ביום שישי האחרון, 5 בדצמבר, נפרד העולם מאדריכל־העל הקנדי־אמריקאי פרנק גרי (Frank O. Gehry), שנפטר בגיל 96 בשיבה טובה והותיר אחריו מורשת אדריכלית חסרת תקדים. גרי נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על האדריכלות במחצית השנייה של המאה ה־20, ורבים רואים בו "האדריכל הידוע ביותר בעולם". מעמדו נבנה לאורך עשרות שנים בזכות שפה אדריכלית יוצאת דופן, כזו שהפרה כל מוסכמה מקובלת ושברה באופן מודע את גבולות החשיבה על מבנה, חומר וצורה. גרי יצר אדריכלות שנעה בין פיסול לפונקציונליות, ועבודות רבות שלו הפכו לאייקונים בינלאומיים שהגדירו מחדש את הדרך שבה אנו תופסים מבנה כמרחב תרבותי. סגנונו הניסיוני והנועז הפך אותו לא רק לדמות מרכזית ומקור השראה עבור דורות של אדריכלים ברחבי העולם, אלא גם לדמות שנויה במחלוקת.
ההשפעה של גרי על האדריכלות העולמית הייתה רחבה ועמוקה, והשפעתו ניכרת עד היום וכנראה גם תמשיך להשפיע לאחר מותו. כבר בשנות ה־70, בתחילת דרכו המקצועית, אימץ גרי אסתטיקה אד הוק, כלומר, שימוש בחומרים זמינים, יומיומיים ולעתים זמניים, באופן לא פורמלי, והראה כיצד חומרים פשוטים כמו גדר רשת או לוחות טיטניום יכולים להפוך לאמירה אמנותית־אדריכלית אקספרסיבית. הוא למעשה פירק את הגבולות בין "נמוך" ו"גבוה", בין חומרי בנייה "עניים" ובין יצירה תרבותית, ובכך שבר תפיסות מקובלות של אדריכלות. במקום קווים ישרים וצורות מוכרות, גרי העדיף ליצור מבנים שנראים כאילו הם בתנועה, עם קימורים וחיבורים בלתי צפויים בין חומרים שונים.
9 צפייה בגלריה
מתוך פרויקט של גרי לבניית כלא. Frank Gehry: Building Justice
(צילום באדיבות פסטיבל אפוס)
הקדים לאמץ את המחשב
בשנות ה־90 הוביל גרי מהפכה נוספת ששינתה את המקצוע מהיסוד. הוא היה מהראשונים שהדגימו כיצד טכנולוגיות מחשב מתקדמות יכולות לאפשר תכנון ומימוש של צורות מורכבות במיוחד, כאלה שבעבר נראו בלתי אפשריות לביצוע. מתוך המהלך הזה נולד, בין היתר, מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, שנפתח בשנת 1997 וזכה לתהודה חסרת תקדים בעולם. המבנה יוצא הדופן הביא לגרי פרסום עצום, לטוב ולרע, והפך תוך זמן קצר לאחד האייקונים האדריכליים הבולטים של התקופה. החזית המצופה טיטניום, בעלת הצורות המקומטות והדינמיות, הפכה לסימן ההיכר המזוהה ביותר עם עבודתו, וגם עם העיר התעשייתית.
"אני חושב שהוא היה גאון ואחד האדריכלים הבודדים מתקופתנו שייזכרו עוד מאות שנים", אומר פרופ' אדריכל ערן נוימן, דיקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ומנהל ארכיון עזריאלי לאדריכלות במוזיאון תל אביב לאמנות. "הוא היה אדריכל חדשן שהציב פרדיגמה חדשה עבור אדריכלות התקופה. הדברים שהוא עשה באמצעות הטכנולוגיה, הצורניות המאוד ייחודית שלו והממדים האמנותיים של האדריכלות שלו, גרמו לו לבלוט".
נוכחות ממגנטת, האדריכל הוא המותג
קשה להתעלם מהנוכחות של המבנים שתכנן גרי, בלשון המעטה. הם מתבלטים כמעט בכל סביבה עירונית שבה הם מופיעים, כמו יצורים אדריכליים שאינם דומים לשום דבר סביבם: מרקמים מתפתלים, מסות מפתיעות ומחוות פיסוליות שהופכות את הבניין עצמו לאירוע תרבותי. זו אותה חוויה רגעית שבה אתה מביט במבנה ואומר מיד "וואו", רגע שמזכיר מפגש עם יצירת אמנות מרשימה, כזו שלא רק ממלאת פונקציה אלא גם מרחיבה את הדמיון. "יש אדריכלים שיש להם חתימה ייחודית, וגרי הוא אחד כזה", מוסיף נוימן ואומר: "לדעתי זה בסדר גמור שבעולם האדריכלות יש גם כאלה וגם אחרים. בכישרון רב הוא הצליח לעשות את מה שעשה, ואני חושב שהתרבות האנושית בכלל צריכה גם אדריכלים כמו גרי. הוא איתגר את המחשבה האנושית ואת המרחבים שבהם אנחנו חיים".
יותר מכל אדריכל אחר בדורו, גרי היה זה שהפך את האדריכלות ואת האדריכל עצמו למותג של ממש. הוא לא רק תכנן מבנים, אלא יצר סגנון, דימוי ואישיות שהפכו למוקד משיכה תרבותי רחב. במידה רבה, המושגים "אדריכל העל" או סטארכיטקט (starchitect) נולדו כדי לתאר אותו: דמות כריזמטית שהצליחה לגלם את המותג האדריכלי עצמו ולהפוך את האדריכל לכוכב בעל כוח השפעה ציבורי. מעמד זה איפשר לו לפרוץ אל מעבר לעולם המקצועי ולגעת בקהלים רחבים, וכך העצימו הפרויקטים שלו עוד יותר את הנוכחות שלו בזירה הבינלאומית. אף על פי כן, פרופ' נוימן מדגיש שגרי עצמו היה רחוק מתדמית הכוכב שנבנתה סביבו. "הוא עצמו לא עסק בשיווק, אלה הפרויקטים ששיווקו את עצמם", הוא אומר. "אני חושב שהתופעה הזאת שקוראים לה גרי התפתחה או גדלה הרבה מעבר לשאיפה שלו. הוא עשה את הפרויקטים שלו, עם התעוזה שאפיינה אותו, והם היו כל כך ייחודיים שהם מיד בלטו. הוא פשוט צמח לתוך הסיטואציה הזאת. זה לא משהו שהניע אותו או משהו שהוא חשב עליו מראש".
9 צפייה בגלריה
Interior of Walt Disney Concert Hall in LA. The iconic architecture by Frank Gehry
(צילום: Kapi Ng, shutterstock)
במהלך הקריירה המרשימה שלו שנפרשה על פני יותר מחמישה עשורים זכה גרי בעשרות פרסים והוקרות ברחבי העולם, עדות נוספת להשפעה העמוקה שהותיר על התחום. החשובה ביותר הייתה בשנת 1989 כשהוא קיבל את פרס פריצקר, הנחשב ל"נובל של האדריכלות" ולתואר היוקרתי ביותר שמוענק לאדריכל. לצד זאת זכה גם במדליית האמנויות הלאומית האמריקאית ובמדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית, שאותה העניק לו הנשיא ברק אובמה בשנת 2016. בשנת 2014 הוצגה במוזיאון הפומפידו בפריז תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה על חייו ויצירתו, שחידדה עוד יותר את מעמדו כאחד הקולות המשפיעים והנועזים ביותר באדריכלות המודרנית.
עוד כתבות בנושא:
בן למהגרים יהודים במוקד הכוח
גרי נולד בטורונטו בשנת 1929 בשם פרנק (אפרים) אוון גולדברג לזוג מהגרים יהודים. לאחר שחווה אנטישמיות בצעירותו, בשנות ה־20 לחייו, הוא החליט לשנות את שמו מגולדברג לגרי, דבר שאכן סלל את הדרך לקבלה ולעבודה, אך גם גרם לו חרטה בהמשך. מאוחר יותר, ובאופן פרדוקסלי, הכחשה מוקדמת זו גרמה לו להדגיש את מוצאו היהודי ואת תפקידו כאאוטסיידר בעולם האדריכלות. בשנות נעוריו עבר גרי ללוס אנג'לס, ולאחר תקופה שבה עבד כנהג משאית, התחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטת דרום קליפורניה. לאחר שירותו הצבאי, המשיך גרי ללימודי תכנון ערים בהרווארד, אך עזב לפני שסיים את התואר. את משרדו הקים גרי בשנת 1962 בלוס אנג'לס, והוא כולל היום מאות אדריכלים ואנשי צוות הממשיכים את דרכו.
פרופ' ערן נוימןצילום: אלבום פרטישני הפרויקטים המזוהים ביותר עם גרי – מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ואולם הקונצרטים של וולט דיסני בלוס אנג'לס – ממחישים יותר מכול את טווח ההשפעה האדריכלית שלו. מוזיאון גוגנהיים הפך תוך זמן קצר למנוע תרבותי וכלכלי אדיר, עד כדי כך שנולד המושג "אפקט בילבאו": היכולת של אובייקט אדריכלי יוצא דופן לחדש עיר שלמה, למשוך תיירות עולמית ולשנות את האופן שבו עיר רואה את עצמה. מעט פרויקטים בתולדות האדריכלות זכו להשפעה כה דרמטית על התודעה הציבורית ועל האופן שבו מתקבל רעיון של מבנה כאירוע תרבותי.
גם אולם הקונצרטים של וולט דיסני בלוס אנג'לס, שנפתח בשנת 2003, נחשב לאחת היצירות המורכבות והמוערכות ביותר של גרי. המבנה, העוטף את עצמו בגלי פלדה אלגנטיים ומתקפלים, משלב בין חזות פיסולית מבריקה לאקוסטיקה הנחשבת לאחת הטובות בעולם. הפרויקט לא רק שינה את קו הרקיע של העיר, אלא גם ביסס את מעמדו של גרי כאחד האדריכלים המסוגלים להעניק לעיר זהות מחודשת דרך שפה צורנית נועזת ותפיסה הוליסטית של מרחב, תרבות וחוויה אנושית. יחד, שני המבנים האלו מסמנים את פסגות יצירתו ומדגישים עד כמה תרומתו של גרי חרגה מעבר לאדריכלות והפכה לכוח תרבותי של ממש.
9 צפייה בגלריה
Frank Gehry's modern El Peix d'Or sculpture is located in Barcelona's Vila Olimpica
(צילום: Manuel Milan, shutterstock)
בסופו של דבר, דמותו של גרי חורגת הרבה מעבר למבנים יוצאי הדופן שתכנן. הוא היה אדריכל שידע להציע לעולם אפשרות אחרת לראות את המציאות, דרך צורות חדשות, חומרים לא צפויים ופרשנות אדריכלית שהייתה לעתים קרובות כמעט ציורית. "גרי היה צייר של אדריכלות", אומר פרופ' נוימן ומוסיף: "הייתה לו יד מדהימה, וכל סקיצה שלו הייתה מדהימה". גם כאשר בשנים האחרונות הפרויקטים החדשים הפכו לפחות "גרי־יים" במובן המזוהה עמו, תוצאה טבעית של צמיחת המשרד והמעבר לעבודה רחבה יותר עם שותפיו, המורשת שלו נותרה נוכחת וברורה. המבנים שלו לא ניסו להתחנף ולא ביקשו לרַצות: הם ביקשו לאתגר, לרגש ולהפתיע. "גרי הציע למעשה אופציה אחרת להסתכל על העולם, וזה משהו שהיה מרתק", מסכם פרופ' נוימן. מורשתו של גרי היא מורשת של דמיון רדיקלי, של אמירה תרבותית עמוקה ושל האמונה שמבנה יכול לשנות את האופן שבו אנו חושבים ופועלים בעולם.
