סמלי סטטוס: להבחין בין מצליחן, נובוריש ודלת העם

הולך: חישוב פשוט: ג'יפים הם סמלי סטטוס בישראל כבר כמה שנים. הם מבטאים יכולת כלכלית לצד קירבה לטבע ודימוי של מי שיש לו הרבה זמן איכות לילדים. אבל מיצובישי פאג'רו (רכב השטח הנמכר ביותר בארץ, החל מ-206 אלף שקל) עלול להיות המוני מדי. כדי לבלוט באמת צריך להצמיד לחזית הג'יפ שלכם סמל של ב-מ-וו (שמציעה את ה-X5 החל מ-320 אלף שקל) או מרצדס (M- קלאס, החל מ-275 אלף).

לחלופין אפשר לחכות לסתיו הקרוב, התאריך המשוער שבו אמור להגיע לישראל סטטוס השטח המוחלט ל-2002: הפורשה קאיין, שכבר עכשיו, לפני שמישהו בכלל נהג בו, מציע שילוב מנצח בין ג'יפ לבין פורשה. המחיר הבסיסי המשוער עומד על 400 אלף שקל.

לא הולך: הרבה שנים היתה מכונית עם מנוע בנפח 2,000 סמ"ק סמל סטטוס. זה היה נפח המנוע של מכוניות הוולוו של השרים, וזאת היתה מדרגת מס בימים שנפח המנוע קבע את מס הקנייה המוטל על כל מכונית. אבל שינוי שיטת המיסוי לצד התחרות הגוברת בשוק הרכב בארץ הוזילו את המכוניות האלה (לרובן יש כיום גירסה כבר ב-125 אלף שקל) והביאו בשנה האחרונה לזינוק גדול במכירות שלהן. הפולקסווגן פאסאט, למשל, מובילת השוק, תכפיל, פחות או יותר, את מכירותיה ב-2001 לעומת 2000. גם המתחרות שלה מוכרות יותר.

קורקינט פנטיום

הולך: בתחילת החודש נחשף בארה"ב אחד מכלי הרכב הנחשקים של השנה הבאה - הסגוויי - שמספק תחבורה אישית לתושבי הכרך, עם הנעה חשמלית, שני גלגלים ומערכת של חמישה ג'יירוסקופים, שמונה מעבדי פנטיום וניהוג שמחקה את אופן ההליכה האנושי. מהירותו המירבית - כ-30 קמ"ש - מבטיחה קצב תנועה חסר תקדים על המדרכות. השנה ייוצרו 40 אלף כלים כאלה במחיר של 3,000 דולר ליחידה, כמו קטנוע. גימיק או מהפכה? ניתן לו ליהנות בינתיים מהספק ונקבע שמדובר בדבר הבא על מדרכות ניו-יורק ולונדון, ואיה גם בתל-אביב (ובעליות של ירושלים וחיפה).

לא הולך: קורקינט רגלי, דורש כוח רב, מיוזע, מתרסק על כל קפל מדרכה.

כאילו טרקטור לצעירים

הולך: מה שנולד ביפאן ככלי עזר לחקלאים, הפך בישראל לסמל מעמד עבור בני 16. המיול (30 עד 55 אלף שקל) הוא הכלאה בין טרקטורון לקטנוע, עם גיר אוטומטי ומהירות מוגבלת ל-40 קמ"ש. אבל הכי חשוב: בגלל הגדרתו כטרקטור, אפשר לנהוג בו מגיל 16, וכך מתאפשר מעקף אלגנטי למגבלה של הגיל שבו ניתן להוציא רשיון נהיגה למכונית, ומנגד חוסכים מהורים מודאגים את הוויכוח עם הילד שרוצה קטנוע. נפוץ במיוחד במחוזות הספר של רמת השרון, הרצליה פיתוח וכפר שמריהו.

דו-גלגלי: קטנוע עם גג

הולך: ב-מ-וו C1 הוא לא ממש אופנוע, קטנוע, או מכונית. ה-C1 הוא סוג של תרגיל עבור ב-מ-וו: כלי רכב שייתן מענה, כמו שאוהבים לומר בצבא, לבעיות התנועה בערים הגדולות. מחד, שני גלגלים בלבד; מאידך, גג, שמשה קדמית, חגורות בטיחות, כלוב התהפכות והגנה יחסית גבוהה, כמו במכונית. זה לא זול עבור פתרון עירוני: כ-45 אלף שקל. מנגד, לא צריך לחבוש קסדה, כך שכל אחד יכול לראות מי בחר להוציא 45 אלף שקל עבור פתרון בעיות התנועה בעיר. שלא לדבר על תוספת הפוזה בתנועה בשני גלגלים בלבד. חבל שהכלי עצמו רחוק מלהיות מושלם: ללא הקסדה שאון המנוע מחריש אוזניים, הגג הנאה מקשה על השליטה, יש מקום לרוכב אחד בלבד, וכשיורד גשם, המים חודרים מהצדדים החשופים. פתרון עירוני אחר לסוגיה כבדת המשקל הזאת יכול לצוץ בדמות הסמארט, המכונית הזערורית של מרצדס. יש לה שני מושבים, היא טובה בעיקר לעיר, והיא עולה יותר מ-90 אלף שקל. מנגד, היא אינה נוחה על המהמורות השכיחות בערינו, מצטופפת בפקק כמו גדולה, וכל מי שיטוס לאירופה, יראה שהיא משמשת כרכב שליחויות לפיצריות. איזו השפלה יקרה.

(נסים דואק)

הולך: מה שיש לסגני-אלופים בני 30 בצה"ל, או לשרים, הוא סמל סטטוס נחשב בקרב אנשי עסקים בכירים. איתן רף (בנק לאומי) מושיק תאומים (גיתם-BDOB) ואלי פפושדו (מלונות ים-סוף) הם חלק מרשימה ארוכה של בכירים שהבינו שבסך הכל מדובר בעוד עובד לא יקר (8,000-5,000) בחברה, אבל כזה שהופך את התפקיד שלהם ליוקרתי עוד יותר.

הנה בא מחשב הלוח

הולך: בינתיים מדובר באב-טיפוס, אבל במהלך 2002 יתחיל הייצור של מחשבי הלוח שפיתחו מייקרוסופט, סוני, ואייסר, כל אחת בנפרד. גם מחשב נייד, גם אורגנייזר, גם ספר אלקטרוני - הכול. כתיבת בעט כמו בפאלם, אבל על מכשיר גדול ושימושי יותר, שבמחי הוספת מקלדת ועכבר אלחוטיים הופך למחשב נייד. מחיר התחלתי משוער של 3,000 דולר יהפוך אותו לסמל סטטוס נחשב ויקר כאשר ינחת אצלנו, כנראה לקראת סוף השנה.

לא הולך: פאלם פיילוט ותואמיו. המכירות בירידה, המניות של היצרנים צונחות. אורגנייזר יקר, לא יותר.

ועידות וידאו במקום מחלקות העסקים

הולך: בזמן שרוב תעשיית ההיי-טק מנסה להתאושש ממטוסי הנוסעים שהתרסקו גם עליה ב-11 בסטפמבר, פתח ענף אחד שלה בריצת המראה. טיסות נראות פתאום מסוכנות, המחיר שלהן מעיק עוד יותר בזמן מיתון, ואת התחליף מספקות ועידות הווידאו: שיחות פנים-אל-פנים בין אנשים שנמצאים במרחק של אלפי ק"מ. המחירים מתחילים ב-100 דולר למצלמת וידאו פשוטה, שמתחברת למחשב האישי, ועד עשרות אלפי דולרים לחדרי תקשורת וידאו מתוחכמים, המספקים באמצעות קווי תקשורת מהירים איכות קול ותמונה ברמה גבוהה. הולך לחיצות ידיים, אבל החיבור בין התמונה לקול יוצר רמה סבירה של קשר אנושי. האדם שמולך אינו אלא תמונה, והגלובלי מתחבר עם וירטואלי.

לא הולך: אירועי ה-11 בספטמבר, המיתון בהיי-טק ושאר החרדות עושות את שלהן. גם בכירים בחברות ענק יורדים היום למחלקות התיירים. וחוץ מזה, ההתרסקות במחלקת העסקים לא שונה ממחלקת האיכרים.

אמנות ישראלית במקום סטארט-אפ

הולך: הבורסה עולה ויורדת, הנדל"ן בשפל, ובישראל מתחילים לגלות את האמנות כהשקעה: גם תרומה ליצירה הישראלית, גם הנאה בזמן שהתמונה תלויה אצלכם בסלון, וגם פוטנציאל לרווח כספי ניכר. עבודות של הצייר הישראלי ראובן רובין, למשל, שנמכרו בשנות ה-70 ב-10 אלפים דולר, נמכרות היום באיזור ה-400 אלף דולר. החוכמה היא לאתר את האמנים האלמונים של היום שיהפכו לבעלי השם של מחר (בפרט אם הם יעברו מן העולם, לאחר שזכו בפרסום רב). אנשי העסקים יוסי חכמי (הפניקס), גיל שוויד (צ'ק-פוינט), דורון סבג (RSO) הם האספנים המוכרים יותר. מאפייני ההשקעה כאן אומנם מזכירים קרן הון סיכון: מחירן של יצירות בודדות יתרומם לגבהים, רבות יעלו באיטיות, בעוד שאחרות ימשיכו לדשדש במחיר שבו נרכשו. יחד עם זאת מדובר בהשקעה יציבה, ולמישהו עוד בא בכלל להשקיע בהיי-טק?

לא הולך: לך תמצא היום מלאכי סיד, אותם משקיעים מתוחכמים שמעניקים את המימון הראשוני לחברת סטארט-אפ. גם השקעות לסבבים מאוחרים יותר כמעט בלתי אפשריות. הנה, היקף הגיוסים של חברות היי-טק ישראליות ברבעון השלישי של 2001 ירד ב-66% לעומת אותו רבעון ב-2000. רק אל תספרו להם שהקמתם סטארט-אפ באינטרנט. גם רכישת דירות בחו"ל נראית קצת פחות אטרקטיבית: בזמן של מיתון עולמי הנדל"ן ניזוק בכל מקום.

מי מעז לא להיות מעורב בקהילה

הולך: פעם נמדדו אנשי העסקים רק לפי השורה התחתונה במאזן השנתי - רווח או הפסד. היום, בעקבות תקנה ממשלתית, מציינת שורה אחרת באותו מאזן כמה הם תרמו לקהילה במשך השנה. הרעיון: לאזן את רווחי הקפיטליזם, לתקן את מחדלי הממשלה ולנקות את המצפון. ויש אפילו זיכוי במס, עד לסך תרומות כולל של 110 אלף דולר בשנה. שר האוצר אף הציע שכל חברה ציבורית תחויב לדווח במאזנה השנתי על תרומתה לקהילה, מה שנקרא פעם בתיכון: התנדבות חובה. בין אנשי העסקים שכבר גילו את התרומה החברתית נמצאים דוד עזריאלי וקובי אלכסנדר (קומברס) ורוני דואק שעומד מאחורי ציונות 2000, שמתווכת בין עשרות חברות למוסדות, ארגונים ויישובים הזקוקים לתרומותיהם. גם הבנק הבינלאומי בולט באחרונה במעורבותו בקהילה. התרומה לקהילה היא אולי סמל הסטטוס היחיד שקשה להיות ציניים לגביו.

היא תעמוד במבחן ב-2002, כאשר אחרי כמה שנות צמיחה תצטרך הקהילה העיסקית לאתר בתוכה את המשאבים עבורה גם בתקופת מיתון.

לא הולך: להתעלם מהחלשים. ממש לא עובר.

הולך: אחרי שנטשנו את הכפר לטובת העיר, אנחנו חוזרים לכפר. וליתר דיוק, למושב. מושבים במרכז הארץ, כמו בני-ציון, בצרה, בן-שמן או כפר אזר, הם החלום הנדלני החדש: הווילה מודרנית לחלוטין, ובמקום הלול יש בריכה. נחלה במושבים המבוקשים היא עסק יקר - כמיליון וחצי דולר בבצרה, למשל, והסכום הזה אינו כולל את עלות הבנייה. למתקדמים מוצע השילוב המוחלט בין שני חלומות ישראלים: וילה ונוף לים. ארסוף היא השכונה האקסקלוסיבית ביותר בישראל וגם הנחשבת ביותר. פחות מ-20 בתים נבנו שם עד היום, עם נוף לים התיכון, סמוך לקיבוץ שפיים. באופן טבעי מדובר גם ביישוב היקר ביותר בישראל, עם מחירים של 5-2 מיליון דולר לווילה. בין השכנים: רוני דנקנר, משפחת קסטרו, בני שטיינמץ, קובי ויהודית ריכטר ועידן עופר. סמל סטטוס נדל"ני לאמידים פחות הוא בניין עם שומר/שוער, המסנן את הבאים. צריך לאשר כניסה לכל שליח מהסופר, אבל היתרונות הפוזאיים, ולמען האמת, גם הביטחוניים, ברורים.

לא הולך: החידוש הנדל"ני הנוצץ בארץ, מגדלי משרדים ומגורים, כבר לא נראה אותו דבר אחרי ה-11 בספטמבר. בקריה החליטו להנמיך את המגדל המתוכנן של מפקדת חיל האוויר, ורבים מהיזמים של מגדלי המגורים צפוים לעשות אותו הדבר. במגדלי המשרדים שכבר איתנו נרשמה צניחה במחירי השכירות, והואט קצב המכירה במגדלי המגורים, כמו מגדל אביב ברמת-גן (66 קומות, חלקן משרדים), או מגדלי תל-אביב (34 קומות). אז אולי במקום להשקיע 1.3 מיליון דולר בפנטהאוז בגובה 200 מטר מעל רמת-גן אפשר להסתפק כעת בדירת 2 חדרים במגדלי המרינה בהרצליה (12 קומות). המחיר: החל מ-282 אלף דולר.

לא מרתף, מקרר

הולך: אחרי שכולנו כבר מבינים וקונים יין (בשנתיים האחרונות עלתה צריכת היין בארץ ב-13%), צריך גם לאפסן אותו איפשהו (68 אלף בתי-אב בארץ מחזיקים לפחות 10 בקבוקים). אפשר ללכת על מרתף יין ייעודי ויקר (מ-50 אלף שקל ומעלה), אבל גם מקרר יינות יעשה את העבודה, לפחות מבחינת המעמד.

למשל מקרר ל-36 בקבוקים ב-2,990 שקל או מקרר בגימור עץ אגוז, אלון או דובדבן ל-234 בקבוקים תמורת 20 אלף שקל. שניהם משווקים באמצעות יש מיין.

לא הולך: אחרי שפגה ההתלהבות הראשונית, ועננת העשן נשארה, התחילו להבין את המטרד הסביבתי שיוצרים הסיגרים (מלבד סרטן ריאות ושאר נפלאות). הריח, הפוזה והמחיר (150 שקל לסיגר נחשב כמו קוהיבה, 70-60 שקל למונטה קריסטו מספר 2) עדיין משאירים את הסיגרים במקומם הטבעי ברשימת סמלי הסטטוס, למכורים בלבד.

איים במטבח, אך בלי אספרסו

הולך: גם מי שהשימוש היחיד שלו במטבח הוא טיגון חביתות ואפסנת הטייק-אוויי, מחפש היום מטבחים עם איי עבודה. מדובר בארון מצופה שיש או עץ יוקרתי, שניצב באמצע המטבח, ושאמור לסייע ליותר מבשלן אחד לעסוק בשלו תוך מתן גישה נוחה יותר לכלי העבודה ולפרודוקטים. ההשראה באה מאיי עבודה במטבחי מסעדות, כשהמשקיענים מוסיפים לתוכו גם כיור ואפילו כיריים. אפשר להכין סנדביץ' ועדיין להרגיש כמו צחי בוקששתר. אחרי האוכל מתפנקים בסלון בצפייה בסרט או בטלוויזיה במסך פלאזמה: דק (כעשרה ס"מ), תלוי כמו תמונה ובנוי בפורמט של מסך קולנוע (16:9). מסך של LG בגודל 42 אינץ' יעלה 40 אלף שקל, מסך 52 אינץ' של פיוניר יעלה 90 אלף. זהו כיום השידרוג המוחלט לסלון הביתי.

לא הולך: ממעמקי בית הקברות הביתי למוצרי חשמל מנפנפת מכונת האספרסו הביתית (600 עד 4,600 שקל), שהיתה להיט גדול רק לפני שנה-שנתיים. אחרי ההתלהבות הראשונית גילו כולם שגם צריך לנקות ולפעמים לרכוש קפסולות קפה יקרות, ובבוקר, כשכל דקה חשובה, גם קפה נמס עושה את העבודה.

הטלוויזיות הדיגיטליות המרובעות, בגודל 41 אינץ' ומעלה ממשיכות להיות מבוקשות, אבל ירידת המחיר (LG 43 אינץ' - החל מ-11 אלף שקל), לצד הגודל הפיזי והמשקל הורידו אותן מדרגת פנטזיה לעוד מוצר צריכה.

הולך: הנעליים אומרות הרבה, וכיום מדברות שתיים: רוקפורט, שילוב של נעל אלגנטית, נוחה ודי יקרה (749 שקל), ונייקי שוקס (799 שקל), נעלי ספורט מתקדמות. בשוקס נפטרו נייקי מבועות האוויר הכל-כך מזוהות עימם והחליפו אותן בקפיצים, כמו במכונית. התוצאה: שיכוך ברמה גבוהה ואחידה, לאורך זמן רב.

לא הולך: התחושה שלכולם יש פגעה אנושות בסמל המעמדי שהיה למותג הנעליים קאמפר ולבגדי גאפ. פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה. את גאפ אי-אפשר כבר להשיג באופן סדיר בישראל, קאמפר הולכות, אפילו רצות, וזו מתחילה להיות הבעיה שלהן.

וידאו דיגיטלי במקום די-וי-די

הולך: פעם זו היתה מצלמת 8 מ"מ לצד איזו ניקון או פנטקס. היום השאיפה מתמקדת במצלמת וידאו דיגיטלית. למשל הסוני DCR-PC110: גם מצלמת וידאו וגם מצלמת סטילס. בהעדר קסטות, פילמים ומנועים חשמליים, היא שוקלת רק 500 גרם, ובזכות הטכנולוגיה מסוגלת לצלם גם בחושך מוחלט. המחיר: 9,900 שקל. יש גם מצלמות דיגיטליות המיועדות לצילום סטילס, שמסוגלות לצלם סרטי וידאו, כמו הקנון פאואר-שוט G1, שנמכרת בסקאל דיוטי-פרי תמורת 899 דולר. אפשר לשלוח באי-מייל לסבא וסבתא סרט של הנכדים המשתוללים מייד אחרי שחזרתם מהים.

לא הולך: עוד קורבן של תסמונת היש לכולם הוא מכשיר ה-DVD אלה כבר נמכרים אפילו בדילים ברשתות שיווק. סקאל דיוטי-פרי תסיים את 2001 במכירת 60 אלף מכשירי DVD ומציעה כיום מכשיר של יונדאי ב-150 דולר. היורש של הווידאו הפך למיינסטרים - לפחות עד שיגיע ה-DVD המקליט (ואז יהיה סופית יורש לווידאו). בכל מקרה כבר לא מדובר בסמל מעמד. תהליך דומה עובר כעת על מסכי המחשבים הדקים, פעם סמל סטטוס לבכירי המשרד, היום יש לכל מוקדן (מ-1,900 שקל).

שף בבית במקום יציאה למסעדת יוקרה

הולך: פיטורים, מיתון, קשיים. זה לא אומר שאי אפשר לצאת למסעדת היוקרה האהובה עליכם עם חברים. הבעיה, שהמבטים מבחוץ יחרכו את מצפונכם, ועיתונאים זריזים יצלמו אתכם כסמל לנהנתנות מושחתת. מה עושים? מזמינים את השף ואת החברים הביתה. יש לכם שליטה על התפריט, השף אחראי לחומרים ולפעמים גם לכלים, ומהמטבח שלכם יוצאים דברים שאף פעם לא חלמתם עליהם. אפילו חלק מהשפים הגדולים מוכנים כיום לבוא אליכם הביתה תמורת סכום מתאים, בממוצע 250-90 דולר למנה. יש גם מסעדות, כמו יקימונו, שיהיו מוכנות לארגן לכם שף פרטי. הטייק-אוויי המוחלט.

לא הולך: אמרנו כבר מסעדות יוקרה? בירושלים הן התפגרו, בתל-אביב הן נלחמות על חייהן.

פלטינה במקום זהב

הולך: אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. ובקיצור - בכרטיסו. 3.8 מיליון כרטיסי אשראי מסתובבים בארץ, אבל רק כרטיסי הפלטינום נחשבים באמת. ויזה-כאל, שמחזיקה ב-25% מהשוק, מקבלת בכל שנה 1,000 בקשות להנפקת כרטיסים כאלה, אבל בשנתיים שבהן קיים הכרטיס היא הנפיקה רק כ-20 אלף כרטיסי ויזה ודיינרס פלטינום. הדרישות: הוצאה חודשית לאורך זמן של 7,000 שקל בחודש ותנאים כלכליים נוספים.

הרווח (למחזיקי כרטיסי ויזה-כאל - יש גם מנפיקים נוספים): עוד מיילים לחברי מועדון הנוסעים של אל-על, ביטוחים משופרים. הבונוס: הרבה כבוד שאפשר לשלוף. וכבוד שווה כסף, פלאטינום נכון יותר.

לא הולך: כרטיסי אשראי זהב. יש 400 אלף כאלה המסתובבים בשוק. סתם פלסטיק מוזהב.

טיול פרטי לחו"ל

לא הולך: בשנים האחרונות הן היו אתרי תיירות מבוקשים: ניו-יורק, בירת העולם, וטוסקנה, חבל עלייה לרגל לחובבי אוכל ותרבות. בן-לאדן ואל-קאעידה הפכו את ניו-יורק לעיר, שמקבלת היום בעולם את אותה הילה שיש לירושלים (צרות, להתרחק). ובטוסקנה כבר אפשר לכנס פגישת מחזור של החבר'ה מהמילואים.

לרכוב על הגלים

הולך: כל אחד רוצה להיות רב-חובל, אבל גבר מי שמגשים את החלום. קורס משיט (סקיפר) עולה כ-10,000 שקל ונמשך 10-4 חודשים. זהו התנאי להשטת כל ספינה באורך של יותר מ-7 מטרים. אחר-כך אפשר לשכור יאכטה לפי שעות או לקנות. צריך לעשות בחירה ערכית וכלכלית בין יאכטת מפרש ליאכטת מנועית. זו האחרונה תהיה תמיד יקרה יותר. בכמה? מ-50 אלף דולר ועד בכלל. באטלנטיק מרינה, יבואנית יאכטות ואביזרים, יודעים לספר על מכירת יאכטה בשווי מיליון וחצי דולר לישראלי אמיד ותאב ים. בענף מעריכים ש-2,500 ישראלים, מספר שיא, קיבלו השנה רשיון משיט - רבים מהם אנשי היי-טק או אנשי עסקים מבוססים.

לא הולך: בריכת שחייה ביתית היתה מאז ומתמיד סמל מעמד. מיתון-שמיתון, ב-2001 יימכרו בישראל כ-100 בריכות פרטיות, מספר דומה לזה שנמכר כאן ב-2000. המחיר נע בין 45 ל-70 אלף דולר, ובריכה נחשבת באמת רק אם היא באורך של 12 מטר ומעלה. מנגד, משבר המים ואווירת המיתון פוגעים בתדמית הקשובה והמתחשבת-חברתית שחובב הסטטוס האמיתי רוצה לנסוך על עצמו.