רופאים אינם מאריכים חיים של חמישית מהקשישים הגוססים

מסתבר שבמקרים רבים הרופאים לא ינסו להציל את חייך כשהם יתקרבו לסיומם: מחקר חדש קובע כי 1 מכל 5 חולים המאושפזים במחלקות הגריאטריות אינו מקבל מרופאיו טיפול להארכת חיים, כמו החייאה או הנשמה מלאכותית. רק בשליש מהמקרים משתפים הרופאים את משפיחת החולה בהחלטתם לאפשר לחולה למות.

עיתון ההסתדרות הרפואית "הרפואה" מפרסם כי המחקר, שנערך בבית החולים "שערי צדק" ובאוניברסיטה העברית בירושלים, גילה שגם במחלקות הפנימיות מתקבלות החלטות דומות: ב-1 מתוך 11 מקרים, הרופאים מעדיפים שלא להאריך את חיי החולים.

בשנים האחרונות עלתה תוחלת החיים בצורה משמעותית, עובדה שגורמת לרופאים לתהות האם ראוי להחיות חולים שנוטים למות. בישראל אין חוק שמנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולים כאלה, ועליהם להחליט בעצמם אם להפסיק לטפל בהם או לא. עורכי המחקר קובעים כי "המצב החוקי בישראל בנושא סבוך ואינו מוסדר". לפני כשנתיים הגישה ועדת שטיינברג לשר הבריאות המלצה להצעת חוק בנושא, שתקבע עקרונות יסוד בנוגע לטיפול החולים שעומדים למות.

"הארכת חיים לא תמיד מלווה באיכות חיים טובה, ובמקרים רבים אף גורמת לסבל גופני ונפשי", אומר אחד מעורכי המחקר, פרופ' משה זוננבליק, מהמחלקה לגריאטריה ב"שערי צדק".

המחקר החדש בדק מהו שיעור החולים הנוטים למות שאינם מקבלים טיפול להארכת חייהם, ובחן כיצד התקבלו ההחלטות לגביהם. במהלך השנתיים האחרונות בדקו החוקרים 1,039 חולים שגילם הממוצע היה 71. הטיפולים שהוגדרו כמאריכי חיים היו החייאה, הנשמה מלאכותית, דיאליזה והשתלת קוצב לב.

מהתוצאות עולה כי במחלקה הגריאטרית שיעור ההחלטות לא להעניק טיפול להארכת חיים היה הגבוה ביותר" ב-23% מהמקרים. להערכת החוקרים, הנתונים מ"שערי צדק" משקפים את המתרחש בבתי החולים ברחבי הארץ.

מהמחקר עולה כי הגורמים העיקריים שהשפיעו על החלטת הרופאים היו גיל החולה, מצבו המשפחתי, מצבו הבריאותי לפני האשפוז ומצבו ההכרתי. הרופאים נוטים לא להאריך את חייהם של החולים ככל שהם מבוגרים יותר, לא נשואים, בהכרה מעורפלת ובמצב רפואי קודם לקוי. "לא צריך להאריך חיים בכל מחיר, למרות שיש שמצפים מהרופאים לכך", אומר פרופ' זוננבליק, "מה הטעם להחזיר אדם במכונת הנשמה, שהוא לעולם לא ינותק ממנה?". לפי המחקר, ברוב המקרים, ההחלטה לא להאריך את חיי החולה התבססה על קביעתו של המתמחה במחלקה. ב-74% מהמקרים היה רופא בכיר שותף בקבלת ההחלטה הקשה, ורק ב-29% מהמקרים השתתפה בה המשפחה. במרבית הפעמים לא ניתן היה לשתף את החולה בשאלה אם להאריך את חייו.

פרופ' זוננבליק מדגיש: "אין לרופאים יד קלה בהחלטה על אי הארכת חיים, אך אלו החלטות שמתמודדים איתם כל יום מספר פעמים ביום. עם זאת, צריך לדאוג להליך תקין ולערב את המשפחה בהחלטה הקשה. לצורך כך יש להאיץ קבלת הסדר חוקי, אחיד ומחייב".

"הרופאים הרגו לי את חמותי"

"אנחנו מאוד כועסים על בית החולים. הרופאים חושבים שהם אלוהים, וקדושת חיי-אדם כלל לא עמדה לנגד עיניהם" - כך אומר בכעס משה שלוין, שחמותו צביה יופה (87) נפטרה לאחר שרופאיה החליטו לא לבצע בה החייאה.

יופה, תושבת רעננה, אושפזה במחלקה הפנימית בבית-החולים מאיר בכפר-סבא, בעקבות התעלפויות חוזרות. היא סבלה ממחלות רבות, אולם הצליחה להתאושש במהלך האישפוז. לפני כשלושה שבועות, ביום שבו היתה אמורה להשתחרר לביתה, מצבה של יופה הידרדר במהירות והיא נפטרה.

לאחר מותה, גילו קרוביה לתדהמתם כי הרופאים כלל לא ניסו להחיותה. רופאה מהמחלקה הסבירה ,לנכדתה כי "לא עושים החייאות לחולים דמנטיים מבולבלים". בני משפחתה של יופה זועמים על החלטת הרופאים, שהתקבלה בלי להתייעץ איתם. "במשך כל האישפוז לא נשאלנו אם אנחנו רוצים לבצע בה החייאה או לא", אמר שלוין. "איזו סמכות הם לקחו על עצמם לא לבצע בה החייאה ולמעשה להרוג אותה?"

מנהל המחלקה הפנימית בבית-החולים, ד"ר יואב לוי, מסר בתגובה: "מדיניות המחלקה היא לבצע החייאה בכל חולה באשר הוא. בעקבות המקרה כינסתי את רופאי ,המחלקה והסברתי להם שוב את חשיבות ביצוע ההחייאה בכל החולים".

יו"ר האיגוד לרפואה גריאטרית בישראל, ד"ר שי בריל, אמר: "לא נראה לי מוצדק לבצע החייאה שטחית, סתמית, יקרה ומיותרת בחולה דמנטי רק כי זה מה שמצפה החברה מהרופא". ממשרד הבריאות נמסר כי רק במקרה של מחלות סופניות, כשהמשפחה או החולה ביקשו לוותר על החייאה, יכול הרופא לשקול את אי ביצועה.