקו, פירי הבטון יושמדו, והסמל הגדול של תנועת האוונגרד היפנית ייעלם.
אבל מעבר לפרידה מהדימוי הפוטוריסטי עם האסתטיקה הייחודית, והיותו מגנט תיירים (ולאחרונה אף כוכב airbnb), זוהי גם פרידה מהביטוי האדריכלי הקרוב ביותר לרעיונות העתידניים של המטבוליזם - תנועה אדריכלית יפנית קטנה ומעוררת השראה שהותירה חותם גדול.
בכנס העיצוב העולמי שנערך בטוקיו ב-1960, הגיעו חברי תנועת המטבוליזם הצעירים חדורי מטרה ונעמדו בשער הכניסה. קישו קורוקאווה, שלימים יתכנן את מגדל הקפסולות, היה אז בן 26 בלבד, ויחד עם חבריו החל לפנות אל באי הכנס בניסיון להפיץ את עותקיו של המניפסט בעל 90 העמודים שזה עתה חיברו. על הכריכה נכתב: "מטבוליזם: הצעות לאורבניות חדשה".
דרך המונח הביולוגי שבחרו החברים לשם הזרם, ניתן להבין את נקודת המבט הייחודית שהם פיתחו: בניגוד ללה קורבוזייה, בכיר המודרניסטים, שביקש לראות את הארכיטקטורה דרך הדימוי של "המכונה", כעצם דומם, רציונלי ונשלט, הציעו חברי המטבוליזם לראות את הארכיטקטורה – העיר והבניין כאחד – דרך הדימוי של "האורגניזם", כיצור חי ומשתנה שעובר תהליכים מטבוליים, שבמסגרתם תאיו גדלים, מתפתחים, מתים ומתחדשים.
10 צפייה בגלריה
יצור חי ומשתנה: מגדל נאקאגין מהווה יישום של רעיונות המטבוליזם
(צילום: Kakidai, ויקיפדיה האנגלית)
בעצם השימוש בהשוואה לאורגניזם, חברי הזרם הקנו לארכיטקטורה ממדים של תנועה וזמן: הם ראו באדריכלות כבעלת מחזורי זמן שונים, מחזורי החיים של תאים בגוף האורגניזם ושל האורגניזם עצמו, וארכיטקטורה כיצור חיי שמשתנה וגדל, ובתוך כך - נע. עם זאת, המטבוליסטיים הבינו שעליהם להחזיר את הפיתוח התיאורטי אל קרקע המציאות ולמצוא דרך לתרגם את הרעיונות לאדריכלות קונקרטית. לכן בחרו האדריכלים לפרק את הארכיטקטורה לגורמים, ולהפריד בין אלמנטים אדריכליים הכרחיים קשיחים, קבועים וארוכי זמן, לבין אלמנטים גמישים, מתכלים ומשתנים. את ההפרדה קל להדגים על האופן בו מתפקדים עצים – בעוד שהגזע נותר יציב לאורך שנים, העלים מתחדשים תדיר.
תיאוריה שהפכה למציאות
מרהיב לראות כיצד התיאוריה הצליחה לקבל ביטוי קונקרטי במספר הזדמנויות בודדות, כשבראשן מגדל הקפסולות של קורוקאווה. המגדל, שהוקם ב-1972 בטוקיו מורכב למעשה משני פירי מערכות עשויי בטון בני 11 ו-13 קומות, שעל גביהם נתלו 140 קפסולות פלדה, בתהליך שארך כ-30 יום בלבד. מערכת היחסים בין שני האלמנטים ברורה – בעוד פירי הבטון משמשים כאלמנט הקבוע, כמצע בעל ״מחזור מטבולי״ ארוך, קפסולות הפלדה משמשות כאלמנט זמני, ש"צומח" מתוך המצע, ושיש להחליפו כל 25 שנים, עפ"י הוראות האדריכל. כדי לאפשר את התחדשות המבנה ואת החלפת הקפסולות, הן הורכבו על גבי פירי הבטון מבלי שייתמכו האחת בשנייה, כך שתיאורטית יוכלו "לשלוף" קפסולה אחת מבלי להזיז את האחרות. גם ממדי הקפסולות (4X2.5X2.5 מטרים) הותאמו לניידוּת מרבית, כך שלאחר שתורכבנה במפעל, ניתן יהיה לשנע אותן אל האתר על גבי משאית.
10 צפייה בגלריה
שני פירי בטון ו-140 קפסולות פלדה מרכיבות את מגדל נאקאגין
(צילום: Jordy Meow, ויקיפדיה האנגלית)
האופן בו עוצבו הקפסולות מבפנים היה מושקע ויעיל במיוחד – מכיוון שמדובר במעין יחידות דיור של 10 מ"ר, כל סנטימטר נוצל היטב: הקפסולה הכילה רהיטים בילט-אין, חדר רחצה ושירותים, מיטה, מקרר, ושולחן עבודה מתקפל, ולצד אלו צוידה הקפסולה בכל המכשירים האלקטרונים המתקדמים של התקופה. כיום במבט פנימה נראה העיצוב עתידני ומיושן, אוטופי ודיסטופי בעת ובעונה אחת.
10 צפייה בגלריה
"מערכת משפחתית המתמקדת ביחידים" דירת קפסולה בגודל של 10 מ"ר
(צילום: Josugoni, ויקיפדיה האנגלית)
בנוסף, לצד הערכים האדריכליים והטכנולוגיים, שאף קורוקאווה באמצעות תכנון הקפסולות, כמו שאר חברי הזרם שהושפעו מרעיונות מרקסיסטיים, להביא לשינויים חברתיים בתוך יפן. הקפסולות תוכננו כמגורים זמניים לצעירים או כמקום לינה בעיר לשכירים במהלך שבוע העבודה, והמבנה נועד "לדרבן מערכת משפחתית המתמקדת ביחידים, וצפוי לפורר את יחידת הדיור המבוססת על זוגות נשואים", כפי שהעיד האדריכל.
מדע בדיוני פוגש את יפן המסורתית
הרקע והתקופה בה התגבש הזרם מרתקים לא פחות מתוצריו האדריכליים. מצד אחד, ברמה המקומית, אלו היו שנים קריטיות עבור יפן. ההרס הגדול והערים ששוטחו לחלוטין במלחמת העולם השנייה, יחד עם הכיבוש האמריקאי שנמשך עד 1952, הוחלפו במהרה בנסיקה כלכלית אדירה, תהליכי עיור והגירה מואצים ותמורות פוליטיות ותרבותיות. על רקע שינויים כה רבים, כנהוג לאורך ההיסטוריה, רעיונות גדולים וחדשניים מצאו להם מקום ואחיזה, וכך גם היה עם המטבוליזם.
10 צפייה בגלריה
דוגמה בולטת נוספת למטבוליזם היפני: היכל הכנסים הבינלאומי של קיוטו שתוכנן בידי סיצ'יו אוטני ב-1966
(צילום: Daderot, ויקיפדיה האנגלית)
עם זאת לא ניתן להתעלם מן המתרחש במערב: הרעיון המודרניסטי המגובש החל להיפרם וזרמים אחרים החלו לצבור תאוצה – ברוטליזם, סטרוקטורליזם, פוסטמודרניזם. בהמשך, בשנות ה-60 וה-70, תערוכות בינלאומיות הציגו רעיונות חדשניים, סרטי המדע הבדיוני צברו פופולריות וגירו את המוחות, וקבוצות אוונגרדיות כמו ה"ארכיגרם" הכו גלים. האדריכלים חלמו, הגו רעיונות עתידניים וביקשו מהטכנולוגיה להדביק את הפער. על רקע זה לא פלא שהאדריכליים היפניים, שהכירו היטב את התנועות האוונגרדיות במערב, שאפו לכונן תנועה משלהם.
10 צפייה בגלריה
מוזיאון אדו שבטוקיו בתכנונו של מייסד נוסף של התנועה, קיונורי קיקוטאקה
(צילום: Wiiii, ויקיפדיה האנגלית)
ואכן, למטבוליזם הרבה במשותף עם תנועות אלו. ועל אף שרעיונות סטרוקטורליסטיים מערביים היוו נדבך מהותי מתפישתם, המטבוליסטיים בלטו בשילוב ערכים יפניים מסורתיים ברעיונותיהם. כך למשל הרעיון של התחדשות והחלפת קפסולות בכל 25 שנים נבע באופן ישיר ממקדש איסה העתיק שנבנה מחדש בכל 20 שנים מעץ, כבר למעלה מאלף שנים. גם החלונות העגולים של הקפסולות, שנדמה כי תוכננו בהשראה המודרניסטית של חלונות אונייה, למעשה תוכננו בהשראת חלונות של חדרי תה ומקדשים יפניים.
10 צפייה בגלריה
מגדל התקשורת "שיזוקה" בטוקיו של האדריכל זוכה הפריצקר קנזו טנגה, שהשפיע על תנועת המטבוליזם
(צילום: Jonathan Savoie, ויקימדיה)
נראה כי דווקא השילוב בין רעיונות מערביים מודרניים למסורת יפנית עתיקה הוא שיצר את נקודות החוזקה של המטבוליזם, וכפי שקורוקאווה בעצמו היטיב לתאר בשיחה עם היסטוריון האדריכלות צ'ארלס ג'נקס – "לפני מאה שנים, כשהתחלנו לייבא את התרבות המערבית, היפנים לבשו קימונו. בהמשך, הם הוסיפו לו נעליים. זאת לא הייתה קומבינציה הרמונית, אבל בכל זאת זה היה שילוב טוב מאוד. הדרך היפנית היא לערבב הכל".
אורגניזם מזדקן
הרעיונות היפים והעושר המחשבתי לא מנעו את ההידרדרות המהירה של מבנה הקפסולות ושל הזרם כולו. שנה לאחר חניכת המבנה פרץ משבר האנרגיה העולמי של 1973 והביא את האדריכלים המטבוליסטיים להפנות את עיקר תשומת ליבם למזרח התיכון ולאפריקה. גם הבניין הוזנח במהרה ובעיות רבות צפו: הדיירים חששו מאסבסט שנמצא במבנה, הבניין כוסה רשת כעורה מחשש שחלקים ממנו ינתקו במהלך רעידת אדמה, ובניגוד לתכנון המקורי, הקפסולות לא הוחלפו מעולם. בדיעבד, התכנון של קורוקאווה לא אפשר באמת ניתוק אופקי של הקפסולות ובמקום זאת נדרש לפרק שורה שלמה כדי להחליפן בחדשות. בנוסף, עלויות התחזוקה הגבוהות וחוסר הסכמה בין הדיירים תרמו להרעה במצבו של הבניין, שעתה התכער וננטש ברובו.
עם הזמן החלו לקום יוזמות להריסתו והחלפתו במבנה מגורים חדש, יעיל יותר, בהתאם למסורת היפנית. קורוקאווה התנגד ואף הציע לבחון את מידת הגמישות של המבנה ולתכנן קפסולות חדשות, אולם מותו ב-2007, יחד עם המשבר הכלכלי של 2008 עצרו את התהליך. חרף הניסיונות לשמר את המבנה, ההד התקשורתי והניסיון לערב את אונסק"ו, בשנה שעברה המאבק הוכרע ותחילת הליך הפירוק נקבע לאמצע חודש אפריל 2022.
על אף מסלולו העגום של הבניין ועד הגיעו למצבו הנוכחי, מרתק לראות עד כמה דימויו עדיין מעורר השראה ויוצר שיח, ועד כמה הרעיונות שבבסיסו רלוונטיים לימינו: הגיית המגורים הזמניים בקפסולות ובדירות המיקרו, ההכרה בגמישות מבנית לשמירה על רלוונטיות, השימוש בבנייה מתועשת, וגם הדימוי של עיר כאורגניזם חיי - כל אלו נותרו עימנו. ובאשר לבניין עצמו, נותר להתנחם בכך שתישאר ממנו מזכרת או שתיים, שכן מוזיאונים ברחבי העולם כבר החלו להביע התעניינות בהצגה של קפסולות מקוריות בשטחם. הבניין סוף סוף ינוע כפי שקורוקאווה שאף, אולם באופן קצת שונה משתכנן.
