3 שנים לנפילת ההיי-טק: הצד האפל של האופוריה

הנפילה הגדולה של מניות הטכנולוגיה מצאה אותי, לפני כ-3 שנים, במחצית מארס 2000, בכינוס של בנק ההשקעות האמריקני גולדמן-זקס, שנושאו היה עתיד המסחר באינטרנט. העתיד נראה זוהר. בזו אחר זו עלו על הבמה נציגים של מיזמים חדשים, ובדיבור מהיר כהבזק ובמצגות מתחלפות כפנס קסמים הציגו את התחזיות העיסקיות שלהם. לא, הם לא ציפו לרווחים, לא קרובים ואפילו לא רחוקים. הם ציפו לנוכחות בולטת ברשת; הנוכחות ברשת תאפשר לגייס מזומנים בבורסה - והמזומנים בבורסה יאפשרו להמשיך בהזרמת כספים לעסקים שהפסדיהם עלו בהרבה על הכנסותיהם - כלומר עסקים שהרסו ערכים כלכליים, ולא יצרו ערכים כלכליים.
ניתוחים בני עשרות עמודים צפופי-דפוס על כל אחת מהחברות שהשתתפו בכינוס חולקו על ידי נציגי גולדמן-זקס לבאיו. לא היו אלה ניתוחים כלכליים רגילים: נדף מהם ריח של מיסתורין, של עגה סודית, של אבן החכמים האגדית, שיכולה להפוך כל חומר לזהב. מחבריהם השתמשו בשיח המעורפל של האינטרנט ("כמה עיניים שוטפות את האתר שלך") ולא בשיח החומרי של רווח והפסד ("כמה כסף ישאר לך בקופה"). השורה התחתונה של הניתוחים היתה זהה: לחברה שבדקנו עתיד מזהיר, מנייתה מיועדת לזנק, אף שאין לה סיכוי להראות רווח לפני 2020 או 2040. המלצתנו: צאו וקנו, בטרם תחמיצו את הזדמנות חייכם.
הבולטים מבין הניתוחים שאספתי בכינוס מצהיבים לאיטם בספרייתי הפרטית; מדי פעם אני משתעשע מהדפדוף בהם. שוויה של פרייסליין, למשל, חברה שהבטיחה להפוך את האינטרנט כולו לזירת מכרזים לטובת הצרכן, הוערך במשהו כמו 30 מיליארד דולר. שוויה של וואבוון, חברה שהבטיחה למכור מוצרי מכולת באינטרנט בהנחה של עשרות אחוזים, ולספקם עד הבית באמצעות צי של משאיות קירור, שינועו בכל רחבי אמריקה, הוערך ב-10 מיליארד דולר. שתיהן, כמה עצוב, כבר לא קיימות היום.
מבין 60 החברות שהשתתפו בכינוס ההוא, שרדו את המפולת 8. שווין הבורסאי כיום נע בין 15% ל-25% משוויין דאז.

הקזינו של ההיי-טק

בכינוס הופיע גם תם קולגה, מייסדה ומנכ"לה של יאהו!. יאהו! חלמה לפרוץ את גבולות עיסוקה כמנוע חיפוש באינטרנט, שהביא לה רווחים זניחים. כל ילד מחובר למחשב יודע מי אנחנו, אמר קולגה, וזו עוצמה מותגית שנוכל להשתמש בה כדי לכבוש את העולם כולו. נהפוך לרשת המכירות הגלובלית הראשונה של המאה ה-21. מניית יאהו! נסחרה אז במחיר שנשק ל-200 דולר, ושווי השוק של החברה כולה הגיע ל-95 מיליארד דולר. המכפיל שלה (היחס בין שווי השוק לרווחים) היה 450. כלומר, מי שהשקיע במניית יאהו! יכול היה לצפות שהשקעתו תוחזר לו כעבור 450 שנה.
אנליסט אחד פרסם הערכה לפיה גם השער הזה אינו ריאלי. מניית יאהו!, על פי הניתוח שלו, שווה 600 דולר.
בעוד הכינוס נמשך, הנאסד"ק התחיל לקרוס. 5 ימים של נפילות רצופות תפסו את משתתפיו בהפתעה גמורה. מבוהלים, מבולבלים, מופסדים, הם הפסיקו לעקוב אחר הדוברים ונצמדו בפניקה לדיווחים מהבורסות. גולדמן-זקס הביאה למקום את בכירי האנליסטים שלה, כדי שיתרמו את חלקם לשיווק חברות האינטרנט. נוכח המפולת הם נסוגו, היססו, ואחדים שינו מיד את הכיוון.
אני זוכר שתי פגישות נפרדות, עם שני אנליסטים ידועי שם. ישבנו בחדר האורחים, ולפנינו דיווחים חיים על מניות מתרסקות. האחד אמר: "מה שיורד היום, יעלה מחר. אין מקום לדאגה, עתידו של נאסד"ק לפניו, ומניית יאהו! תעלה ל-300 דולר". השני אמר: "השבירה הגדולה רק התחילה, מניות הטכנולוגיה עלולות לרדת בעוד 50% ו-60%, עתידו של נאסד"ק מאחוריו". מניית יאהו! תרד ל-30 דולר.
בשבוע הקריסה של נאסד"ק, לפני קצת יותר מ-3 שנים, נתגלתה האמת. ההשקעה הבורסאית במניות ההיי-טק בכלל, והאינטרנט בפרט, לא היתה רחוב חד-צדדי עולה. היא היתה מבוך של סימטאות, חלקן ללא מוצא. היא היתה הימור לא-רציונלי. היא היתה כניעה לחוק העדר. היא היתה הכפפת השכל לבטן. היא היתה התעלמות מהעובדה ש2+2=4. היא היתה הפגנת בוז לכלכלה. היא היתה, בקיצור, קזינו.
הכינוס של גודלמן-זקס באביב 2000 נערך בגדול המלונות, שהוא גם גדול בתי הקזינו של לאס-וגאס.

הנביאים והחוזים

מסחר במניות של חברות הזנק וחלק ניכר מחברות הטכנולוגיה היה - ונשאר - קזינו. אופיו הייחודי טבוע בו מלידתו: מי שקונה מניה של חברת טכנולוגיה חדשה קונה חלק בהמצאה שכל עתידה לפניה.
המצאה שאיש אינו יכול לחזות את מידת הצלחתה - ועוד פחות מזה את מידת רווחיותה. הספקנים לא האמינו שמאות מיליוני אנשים יקנו מכוניות פרטיות (כשיש תחבורה ציבורית), מחשבים אישיים (כשיש מכונות כתיבה), וטלפונים סלולריים (כשיש טלפון קווי בבית ובמשרד). אבל גם מי שהאמין ורצה להשקיע במניות של מכוניות, מחשבים אישיים וסלולר, לא היה יכול לנחש איזה דגם יתקבל, איזו חברה תכבוש את השוק ואיזו תחלוף עם הרוח.
את ההגדרה של "שוק מניות האינטרנט כקזינו" הציעו בראשונה אנטוני ומיכאל פרקינס, המוציא לאור והעורך הראשי של "רד הרינג", ירחון טכנולוגיה עילית שהיה אחד הסמלים הבולטים של שיגעון ההיי-טק. בסוף מאי 2000 הופיע בקיוסקים גיליון "רד הרינג" מרשים במיוחד, שהוכן בטרם תפסה המפולת את תאוצתה. הוא הכיל 600 עמודים, מנה 100 חברות טכנולוגיה חשובות, ובישר לקוראיו שהגלובליזציה של ההיי-טק רק התחילה.
אבל עורכיו ידעו להזהיר בזמן מפני הצד האפל של האופוריה. עוד ב-1999 כתבו ספר נבואי בשם "בועת האינטרנט". בדיוק מדהים הם חזו את שלב הניפוח האחרון של הבועה, את הסתחררות השווקים ואת הפיצוץ הגדול שלהם. "רוב חברות האינטרנט יפלו", כתבו בספר.
לא רק הם צלצלו בפעמונים. העורך הכלכלי של השבועון "ביזנסוויק" הוציא לאור בתחילת 2000 ספר קטן מידות בשם "שפל האינטרנט הבא". הוא ניבא בו לא רק קריסה קרובה של נאסד"ק, אלא משבר כלכלי מקיף בארה"ב ובעולם, עם אבטלה ענקית ורמת חיים שיורדת בחדות. פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת ייל, רוברט שילר שמו, הבטיח בספרו ששערי המניות יחזרו בקרוב למסלולן הנורמלי - כלומר יירדו בעשרות אחוזים. הוא הגדיר את פריחת נאסד"ק כארוע חד-פעמי חריג, שנגמר תמיד רע. את הספר שלו, הנושא את הכותרת "הפרזה אי-רציונלית" (ציטוט מדבריו של יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב, אלן גרינספאן), אפשר היה לרכוש בחנויות וקיוסקים בשדות התעופה האמריקניים, ולעלעל בו תוך כדי הסתכלות על שידורי הטלוויזיה הישירים מאולמות הבורסה. ערוץ סי.אן.אן הפיננסי שלט אז במסכים שהוצבו בטרמינלים.
סי.אן.אן הפיננסי כבר לא קיים, ועל מסכי הטלוויזיה בשדות התעופה משדרת רשת פוקס את החדשות משדות הקרב. משהו השתנה.

רזות ושריריות

חיידק הנאסד"ק לא הספיק להדביק את ישראל. עד שהאינטרנט הפך למילת-בית אצל הישראלים, שיאו של הטירוף כבר היה מאחוריו. ישראלים מעטים התפתו להשקיע בנאסד"ק, ומי שהתפתו יצאו בזמן. ישראל היתה, למזלה, בצד שקיבל את הכסף ושמכר את הידע.
בין 1997 ל-2002 הסתכם היצוא של ענף טכנולוגיית המידע מישראל ב-61 מיליארד דולר. עוד כ-20 מיליארד דולר זרמו אל הענף ממשקיעי חוץ. בשנת 2000 העסיק הענף כ-155 אלף נשים וגברים, ותרם כ-13% לתוצר המקומי ו-20% לתוצר העיסקי. מאז ירד מספר המועסקים בטכנולוגיית המידע ל-130 אלף, ושכרם הממוצע נשחק בכ-10%. היצוא הצטמצם מ-15 מיליארד דולר ב-2000 ל-10.5 מיליארד דולר ב-2002.
הכיווץ עבר בשלום יחסי. לא היו בישראל פשיטות רגל היי-טקיות מצלצלות, לא נמצאו חברות ששיקרו ביודעין לבעלי המניות, לא היו בועות עושר שהתנפצו. מאז ספטמבר אשתקד ניכרת מגמה של חזרה לצמיחה.
יצחק פורר, יו"ר משרד רואי החשבון קוסט-פורר-גבאי, המבקר מחצית מכלל חברות ההיי-טק בישראל, אמר כי תהליך ההתייעלות, כלומר הפיטורים והורדות השכר, בענף טכנולוגיית המידע בישראל הסתיים. עודפי השומן סולקו. החברות עכשיו רזות ושריריות. ההתרחבות עדיין הססנית, אבל השיפור מורגש היטב. לכשיתפסרמו הדוחות הכספיים של חברות ההיי-טק הישראליות לרבעון הראשון של 2003, הם עשויים להפתיע לטובה, או לפחות לא לאכזב. חברות לא מעטות עשו קפיצת מדרגה".
פורר מציין שהמוניטין של ההיי-טק הישראלי לא רק נשמר, אלא אף התחזק. יזמי טכנולוגיה אמריקנים מוותרים על השקעות באירופה - אבל לא בישראל. פורר: "משקיעים זרים שמו לב לכך שבישראל ביקורת הספרים של חברות ההיי-טק היתה מאז ומתמיד שמרנית מאוד, מאחר שהוראות הרשות לניירות הערך הישראלית מחמירות מאלו של הרשויות המקבילות בארצות-הברית. אף חברה לא רשמה אצלנו מיליארדים של הכנסות מדומיינות, ולא היתה כאן פרשה כמו אנרון או וורלדקום. המשרד שלנו עובד מול הרשויות האמריקניות, ואנחנו שומעים מהן רק דברי שבח".
פורר מודאג מאזילת מקורות המימון ל-2 סוגי חברות בישראל: הבוגרות, הנמצאות ממש על סף פריצת דרך עיסקית, וחברות-ינוקא, הנמצאות בשלבים הכי ראשוניים של חייהן. הוא ממליץ לממשלה "לפתוח מסלול מיוחד לעידוד השקעות בהיי-טק, שיעניק הטבות לפחות כמו באירלנד", ולהקים קרן הון סיכון חדשה, בשיתוף המגזר הפרטי.
כשהגיש שר האוצר, בנימין נתניהו, את תוכנית ההבראה הכלכלית שלו, הוא הבטיח לכונן ועדת מומחים שתמליץ על שינויים ותוספות בחוקים לעידוד השקעות בישראל. נתניהו מוטה היי-טק; כשרק יגמור את הריב עם ההסתדרות, הוא יתפנה לצ'פר את הענף, הקרוב לליבו.

מי קיבל, מי נתן

מדוע המפולת במניות הטכנולוגיה, שמחקה בחודש אחד (בין מחצית מארס למחצית אפריל 2000) שווי שוק של כ-2,500 מיליארד דולר, לא ריסקה את כלכלת ארה"ב תחילה ואת כלכלת העולם אחר כך? כי אנשים מעטים מאוד סבלו הפסדי הון גדולים מאוד, כפי שאנשים מעטים מאוד נהנו מרווחי הון גדולים מאוד. 80% מהגידול הפנטסטי בערכן של המניות שנסחרו נאסד"ק בשנים 1996 עד 2000 הלך לחשבונות הבנק של המאיון העליון - 1% מעשירי אמריקה; 80% מהפסד שנרשם ב-3 השנים שלאחר מכן צימצם אף הוא את חשבונות הבנק של אותו המאיון העליון. המרוויחים והמפסידים הגדולים לפעמים התחלפו ביניהם, אך אלה וגם אלה נשארו בפיסגת העושר. המאיון העליון קיבל והמאיון העליון נתן.
אן זה אומר, כמובן, ש-99% הנותרים של משקי הבית לא נפגעו מפיצוץ הבועה. נפגעו מיליוני העובדים בהיי-טק בכל העולם, שאיבדו את מקומות פרנסתם, ועוד עשרות מיליונים ששכרם ירד בשיעורים גבוהים. נפגעו ענפי משק שלמים שהתקיימו על ההיי-טק, מהאנליסטים בבנקים להשקעות ועד המאעכרים של קרנות ההון סיכון. נפגעו הקבלנים שנשארו עם עודף של משרדים מפוארים. נפגעו פרסומאים, מפרסמים, יצרני כבלים, מוציאים לאור. "רד הרינג" עצמו, אחרי כמה סיבובי החייאה, נסגר.
ההיי-טק, האינטרנט, היזמות, החלומות - אלה שרדו. בספרו דוט.כלום, ההיסטוריה של ההיסטריה האינטרנטית, כותב העיתונאי ג'וק קסידי: "האינטרנט שמר על מעמדו כפלא טכנלוגי, אבל רוב חברות הסטארט-אפ נכשלו, מאחר שהתבססו על ההנחה השגויה, שהאינטרנט מייצג דגם עיסקי חדש ומהפכני - והוא לא. קסידי מדייק בתיאור, אבל נחפז במסקנות: "חברות ההזנק נכשלו כי תמיד 98% מחברות חדשות בענף חדש נכשלות. מה שלא מפריע לאחרות לצמוח על הריסות קודמותיהן".
אומר זאת יפה יוסי ורדי, יזם הטכנולוגיות ויזם השלום הישראלי ששמו יצא לפניו בעולם כולו, בראיון לדודי גולדמן המתפרסם בגיליון זה: "מי יישאר בהיי-טק? יישארו אנשים החולים במחלה הכרונית שנקראת יזמות היי-טק, שאין לה מרפא. יש להם רעיון שבוער להם בבטן ומדליק אותם, והם חייבים לתת לזה ביטוי. המוצר הוא המימוש של עצמם".
האש הפנימית עליה מעיד יוסי ורדי לא תדעך לעולם. כל עוד תהיה רוחו של האדם חופשית, הוא ימציא את המצאותיו.