טקסס: חילוקי הדעות מאחורי החיוכים
אחרי שגמרו לאכול את העוגיות של לורה ולטייל בחווה, עסקו ראש הממשלה שרון והנשיא בוש גם בחילוקי הדעות המהותיים שבין שתי המדינות. השניים הבולטים שבהם הם הבנייה בהתנחלויות (האמריקנים לא רוצים) והקמתה של מדינה פלסטינית (האמריקנים רוצים בהקדם). זה לא היה משבר, אלא חילוקי דעות בין ידידים, מאחורי התמונות הפסטורליות של קרופורד, טקסס
אגב, החווה של הנשיא היא באותו הגודל בדיוק כמו חוות השקמים של ראש הממשלה הישראלי; עם זאת, כמות המשקעים היורדת בחוותו של הנשיא היא 750 מ"מ בשנה, ואילו בחוותו של שרון הכמות היא חצי מזה. על אף זאת, בחווה של בוש יש צינורות השקיה מיוחדים, ממש כמו בארץ; בעל הבית הטקסני ערך לבעל החווה הישראלי סיור של כ-35 דקות ברחבי הראנץ' שלו, הראה לו את הפרות ואת הפרים מרחוק, סיפר לו על העצים, האגם והדשא הפראי, ולקח אותו אחר-כך לארוחה אינטימית עם תפריט מיוחד שכלל עוגיות שאפתה לורה במו ידיה.
למען הסר ספק, נבהיר כי המידע הזה הגיע לאוזני הכתבים שליוו את ראש הממשלה בביקורו בארה"ב באדיבותם של יועצי שרון, זמן קצר בלבד לאחר
בשל המציאות שנוצרה אחרי מסיבת העיתונאים המשותפת בחווה בטקסס, חשוב היה לאנשיו של שרון, ולו עצמו, להבהיר עד כמה הדיווחים והדיבורים על משבר אפשרי בין ישראל ובין ארה"ב הם בזבוז זמן שידור. לכן, מהר מאוד מצאו הפרטים האלה את דרכם אל הכתבים המדיניים במטוס, ולכן גם הושקעו מאמצים לא מעטים להעניק את התחושה כי האווירה בפגישת הפסגה הייתה לא רק טובה, אלא אף יותר מטובה. היא הייתה מדהימה. מקסימה. מלבבת. הפגישה הכי טובה, הגדיר אותה ראש הממשלה. הכל מצוין, תודה, ביחסים שלנו עם אמריקה.
לא מאמינים? חכו לשמוע על הבדיחות שסיפר וייסגלס בארוחת הצהריים עם הנשיא. אם יש משבר, אומרים אנשיו של שרון, איך נספר בדיחות? אבל סיפרנו בדיחות, והיה צחוק גדול ואווירה קלילה. ואם זה לא מספיק, אז יש גם את התפריט של הארוחה שאכלו המנהיגים. לא מה שכתוב בתפריט חשוב במקרה הזה, אלא העובדה שאורי דן, העיתונאי הוותיק והמקורב אל ראש הממשלה, קיבל לידיו, כתמיד, תפריט חתום על-ידי בוש ועל-ידי שרון. נו, זה משבר זה? אין משברים בביקורי תחזוקה.
חילוקי הדעות א': ההתנחלויות
עד כאן חלון הראווה של הביקור. העובדות והמציאות הן קצת יותר מורכבות מזה. הדיבורים על משבר ביחסים בין שתי המדינות בהחלט מוגזמים. חילוקי דעות אכן יש, אבל מכאן ועד למשבר המרחק גדול. גם אם בנושא הבנייה במעלה אדומים האמריקנים מושכים באף לנוכח ההצהרות הישראליות, זה לא מה שיהרוס את הקשר הטוב שבין בוש לשרון. עם כל הכבוד לשלושת אלפים וחמש מאות יחידות דיור, שנמצאות על הנייר בינתיים, זה קצת מוגזם לבקש מנשיא ארה"ב להתעניין בהן באמת, במיוחד כאשר בעוד שלושה חודשים מתחילה הנסיגה ההיסטורית מעזה. הרי כבר 38 שנה שהאמריקנים משחיתים מילים וזמן על הבנייה בהתנחלוית, כך ששום דבר שיאמרו בעניין הזה לא יפתיע אף אחד.
מצד שני, גם אם שרון יבהיר 78 פעם, בקולו או שלא בקולו, שאין חילוקי דעות עם האמריקנים, הוא קצת יגזים, שלא לומר – יסלף את המציאות. האמריקנים לא רוצים לראות את ישראל משתוללת על חשבון הנסיגה מעזה. תוכנית ההתנתקות, אמיצה וחשובה ככל שתהיה, היא לא אישור מעבר חופשי להרחבה ולבנייה פרועה בהתנחלויות ביו"ש, גם לא בגושים הגדולים.
בוש מצהיר, אמנם, כי יהיה צורך להתחשב בעתיד במרכזי האוכלוסייה הגדולים היהודיים בשטחים לכל משא ומתן עתידי, אבל מרכזי האוכלוסייה האלה לא צריכים לצמוח בכוח הבולדוזר. האמריקנים מכירים היטב את הבעיה המורכבת ששמה רצף טריטוריאלי במדינה הפלסטינית העתידית, והם גם מכירים את שיטות הפעולה של אריק שרון: בנייה פרועה, עובדות בשטח, ואחרינו המבול. בוש ואנשיו לא רוצים שהדברים יתנהלו כך. זה נוגד את האינטרס האמריקני, ואם זה ימשיך כך, זה יעלה למשלם המסים האמריקני הרבה כסף.
חילוקי הדעות ב': המדינה הפלסטינית
מה שהאמריקנים כן רוצים, זו מדינה פלסטינית עצמאית. הביקור של ראש הממשלה בארה"ב חידד את העובדה הזאת. אפשר להעריך, מבלי להכיר
במדויק את פרוטוקול השיחות בין שרון לבוש, שהנשיא אמריקני הבהיר לידידו מישראל שעד סוף הקדנציה שלו הוא רוצה לראות מדינה פלסטינית עומדת על רגליה.
הקלישאה אודות רצונותיו וכוונותיו של נשיא אמריקני המצוי בקדנציה השניה שלו חבוטה אמנם, אך לראשונה מזה חמישים ושבע שנה, יש לנשיא הנוכחי הזדמנות להיות זה שמוביל מהלך היסטורי, שעלול לפתור את הבעיה הפלסטינית.
ככל שיעבור הזמן, הלחץ של בוש על הצדדים צפוי להתגבר. הניסיון מלמד, שעד כה מטרות שהוא הציב לעצמו, הוא הצליח גם לכבוש. לכן, קשה לראות את הנשיא מוותר על ההזדמנות להיכנס להיסטוריה. שרון יכול לומר כמה שהוא רוצה שהמדינה הפלסטינית רחוקה מאוד היא, אבל נדמה שזה כבר לא כל-כך תלוי בו. זו כבר לא רק מטרה של הפלסטינים, זו גם מטרה של ג'ורג' בוש.
ההסכמות א': אבו מאזן
בעניין יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, אין חילוקי דעות ממשיים בין שרון לבוש. בפניהם ברור שהאיש הוא אופרה אחרת. הוא לא יאסר ערפאת. אבל יש הבדלים בניואנסים, הבדלים בדברים שנאמרים בין השורות. ישראל רוצה שארה"ב לא תוותר לו, לא תוריד ממנו את הלחץ בעניין המלחמה בטרור. שרון רוצה לראות מלחמה בארגוני הטרור, ואם צריך – גם דם.
בוש, מצידו, חושב שהנשיא הפלסטיני הנבחר הוא האופציה היחידה בעת זו. הוא גם הבהיר את זה לראש הממשלה בפגישה בחווה. "אנחנו רואים באיש נשיא נבחר, דמות מאוד חיובית", אמר הנשיא. "הוא אחד הבודדים, אולי האחרון, שאפשר לדבר איתו. צריך לתת לו הזדמנות, לסייע לו לבנות את המוסדות של הרשות, לאחד את מנגנוני הביטחון".
האמריקנים הבהירו לשרון ולאנשיו שהם רואים בקשיי התפקוד של הנשיא הפלסטיני בעיה הנובעת מחוסר הארגון השלטוני ברשות. אבל לאמריקנים עצמם, אגב, אין פתרונות ממשיים לבעיה הזו. חלק לא קטן מהפגישה הוקדש לישיבה במעגל ולחילופי עמדות בנושא: "איך מחזקים את אבו מאזן".
פתרונות, כאמור, לא ממש היו. לכן, משלחת אמריקנית ברשות הבכירים אליוט אברהמס ודיוויד וולש, תגיע לאזור בשבועות הקרובים, כדי לראות איך מחזקים את אבו מאזן ואת הרשות. גם שרון וגם בוש יודעים היטב שאם לא ימצא פתרון מהיר לסייע לאבו מאזן לחזק את מעמדו, האזור כולו עלול להידרדר שוב לאלימות. הבעיה היא, שכרגע אף אחד לא יודע מה לעשות.
ההסכמות ב': איראן
מבין הנושאים הגיאו-פוליטיים החמים במזרח התיכון, הנושא האיראני הוא הנושא הכי סקסי שיש. פצצת אטום, מתקנים גרעיניים, צנטריפוגות, אורניום מועשר, מאמצים בינלאומיים קדחתניים למציאת פתרון למשבר הנרקם והולך. בקיצור, יש בסיפור הזה כמעט כל מה שצריך לסרט מתח טוב. גם ישראל וגם האמריקנים מודאגים מההתפתחויות, אבל לפי שעה אין פתרונות.
מצד אחד, האמריקנים עדיין שקועים עמוק בעיראק, ופרשנים בכירים בארה"ב מעריכים כי אין לבוש וממשלתו את האנרגיות לצאת למלחמה נוספת, שתהיה קשה יותר. מצד שני, בארה"ב חוששים ממהלך ישראלי צבאי, שעלול לטרוף את הקלפים. סגן הנשיא, דיק צ'ייני, הקדיש כמעט שעה וחצי מזמנו לשיחה בנושא האיראני עם ראש הממשלה. גם בוש ושרון החליפו הערכות בנושא. נראה כי בסופו של דבר, השלב הבא יהיה להעביר את הדיון בנושא הגרעין האיראני למועצת הביטחון של האו"ם. אולי משם ייצא משהו.
לפנייה לכתב/ת 
