שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    כשהארון נכנס לכיתה

    בגיל 16, כשפגשתי את בן-זוגי הראשון, הייתי מאושר ומדוכא. חלק מהמורים הומופובים, אחרים כלל לא מכירים את הנושא. כבר מזמן לא מדובר בבחירה ליברלית, אלא בהצלת חיים

    אחד מכל ארבעה בני-נוער הומוסקסואלים חווה אלימות פיזית מצד חבריו בשל נטייתו המינית - זו תמונת המצב שעולה ממחקר מקיף, שהוצג בוועדת החינוך של הכנסת. האלימות הגואה בקרב בני-נוער בישראל עולה לצערנו כמעט מדי יום לכותרות. אלא שרוב מקרי האלימות כלל אינם מדווחים, ומסתיימים ללא טיפול הרשויות. הנושא הופך למורכב עוד יותר, כאשר מדובר בתקיפות על רקע נטייה מינית.

     

    חלק ניכר מהצעירים המותקפים על רקע זה חוששים לספר, כדי שלא לחשוף את נטיותיהם. הם מפחדים לדווח למורים, ליועצות בבית-הספר, להורים ולחברים, משום שאז יגלו כולם את "הסוד הנורא". החיים בארון אינם נעימים, ודאי לא כשאתה נער מתבגר, המתמודד ממילא עם לחצים חברתיים ובעיות של גיל ההתבגרות. לאלה נוסף עניין ההכרה העצמית של הזהות המינית והשוני בחברה, ולאחר מכן הניסיון לקבל את עצמך ככזה ולהשיג גם את "אישור" החברה.

     

    בגיל 16, כשפגשתי את הבחור שלימים הפך לבן-זוגי הראשון, הייתי מאושר ומדוכא באותה מידה. מאושר הייתי לממש, בפעם הראשונה, את אהבתי לגבר. מן הצד השני, הייתי מפוחד, מבוהל וכואב, משום שחששתי מהתגובה של הסביבה, של החברים, של בני-המשפחה, של צוות בית-הספר. הייתי נער פריפריה שלמד במושב קטן ומרוחק, בו כולם מכירים את כולם. חששתי שהטעות הקטנה ביותר תוביל להתפשטות השמועה כאש בשדה קוצים. הייתי הכי ביחד בעולם, ומצד שני, הייתי גם הכי לבד. 

     

    לימים התבגרתי, צברתי ביטחון עצמי ושעות טיסה בעולם ההומואי. יצאתי מהארון בפני החברה הכי טובה, אחר כך בפני החברים בצבא, ואז בעבודה ומול ההורים והמשפחה. הבנתי שזה לא נורא "להיות כזה", שאני יכול להיות מאושר למרות הכל, ואפילו לראות את היתרונות שבלהיות הומו. אבל אם נחזור לגיל 16, נמצא נער מפוחד, מבוהל, ויותר מכל - בודד.

     

    אל תתנו למצעדים להטעות אתכם

     

    נטל הסוד הזה, השונות החברתית שלרוב אין לה ביטוי חיצוני, הופך לקשה עוד יותר מול אלימות והומופוביה. כל מי שיגיד שמדינת ישראל היא מקום נאור וליברלי, אינו יודע על מה הוא מדבר. אל תתנו למצעדי הגאווה ולדמויות ההומואיות בטלוויזיה להטעות אתכם - אנחנו עדיין חיים במקום הומופובי נורא. נערים שהתנשקו בירושלים נעצרו, בליינים הומואים הוכו על ידי שוטרים. מדי שנה מוגשות למחלקה לחקירות שוטרים תלונות רבות על אלימות נגד בני הקהילה הגאה, רובן המכריע נסגר ללא טיפול נוסף.

     

    בדומה לעולם, גם בישראל שיעור הצעירים ההומוסקסואלים המתאבדים או המנסים להתאבד הוא גבוה ביותר. לכך אחראים גורמים רבים, העיקרי בהם הוא חוסר הקבלה העצמית והסביבתית. לתוך הלבה הרותחת של גיל 16 הלגמרי-לא-מתוק, תוסיפו שנאה, הומופוביה, אלימות וחוסר קבלה. וכשזה מגיע מצידם של חברים, ובעיקר מצד מורים ואנשי הנהלת בית-הספר, זוהי נוסחה מסוכנת במיוחד.

     

    למרות פעילותם המבורכת של גופים כמו חוש"ן (חינוך ושינוי), העורך הרצאות וסדנאות בבתי-ספר, במערכת החינוך הישראלית לא יודעים עדיין כיצד להתייחס להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. לפי הדו"ח החדש, חלק ניכר מסגל ההוראה לא הפנים עדיין את תפקידו כאיש חינוך, ובעצמו מפגין הומופוביה כלפי תלמידים גאים. החלק האחר פשוט אינו מכיר את הנושא, ואת האיוּם שהוא מציב לפתחו של כל צעיר הומו, של כל צעירה לסבית.

     

    השורה התחתונה ברורה וכואבת - האנשים שאחראים לדור העתיד שלנו, אינם מוכשרים מספיק לעשות זאת. מערכת החינוך צריכה לעשות בדק-בית יסודי ולפשפש בקרבה כדי לוודא, שמי שאחראי לכך שמדינת ישראל של עוד עשר-עשרים שנה תיראה אחרת - אכן מתאים וראוי לעשות זאת. המערכת חייבת לספק למורים מידע על הנעשה בתוך הקהילה, על מהות הזהות ההומוסקסואלית, ולדאוג להוסיף את הנושא לשיעורי החינוך המיני והחברתי. זו אינה בחירה ליברלית או החלטה ערכית, זה פשוט עניין של הצלת חיים.

     

    טל איתן, עורך ב-ynet ומנהל האתר gogay

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים