אומנות בע"מ

הפסטיבלים האומנותיים המתרחשים מידי שנה בחג הסוכות, מספקים הזדמנות טובה לבחון את מערכת היחסים שבין המגזר העסקי בישראל ובין התרבות והאומנות. מעת לעת, בעיקר סביב דיוני התקציב, מוזכר בתקשורת מאבקם של האומנים והיוצרים (מהתיאטרון, הקולנוע והאומנויות הפלסטיות (באוצר ובמשרד החינוך והתרבות, על רקע חוסר היכולת שלהם לתפקד וליצור במציאות הכלכלית בישראל. המצוקה התקציבית שבה נתקלים היוצרים מחריפה על רקע המגמה המתמשכת של הקטנת תקציבי הממשלה, ומדגישה עוד יותר את חשיבותה של התמיכה הפרטית בתרבות.

במדינות המערב זוכים יוצרי האומנות והתרבות הן לתמיכה ממשלתית והן לתמיכה פרטית של קרנות, עסקים ופילנתרופים. אולם בישראל, התמיכה הממשלתית כמו גם התמיכה הפרטית נמוכות ביחס לנעשה בעולם המערבי. כך לדוגמה, בבריטניה לבדה עסקים ונדבנים פרטיים תרמו בשנה שעברה לתרבות ואומנות כ-350 מיליון ליש"ט. גם אם נחלק את הסכום בעשר, כדי להתאימו לאוכלוסייה הישראלית, עדיין מדובר בתקציב דמיוני בן מאות מיליוני שקלים.

ובישראל? למרבה האבסורד, לא מכבר המצב הגרוע איפשר לאחד הבנקים הגדולים לדווח בכל כלי תקשורת על תרומה בסך חצי מיליון שקל ללהקת מחול מובילה. אילו היה פועל באנגליה, הוא כנראה היה מתבייש לעשות כן. השאלה היא מדוע בישראל, בה המודעות למעורבות עסקים בקהילה גבוהה לכאורה, חברות מסחריות נמנעות ממעורבות גם בתחומי התרבות והאומנות. התשובה כנראה טמונה גם בצד ההיצע וגם בצד הביקוש.

בצד הביקוש, העצמאות המחשבתית המיוחסת ליוצרים ואומנים מקשה עליהם לראות בעיניים כלכליות או שיווקיות את צורכיהם של העסקים, ולהיענות להם. בצד ההיצע, קיים חוסר הבנה אמיתי של מהות האחריות החברתית על-ידי הקהילה העסקית בישראל. שכן משום מה, גילוי אחריות חברתית מתורגם אינטואיטיבית לתמיכה בעוני, ברעב ובמסכנות, או בנושאים המצטלמים באופן מרגש בטלוויזיה כמו ילדים חולי סרטן. התרבות והאומנות, שיוצרות חברה טובה ובריאה יותר ומחזקות את יסודותיה, שמעוררות השראה ודמיון מחד ופיתוח חשיבה ביקורתית מאידך, נזנחות כיוון שהם נתפסות בטעות כמותרות של האליטות.

אך היכולת ליצור תרבות ואומנות, לצד האפשרות להנגיש קהלים רחבים לעשייה זו, היא מנוף משמעותי לקיומנו כחברה בריאה. יתירה מזאת, תמיכה ומעורבות אמיתית של עסקים יכולה בקלות לייצר דיבידנדים עסקיים ושיווקיים ולחזק את הקשר שלהם עם קהלי המטרה. הפירמות, הנתונות בתחרות הולכת וגוברת, צריכות לבדל ולמנף את פעילות המעורבות הקהילתית שלהן. כיום הן אינן מסתפקות רק בתרומת כסף אלא מחפשות את מצבי ה-Win Win, בהם התרומה תישא גם רווחים חיצוניים - למותג, למיצוב ולמוניטין, ופנימיים - לגיבוש העובדים ולגאוות היחידה.

ייתכן והמסקנה המתבקשת היא להקים גוף הדומה לארגון "Arts and Business" הבריטי, שילמד את שני המגזרים להבין זה את שפתו של זה ולהתחשב בצרכים ההדדיים. כחברה, אנחנו לבטח נצא נשכרים מכך.

• עברי ורבין הוא מנכ"ל Good Vision  המתמחה באסטרטגיות קהילתיות לעסקים