על מה הם נלחמים
לואי רוט, יו"ר עובדי בנק לאומי יצא השבוע למאבק בעקבות המהלך הלילי של האוצר למכירת 6.5% מהמניות והזהיר שלא ייתן לגנוב לעובדים את הבנק. אבל מה שבאמת חשוב לו ולחבריו זה לשמור על הסכם העבודה הקיים בבנק, ויש לו סיבה טובה לכך; וגם עצה לדליה איציק
השבוע החולף את תפס את לואי רוט, יו"ר הוועד המיתולוגי של עובדי בנק לאומי עם המכנסיים למטה. רוט, אחד הוותיקים בעסק של מלחמות עובדים, לא היה מוכן למהלך הלילי של משרד האוצר, שמכר 6.5% ממניות הבנק לדויטשה בנק הגרמני.
ביום שלישי אחר הצהריים רוט כבר התעשת והוציא את תוכניות המלחמה מהמגרה. קודם כל הוא הכריז סכסוך עבודה בבנק, אחר כך הוא שיגר מכתב לכל אחד מ-8,000 עובדי הבנק תחת הכותרת "לא ניתן לאף אחד לגנוב לנו את הבנק".
המכתב כולו מנוסח בלשונו הציורית של רוט, וכך הוא מסתיים: "עובדי בנק לאומי לא יניחו לאיש לרמוס את זכויותיהם. לא נניח לאיש לגנוב לנו את הבנק. נסיים בהצעה לקראת הצפוי לנו בימים הקרובים נא לשמן את הנשקים ולא להכין את המקלטים".
כדי להסביר לנו את המאבק הצפוי למשרד האוצר מול העובדים, שרוצים להבטיח את זכויותיהם במהלך ההפרטה של הבנק, הפליג רוט עד לימים הרחוקים של ארנסט יפת המיתולוגי (מי שהיה יו"ר הבנק עד פרשת ויסות המניות בראשית שנות ה-80). וכך הוא מספר: "באחד הוויכוחים שלי עם יפת אמרתי לו, 'בשביל מה אנחנו צריכים את כל המלחמה הזו. בוא נסגור כבר עכשיו, שאני אנגן תקליט עם קולות של רובים ואתה תנגן תקליט עם קולות של טנקים, כי בסופו של דבר הרי נקבל את מה שאנחנו רוצים'". וזה גם המסר שלו לירון זליכה, החשב הכללי במשרד האוצר ומי שמוביל את הפרטת הבנק.
רוט, אגב, מודע היטב לרף הציפיות הגבוה ממנו, בעיקר אחרי שחבריו מבנק דיסקונט הצליחו להשיג מענק של 250 מיליון שקל ועמיתיו מהנמלים הצליחו לקבל מענק של 100 אלף שקל ותוספות שכר נדיבות.
לא בונוס ולא מניות, רוצים הסכם עבודה
בניגוד למה שנראה כלפי חוץ, מה שחשוב באמת לרוט וחבריו הוא לא הבונוס או המניות שיקבלו ותסמכו עליהם שהם יקבלו, אלא דווקא על שמירת הסכם העבודה הקיים בבנק לתקופה ממושכת. כשמגלים מה כולל ההסכם הזה מבינים גם למה הוא כל כך חשוב לעובדים. הסכם העבודה הקיים בבנק הוא בעצם טלאי על טלאי שהושג לאורך השנים בדיונים מול ההנהלה, כשבכל סיבוב העובדים משיגים עוד משהו.
כידוע, עובדי הבנקים מצויים גם כך בראש רשימת מקבלי השכר במשק, שניים רק לעובדי חברת החשמל ומקורות. אבל מעבר לשכר יש להם לא מעט צ'ופרים. כך למשל, מקבל כל עובד שסגר 20 שנות עבודה בונוס בהיקף של 7-8 משכורות. עובד שהצליח להגיע ל-30 שנות עבודה נהנה מבונוס דומה ובלי קשר, מדי שנה מקודמים 5% מהעובדים בדרגות ובשכר ללא קשר לביצועים של הבנק ולרווחיו באותה שנה. וזה עוד לא הכל, כי עובדי הבנק זכאים למימון 80% אחוזים משכר הלימוד באוניברסיטאות לילדיהם עד לתואר שני ועוד ועוד. את ההסכם הזה מעוניין רוט לקבע לנצח מבחינתו וזו המלחמה האמיתית שהוא ינהל עד להפרטת הבנק.
בוועד העובדים של הבנק אמרו השבוע בחיוך עגום, כי ההטבה של מימון שכר הלימוד דווקא פגעה בהם. אולי זה בגלל שאחד הילדים שנהנה ממנה הוא האויב מספר אחת שלהם בימים אלה, הלו הוא ירון זליכה ממשרד האוצר. אביו של זליכה הוא פנסיונר של הבנק ואמו עובדת בו גם היום - זליכה הבן הגיע רחוק ולא ממש זוכר לחברים של אמא ואבא חסד נעורים.
דליה ופואד למען העובדים
מלחמה אחרת שנערכת בימים אלה, נעשית קצת יותר רחוק מהזרקורים והיא זו של שרי מפלגת העבודה בתוכניות ההפרטה של משרד האוצר. עוד לא חלפו 100 ימי החסד מאז נכנסו שרי העבודה לממשלה והם כבר מנסים למנף את המשרות להון פוליטי. כך למשל דליה איציק במשרד התקשורת וכך בנימין (פואד) בן-אליעזר במשרד התשתיות.
בן-אליעזר כבר הודיע לעובדי בתי הזיקוק שהוא בוחן מחדש את ההפרטה המתוכננת. לעובדי חברת חשמל הוא הבהיר, שימצאו אצלו אוזן קשבת באשר לרפורמה המתוכננת בחברה והנה הפלא ופלא בשבועות האחרונים נרשמה התפקדות רבתי של עובדים בחברת חשמל למפלגת העבודה.
דליה איציק עושה את אותו דבר בראשות הדואר, מועמדת ראויה עוד יותר להפרטה וייעול. איציק מיהרה להודיע לעובדים שהיא תשיב להם את מה שנלקח מהם בדרך להפרטה ואמרה להם שמהיום יש להם ידידה חדשה וגם כאן הציפייה לפירות הפוליטיים ברורה ומה זה משנה אם החשבון שאנחנו משלמים יהיה גדול יותר.
במקום ששני השרים ישנסו מותניים וינסו להטביע חותם במשרדים שלהם באמצעות מהלכים שישפיעו על כלכלת ישראל לשנים ארוכות, הם מעדיפים כנראה את החשבון הפוליטי קצר הטווח, העיקר שהעובדים יהיו בצד שלהם.
אם דליה איציק רוצה באמת להפוך להיות ידידה של הציבור בישראל ולא של סקטור כזה או אחר, יש לנו הצעה אחרת בשבילה. בשבועיים האחרונים העלו חברות הטלפון הסלולריות כמעט ביחד את התעריפים שהן גובות במגזר הפרטי בעשרות אחוזים, וזאת כדי לפצות את עצמן על הפגיעה ברווחיהן בעקבות הפחתת דמי הקישוריות על ידי שר התקשורת הקודם, אהוד אולמרט.
דליה איציק מודעת היטב להעלאה הקולקטיבית הזו - יודעת ושותקת. לפני כשבועיים היא הבטיחה לנו שהיא לא מתכוונת לעמוד מנגד, אבל עד עכשיו היא פשוט לא עשתה כלום. לא אמרה מילה למנהלי החברות, לא פנתה לממונה על ההגבלים שיבדוק אם אין כאן משהו מסריח ובקיצור גם הפעם האינטרס של הציבור, שלנו, מפנה מקום לאינטרסים אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
