"די, די, לא קרה כלום"
הילד מקבל מכה ובוכה. הוא מחפש את האמפתיה שלכם, רוצה לספר לכם מה קרה ואיפה כואב, אבל אתם מגיבים ב"לא נורא, לא קרה כלום", ומציעים לו משחק. האם פעלתם נכון? האם כך תנהגו גם אם בן הזוג שלכם יספר מה כואב לו וכמה קשה לו?
הנה סיטואציה שיכולה לקרות לכל אחד מאיתנו: מישהו קרוב פגע בך, מאוד. אתה מספר על כך לבן הזוג, מתוודה, פותח הכל, והוא מגיב ב"אין דבר" או "אל תעשה מזה עניין". ייתכן גם שייתן לכם שפע של עצות מעשיות (שמתחילות ב"תראה, אני הייתי...") לפתרון הבעיה.
עכשיו נסו להיזכר איך הרגשתם. האם תגובתו שיפרה את הרגשתכם? האם היה חסר דבר מה? האם הייתם רוצים לקבל תגובה אחרת? איזו תגובה היתה עוזרת לכם להרגיש יותר טוב?
הנה סיטואציה נוספת: הילד שלכם נפל וקיבל מכה, הוא בוכה. אתם ניגשים אליו ואומרים, "לא קרה כלום" או "לא נורא", אולי אתם גם מציעים לו משחק או פעילות כלשהי על מנת להרגיעו.
הילד לומד לא להביע כאב
מה משותף לשתי הסיטואציות? בשתיהן אדם אחד מביע כאב (רגשי או פיזי), ובשתיהן האדם אליו פונים בשעת המצוקה נמנע מלהתייחס לכאב או מתייחס אליו בביטול. בדרך כלל תגובה כזו, גם אם תכלול מגע פיזי אוהב והצעות מעשיות טובות לפתרון הבעיה, תהיה חסרה את הרכיב המאוד משמעותי, שהוא הכרה ברגשותיו של האדם הפונה, הבעת אמפתיה, הקשבה ומתן מקום לביטוי הכאב.
ילד הנתקל בתגובה כזו יכול לחוש מבולבל – אני יודע שנפלתי וקיבלתי מכה. אני חש כאב, ואילו המבוגר אליו פניתי אומר לי ש"לא קרה כלום". האם תחושותיי אינן נכונות? אולי יש משהו לא טוב בהבעת הכאב, ואני צריך ללמוד להתכחש אליו? ואולי עליי ללמוד מכך כי המבוגר שאליו פניתי אינו מסוגל להכיל את כאבי, ועליי להימנע מלהעמיס עליו את רגשותיי?
כמו חברה במצור
לעיתים קרובות קיימת סתירה בין המסר המילולי שאנו מעבירים לבין שפת הגוף וטון הקול שלנו. אם המבוגר מחבק או מנשק את הילד ומדבר בטון רך, הוא מביע בגופו ובקולו את ההכרה והאמפתיה שהיו חסרים באופן מילולי. אולם אם במקביל הוא אומר "לא קרה כלום", הרי ששפת הגוף והטון האמפתי שלו סותרים את המסר המילולי. במקרה כזה אנו משדרים מסר מבלבל: מחד אנו מכירים בכאב, נותנים לו מקום ומביעים אמפתיה, ומאידך - מבטלים אותו.
התגובה הזו משותפת לרבים מאיתנו, משום שרובנו גדלנו עליה, ולכן גם קשה לנו כל כך להשתחרר ממנה.
באחרונה נערכו כמה מחקרים שעסקו בנטיותיהם של הורים ישראלים להימנע מהתייחסות לרגשות שליליים שהילדים מביעים. חלק מהחוקרים סבור כי בשל לחצים ביטחוניים וכלכליים לאורך השנים, החברה הישראלית מתנהגת כ"חברה במצור". אנו מתמודדים עם הרבה לחצים, ולכן קשה לנו להכיל רגשות שליליים יומיומיים, כמו כאב, עלבון, עצב, כעס ופחד, שילדינו מביעים. המסר הכללי הוא שרגשות אלה אינם לגיטימיים או שהמבוגרים אינם מסוגלים להכיל אותם.
קודם הקשבה, אחר כך פתרון מעשי
הצורך הבסיסי ביותר של כולנו בעת מצוקה הוא שיכילו אותנו ואת כאבנו - שמישהו יכיר בכאב, ייתן לנו לבטאו, יקשיב לנו ויתמוך בנו, מבלי להתמוטט בעצמו. לכן כדאי - בנוסף על החיבוק והנשיקה - לתת לילד לבטא את רגשותיו, וגם לתת להן אישור ולהביע אמפתיה: "נפלת וקיבלת מכה. זה באמת מאוד כואב".
אם נחזור לדוגמה הראשונה, סביר להניח שרובנו נתקשה לחשוב על הצעות מעשיות לפתרון בעודנו זקוקים להכלה ואמפתיה. לאחר שנקבל את ההקשבה והתמיכה להן נזקקנו, נוכל ביתר קלות להתפנות רגשית לחשיבה על פתרונות יעילים לבעיה. כך גם ילדינו. ילד שזוכה לתגובה רגישה, מכילה ואמפתית לכאבו (פיזי או רגשי), יוכל לחזור לתפקד מהר יותר מילד שירגיש שצרכיו הרגשיים לא מולאו.
- הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית, מכון אור
לפנייה לכתב/ת 
קרה משהו, ומותר לבכות
צילום: סי די בנק
מכון אור, יעוץ חינוכי התפתחותי בגיל הרך
מומלצים
