זה קרה ברגע אחד: בשעת לילה מאוחרת התיישבתי בממ"ד והסתכלתי סביבי נדהמת. לאן נעלם חדר העבודה המעוצב שלי? איך הגיע לכאן האגרטל הזה? מה עושה על הרצפה הכבל החשמלי שאיש לא זוכר מה הוא אמור להטעין? והנרות הוורודים האלה, למה הם לא בפח? איך הם בכלל נכנסו אליי הביתה?
בתוך כמה שניות התחלתי להכניס לתוך שקית אשפה את כל החפצים המיותרים שסביבי. בני המשפחה שלי ניקרו על הכיסאות לידי. לאיש לא היה אכפת. כשיצאנו מהממ"ד המשכתי בזהירות אל שאר חלקי הבית – פשוט לזרוק את כל מה שמיותר ולא בשימוש מי יודע כמה זמן. ומתברר שאני לא לבד בתחושה ובעשייה: משיטוט קצר באינסטגרם עולה שרבות עמוק בעניין, מבר רפאלי שתיעדה את עצמה מנקה את הרצפה (ואת הפאנלים) בבית שלה ועד השפית וגורו הניקיון סימה ביטון שתיעדה ערימה של חפצים מיותרים שהוציאה מביתה.
ואוו. מי ידע שאפשר להרגיש כזאת הקלה. תחושה של זיכוך. אורגזמה רוחנית קטנה. תשליך המלחמה הזה עורר בי התרגשות. בימים הבאים זרקתי בזה אחר זה מחשבים ישנים, מדפסות שכבר לא יתוקנו, גרביים שהתגרשו, מצעים שידעו ימים לבנים יותר, סירים בלי מכסה, מכסים בלי סירים, בגדים שאי אפשר לתרום, קולפן לקישואים, קולף שום חשמלי מקולקל, כרטיסי ברכה שכתבו לי לפני עשור. בארונית נידחת שמרתי במשך שנים פחיות צבע וכלי עבודה וגיליתי פריטים מוזיאליים עתיקים.
עוד כתבות בנושא:
התרופה לסטרס: לשחרר את העומס
כששיתפתי את התשליך שלי ברשתות החברתיות, זכיתי לגל של הזדהות, עידוד ותמיכה. התברר לי שכולם מפנים עכשיו ג'אנק מהבית. מינימליזם בימים של טירוף הוא הדבר היחיד שאפשר להאמין בו. יש לי חברה עם נטייה לאגרנות שנפרדה מערימות של קרמים שפג תוקפם. חברה אחרת, דור שלישי לשואה, גילתה שכל החפצים המיותרים בביתה מגיעים בכפולות של שתיים. היא רכשה תמיד כפול כדי שלא יחסר, וכעת זרקה הכול ושרדה כדי לספר כמה טוב לה.
איך נהפכו ימי המלחמה להזדמנות להשליך מחיינו את כל מה שמיותר? האם אנחנו מבקשים איזו אפשרות להחזיר לעצמנו קצת שליטה בימים של אי-ודאות? אני לא צריכה מחקרים אקדמיים שיגידו שעומס חפצים מגביר את הסטרס, מפחית את יכולת הריכוז ומעלה את מפלס העייפות הקוגניטיבית כמו גם הפיזית. אני מרגישה את זה בגוף. מארי קונדו אמרה את זה לפניי: כל מה שאני לא חייבת, לא משרת אותי ולא משמח אותי – הולך לפח. אז עד שיהיה סדר עולמי חדש, אני אמשיך לעשות סדר.
