שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוצים עובדת יעילה? אל תעמדו עם סטופר
    הילדים שלנו מעריכים את העובדה שאנחנו יוצאות לעבוד, אבל היו רוצים שנהיה שם יותר בשבילם. הבעיה היא שהארגון שלנו מכריח אותנו "לדפוק" שעון, מעריך ומתגמל אותנו על פי כמות השעות שהשקענו, במקום לקדם אותנו על בסיס השגת היעדים. השינוי המתבקש בגישה, אומרת אורלי כץ, הוא בידינו

    אני שמחה לבשר לכן שיש תקווה, יש אור בקצה המנהרה. אילה סקופ, המשמשת כיו"ר פורום נשים מנהלות בהייטק, יזמה

    בשיתוף הפורום העסקי של אוניברסיטת בר-אילן בניהולה של שירה בן אור, מפגש בנושא "חיים אישיים וקריירה - האיזון העדין". במפגש השתתפו מיטב המרצות מאוניברסיטת בר אילן ומהמגזר הפרטי. יותר מ-400 נשים נכחו במפגש ושתו בצמא את הדברים, מקוות שאולי בכל זאת יקרה הנס, ומישהו ילמד אותנו את נוסחת הקסמים: איך לשלב בין כל היקר לנו לבין הקריירה, ועדיין לצאת שפויות.

     

    לפניכם חלק מהדברים שנאמרו בכנס. בדרך זו, אני מקווה שגם אני אוכל לתרום להגשמת משאלת הלב של כולנו. ואולי ביחד נוכל להזיז משהו, לשנות ואפילו להשפיע.

     

    גלגולו של איזון

     

    המרדף האינסופי שלנו אחר האיזון המיוחל מתחיל במעבר להורות. רובנו מקוות שאחרי הלידה דבר לא ישתנה, שנקפוץ ישר למים ונמשיך מהמקום שבו הפסקנו. ואז, בלי התרעה מוקדמת אנו מקבלות את הסטירה בפנים: פתאום יש קונפליקטים - מה צריך לבוא על חשבון מה: הבית או הילדים, או שאולי ייפלו עוד כמה חללים בדרך על חשבון הקריירה?

     

    קיימים שני סוגי קונפליקטים:

     

    קונפליקט בית-עבודה: עקב בעיות שונות בבית (עם בן הזוג או הילדים) העבודה שלנו נפגעת. דהיינו, אנו מביאות את הבית לעבודה, ואיכותה נפגעת.

    קונפליקט

    עבודה-בית: עקב בעיות בעבודה (לחצים למיניהם, בוסים על הראש, מטלות לא גמורות, נסיעות תכופות או קידום) הבית, הילדים ובן הזוג - כולם משלמים את המחיר. אנחנו מביאות את העבודה הביתה, ולא מתפנות ליקר לנו מכל. קונפליקט זה הרבה יותר בולט אצל נשים מאשר אצל גברים.

     

    אם ישאלו אותנו מהו ההישג החשוב ביותר בחיינו, התשובה תהיה חד משמעית - הילדים. אך כאן טמון הפרדוקס הגדול: דווקא בדבר שהכי יקר עבורנו, אנו משקיעות פחות ממה שהיינו רוצות להשקיע.

     

    מה הילדים רוצים?

     

    פרופ' אלן גלינסקי, יו"ר המכון הפדרלי לעבודה ומשפחה בארה"ב, ערכה מחקר גדול בקרב אלפי ילדים בגילאי 8-18. היא שאלה שאלה פשוטה: "מה הילדים רוצים?", מצאה שהילדים תומכים בקריירות של הוריהם. הם שמחים שלאבא ואמא יש עבודה ועניין בחיים. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הילדים רוצים הורים נוכחים ופחות לחוצים! כלומר, כשאת מגיעה הביתה, הילדים רוצים שתהיי שם, שתהיי איתם! הילדים לא רוצים אותך בבית עם אוזניית הנייד באוזן, מסך המחשב בעיניים, והנהוני ראש של "אל תפריעו לי עכשיו, אתם לא רואים שאני עסוקה?"

     

    אחד המיתוסים שנשברו בכנס באופן חד משמעי הוא "זמן האיכות". המונח "זמן איכות" הוא כדור הרגעה עבור האמהות העובדות, שהמצאנו להשקטת מצפוננו הפצוע. הילדים שלנו לא זקוקים לזמן איכות משעה 19:30 עד 20:15 על מנת להרכיב פאזלים בצוותא, לשחק שבץ נא, ולבנות את מגדל בבל בקוביות. הילדים שלנו פשוט רוצים שנהיה שם עבורם. לא עוד זמן איכות, הם רוצים כמות!

     

    הם רוצים אותך זמינה, אמא שיכולה ללטף כשהבעיה צצה, ולנשק כשהמכה כואבת. הם רוצים אותך אמא מרגיעה כשהחברה העליבה או כשהמורה מעצבנת. הם רוצים אותך שם כשזה קורה, ולא בדיעבד, כשאת חוזרת הביתה עייפה, רצוצה ומותשת.

     

    ומה אנו עושות בינתיים?

     

    איזה "פתרונות יצירתיים", לא הכי אפקטיביים, מצאנו בינתיים על מנת להמשיך ולקחת חלק בתפקיד הראשי כלהטוטניות ג'אגלינג במשחק חיינו? ובכן:

     

    1. צמצמנו למינימום את הצרכים הרגשיים שלנו: אין חברות, אין כמעט בילויים, אנחנו לא עושות דברים בשביל הנפש שלנו ובקיצור - כמעט שלא חיות. בנוסף, צמצמנו גם את הצרכים הרגשיים של הילדים שלנו: "גם הם לא צריכים הרבה, זה בסדר שאמא נוסעת פעם בחודש לשבוע לחו"ל".

     

    2. הפכנו צרכניות של שירותי הורות: האם ניתן באמת לרכוש שירותי הורות בכסף? האם כשאו-פר אומרת לילדנו: "אתה מקסים ונפלא", הוא ירגיש בדיוק כפי שהיה מרגיש לו אמו היתה אומרת לו זאת? 

     

    3. מקומם של הגברים במשוואה השתנה: אין ספק שעם השנים הגברים מעורבים יותר ויותר, ועניין האיזון רלוונטי גם עבורם. אך עדיין, עם כל השוויון, רוב המעמסה מוטלת על כתפי הנשים. מחקר גדול שנערך בארה"ב הוכיח שנשים יכולות לפרוץ את תקרת הזכוכית כשהגבר שלהן הופך לעקר בית. אך המחקר, לדאבוננו, הסתיים כעבור 5 שנים, כיוון שרוב הזוגות התגרשו... 

     

    אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

     

    הפתרון צריך להתחיל מהראש, קרי מהארגון. להלן מספר הצעות לארגון שהועלו בכנס:

     

    • תמיכה והבנה ארגונית בנושא הרגיש והעדין שנקרא איזון - על הארגון להבין שיש הבדל בין דיבורים למעשים. עליו לשנות את התרבות הארגונית ולהפסיק את ההסתכלות הנגטיבית על יציאה בזמן.
    • לשתף - על המנהל לשוחח עם העובד בתחומי עניין נוספים מלבד מאזנים, דוחות וקמפיינים. מומלץ למנהל לשאול את העובד על תחומים שבהם היה מעוניין להתנדב, על שאיפות, חלומות, קשיים, והכל באופן דו סיטרי, כלומר שגם המנהל ישתף את העובד בתחושותיו. כל אלה מהווים תמריץ ומאפשרים לעובד לחוש בנוח כשהוא בא לממש את ערכיו האישיים. 
    • לעבור למנגנון של שעות עבודה גמישות.
    • לא לקבוע ישיבות עבודה בשעות הלילה.
    • להחליט על יום קבוע שבו כל הארגון עוזב מוקדם את מקום העבודה.
    • לעבור לשיטת הערכת העובד על פי יעדים ולמגר את שיטת הניקוד והקידום של עובד על פי כמות השעות שהשקיע.
    • והכי חשוב - להעלות את נושא האיזון על סדר היום. להבין שזה לטובת שני הצדדים, שלא די בהעשרת העובדים בסדנאות, מתוך מחשבה שבכך הסתיים תפקידו של הארגון. להבין שלא נושא האיזון יהיה הראשון שיידחק הצידה ברגע שיעלה נושא דחוף יותר על הפרק, שעובד מרוצה הוא עובד טוב יותר למערכת, ושהשינוי יכול להתחיל כאן ועכשיו אם רק ננקוט יוזמה.

     

    אני מזמינה אתכם - מנהלים ומנהלות, עובדים ועובדות, שכירים ושכירות, לקחת יוזמה, ולהקליק את תגובותיכם, אולי זו תהיה תרומתי הצנועה לתחילת המאבק במפלצת הנוראית של המאה ה-21: העבדות המודרנית.

     

    ולקינוח מתוק - מבחן עוגת יום ההולדת

     

    ועכשיו לשאלת השאלות, זו שתעלה לכן את מפלס ייסורי המצפון לדרגה הכי גבוהה ותקפיץ אתכן כנשוכות נחש למטבח: מי אפתה לאחרונה עוגת יום הולדת לילד שלה?

     

    ענית בשלילה? האם פירושו של דבר שהקריירה חשובה לך יותר? ובכן, כנראה שכן, כך לפחות מרגיש הילד.

     

    אני יכולה להעיד על עצמי: אחרי שעלתה השאלה בכנס, אני, שבימים כתיקונם מתרחקת מהמטבח כמו מאש והמקרר שלי נקרא "בית הרוחות" עקב הצינה והריקנות הנושבות ממנו, רצתי הביתה לאפות עוגה, סתם כך בלי סיבה ואפילו בלי יום הולדת, פשוט כדי שיהיה ריח של בית בבית.

     

    • מתוך דברים שנשאו בכנס: פרופ' זמירה מבורך, סגנית הרקטור של אוניברסיטת בר אילן; פרופ' מירי פאוסט, ראש המחלקה לפסיכולוגיה ויועצת הרקטור למעמד האישה, אוניברסיטת בר אילן; פרופ' רחל לוי-שיף, סגנית דיקן הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת בר אילן; רונה רענן שפריר, מנכ"ל משותף של חברת "איזונים- Work Life Balance"; מלי אלקובי, מנכ"ל חברת דיינמיקס; עליזה תמיר, דירקטורית לאסטרטגיה מיקרוסופט סיאטל. 

     

    • אורלי כץ היא מאמנת אישית ועסקית לנשים ומחברת ספר הקואצ'ינג הראשון לנשים עם דנה גניהר רז: "כל אחת והדיזי שלה " (הוצאת אסטרולוג). לאתר O.K Coaching – המרכז לאימון נשים לחצו כאן.

     

    לטורים הקודמים בסדרה:

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    הילדים לא רוצים אותך עם שפופרת באוזן
    צילום: סי די בנק
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים