רוצים זוגיות טובה? תפסיקו לנסות לשנות את בן הזוג

כשמבקשים מבני זוג בסדנאות זוגיות או בעבודה פרטנית לציין מהם הדברים שהם הכי מייחלים להם בזוגיות, הם מונים בדרך כלל בראש הרשימה: הבנה, הקשבה וקבלה.

כשמקשים עליהם ומבקשים שיפרטו כיצד לדעתם ניתן להשיג את שלושת המופלאים הללו, הם משיבים (דוגמאות מהחיים, לא נגענו):

• 'שבעלי יגלה יותר הבנה למאמצים שאני משקיעה'.
• 'שאשתי תקשיב למה שאני אומר לה ולשם שינוי גם תשמע פעם בקולי'.
• 'שאשתי תקבל אותי כמו שאני ולא תנסה כל הזמן לשנות אותי'.
• 'שבעלי יתחיל להקשיב לי ולא רק לעצמו, יבין מה שאני אומרת לו ויקבל אותי גם אם אני לא קופי של אמא שלו'.
• 'שאשתי תלמד לקבל אותי, למרות שאני מודה שאני לא מושלם. אני כועס הרבה אבל היא צריכה להבין שבסך הכל אני מוציא את הכעסים וזה מונע התקפי לב'.
  

מה ניתן להסיק ממקבץ תשובות זה, שהוא מקרי אבל די מייצג?

א. כולם רוצים שבני הזוג שלהם ישתנו.

ב. אף אחד לא מדבר על שינוי שהוא מוכן לעשות בעצמו.

ג. כולם רואים את המאמצים של עצמם ופחות את ההשקעה של הזולת.

ד. גם כאשר הם מוכנים להכיר בעובדת היותם בלתי מושלמים, בני זוג מבקשים שיקבלו אותם כמו שהם.

ה. לא בטוח שבאותה מידה הם מוכנים 'לקבל כמו שהם' את בני זוגם, שהרי (והנה אנחנו חוזרים להתחלה) כולם רוצים שבני הזוג שלהם ישתנו...

החלום הרטוב שלנו

בואו נשים לרגע על השולחן את זעקת ה"קבל/י אותי כמו שאני". צריך להודות, כו-לנו רוצים שיקבלו אותנו על מעלותינו ומגרעותינו, גם כאשר אנחנו לא מקבלים את עצמנו על מכלול תכונותינו. החלום הרטוב שלנו הוא שבני הזוג שלנו יתאהבו במשך הזמן גם בתכונות השליליות שלנו. רק מהמחשבה על כך אנו נשטפים בדמעות סנטירומנטיות פנימיות.

למשל, אותו בעל זועם שחולם על כך שאשתו תקבל את הכעסים שלו כביטוי לנפש סוערת ושופעת רגשות, או אותה אישה בלגניסטית שמקווה שביום מן הימים בעלה יקבל את העדר הארגון והסדר כתכונה חיננית המעידה על נפש אומן יצירתית.

אז זהו, שזה לא ממש קורה כי כאמור, כולנו שואפים שהזולת ישתנה, לא אנחנו חלילה. ואת האחר אי אפשר לשנות.

"אתה לא אוהב אותי מספיק"

על פי מחקרים שנערכו בתחום הפסיכולוגיה החברתית, בני אדם נוטים לראות את עצמם כ'קבוע' ואת הזולת כ'משתנה'. ואיך זה עובד בין בני זוג? פשוט מאוד: תכונות האופי שלי הן מולדות, סגנון ההתנהגות שלי הוא עובדה קיימת, דפוס החשיבה שלי הוא נתון והרגשות שלי הם פועל יוצא של הנתונים הטבעיים והנסיבות האובייקטיביות.

לעומת זאת, כל מה שאתה חושב, מרגיש ועושה - יכול להשתנות, ואם אתה לא עושה את זה, זה רק בגלל שאתה לא רוצה או לא אוהב אותי מספיק. כלומר, כשאני לא עושה משהו זה בגלל שאני לא יכולה, וכשאתה לא עושה משהו - זה בגלל שאתה לא רוצה.

ככלל, נמצא במחקרים רבים שבני אדם נוטים לראות בעצמם יותר תכונות חיוביות משאחרים מוצאים בהם. כך שאך טבעי שנחשוב שהאחרים הם אלה שצריכים להשתנות. אבל את האחר אי אפשר לשנות, כי הוא תופס את עצמו כקבוע וחושב שאנחנו צריכים להשתנות - אז איך יוצאים מזה?

לא לצפות לתמורה מיידית

ראשית, יורדים לגמרי מהשאיפה לשנות את בן הזוג, וזה כמובן קשה מאוד. אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים לכפות שינויים, אנחנו רק יכולים להביע משאלות. איומים ואולטימטומים לא עוזרים בטווח הארוך. ועכשיו, מיישירים מבט אל עצמנו ושואלים: מה אני יכול לעשות לטובת הזוגיות שלנו? איזה שינויים אני יכולה לחולל בעצמי שייביאו לשיפור היחסים בינינו?

אז ככה: בלגניסטית יקרה, תפסיקי להתייחס לבלגן שלך כאל משהו חינני ותתחילי לעבוד ברצינות על שיפור המצב. אפשר לעשות את זה וכדאי לפעול בכיוון המטרה מבלי לצפות לקריאות התפעלות ולתמורה מיידית על המאמץ, בנוסח: אני השתניתי עכשיו תשתנה גם אתה. ולבעל הזועם: תתחיל לעבוד עם איש מקצוע על שליטה בכעסים ואל תצפה שאשתך בתמורה תבשל לך יום יום נזיד עדשים.

קחו לדוגמה את דנה וארנון. השניים החליטו לערוך שינויים בהתנהגות שלהם בבית. הם הבינו וקיבלו את הנחת העבודה שכל אחד מהם עובד על השינויים שלו ואחראי לעצמו בלבד, ולא עוסק במדידת ההתקדמות או הנסיגה של האחר.

דנה החליטה לעבוד על האיחורים הכרוניים שלה וארנון החליט לקחת על עצמו יותר משימות ביתיות. בתחילה כל אחד מהם עדיין היה עסוק בהשוואה לשני. זה התבטא בעיקר בכך ששניהם בדקו כל הזמן את לוח התוצאות של האחר ואילו לעצמם ייחסו כוונות טובות, אשר איכשהו בכורח הנסיבות לא התממשו. משום מה, נטייתם הטבעית היתה לשפוט את בן הזוג על פי העובדות היבשות בשטח ואילו את עצמם על פי הכוונות.

"את בדיוק כמו אמא שלך"

מאוחר יותר צצה עוד מהמורה: בסערת ההאשמות ההדדיות הם ייחסו את 'כשלונות' הזולת למבנה האישיות שלו או לגנים המשפחתיים. דנה טענה שארנון לא ישתנה כי הוא פונק על ידי אמא שלו ושאצלם במשפחה עיסוקי הבית שייכים לנשים בלבד. ואילו ארנון טען שדנה מאחרת ודחיינית חסרת תקנה, בדיוק כמו אמא שלה.

לתורשה, כידוע, כוחות נעלמים רבי עוצמה, ולכן מעטים הסיכויים שהאחר ישתנה. לגבי עצמם, הסיבות שנתנו לאי ההצלחה היו כמובן 'מצביות': "איחרתי בגלל שלא מצאתי חנייה", ו"לא הורדתי כביסה מהחבל כי היה לי טלפון דחוף מהעבודה".

בפסיכולוגיה חברתית קוראים לזה "טעות הייחוס הבסיסית": כשאנשים מסבירים את התנהגותם של אחרים, הם נוטים לעשות הערכת יתר לגורמי אישיות ולהמעיט בחשיבות הסיטואציה, לא כן לגבי עצמם.

דנה וארנון למדו במרוצת הזמן להעריך את ההשקעה והמאמצים של האחר ולקבל את העובדה שבתהליך של שינוי יש גם רגרסיות. בסופו של דבר, שניהם הגיעו להישגים יפים במשימות שלקחו על עצמם, בעיקר מפני שוויתרו על הדרישה ההדדית המופרכת: "קבל/י אותי כמו שאני" .

• הכותבת היא מנחת קבוצות ויחידים בנושאי זוגיות ונישואין
  

• רוצים להיות הורים טובים? קודם כל תשקיעו בזוגיות
• איך אומרים לבן הזוג מה דעתנו עליו, בלי לפגוע בו
• כשאתה מתקרב, היא מתרחקת. יש עתיד לזוגיות?