שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    איפה הגבול?

    למה אנחנו עומדות במחסומים? כדי לדעת יותר ממה שמספרים לנו. כדי שלא נאמר לא ידענו. כדי למחות. כדי לספר את הסיפור שלא מסופר, כדי לתעד ולהפיץ את מה שרובנו מעדיפים להעלים משגרת יומנו. אסתי צאל, מאוצרות התערוכה "מחסומים ללא גבול" שנפתחה אתמול, על פעילות נשות "מחסוםWATCH"

    על התג שלנו כתוב "לא למחסומים, נשים נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם". את התג הזה אנו עונדות בכל פעם שאנו יוצאות למשמרת.

     

    מידי יום, פעמיים ביום, בכל ימות השנה, יוצאת קבוצה של כחמש נשים אל אחד המחסומים המפוזרים בכל רחבי הגדה, מג'נין בצפון ועד חברון בדרום. חלקנו יוצא פעם בשבוע, אחרות פעם בשבועיים, לפי הרצון והיכולת. הרכב הגילאים שלנו משתנה, יש בינינו צעירות, מבוגרות ומבוגרות מאוד. כולנו שוהות במחסום כמה שעות, משקיפות, מתבוננות ומתעדות כל מה שאנחנו רואות ושומעות, בכל דרך אפשרית.

     

    בסיום כל משמרת אנו כותבות דוח מפורט כמה שיותר בעברית ובאנגלית. את מה שראינו ושמענו אנחנו שולחות לאתר האינטרנט שלנו. לחלק גדול מן המשמרות אנחנו מביאות גם מצלמות: רגילות, דיגיטליות ומצלמות וידיאו. החומר המצולם נשמר ונאגר אף הוא באתר. כל החומר הזה משמש בסיס לדוחות שנתיים ולפרסומים אחרים אשר מופצים לגורמי ממשלה, חברי כנסת, גורמי משפט וביטחון, לאמצעי התקשורת השונים ולחו"ל.

     

    למה, בעצם, אנחנו עומדות שם? ראשית, כדי לדעת יותר ממה שמספרים לנו. לראות במו עינינו. כדי שלא נאמר לא ידענו. כדי למחות. כדי לספר הלאה את מה שלא מסופר, את מה שמאוד רוצים שלא ידעו, שרוצים לא לדעת. כדי לתעד ולהפיץ את מה שרובנו מעדיפים להעלים משגרת יומנו. להציב מראה ולומר - כך אנו נראים. את זה צריך לשנות ולשאול: איפה הגבול?

     


    "שום דבר לא הכין אותי למראה 200 בני אדם עומדים בתור". מתוך התערוכה

     

     

    בפברואר 2001 הוקם "מחסוםWATCH", ארגון נשים ישראליות המתנגד לכיבוש. זהו ארגון שטח שכל פעילותו נעשית בהתנדבות, ועיקר מטרתו להביא את הנעשה בשטחים אל לב החברה הישראלית. את ההשפלה היומיומית, חוסר התקווה, הקשיים והסבל. את האלימות, ההידרדרות המוסרית, נטילת חופש התנועה, הדיכוי ורמיסת כל זכות אלמנטרית של אדם באשר הוא אדם.

     

    אנחנו שם כדי לשאול מה לעזאזל אנחנו עושים כאן? מפני מי, בעצם, מגינים עלינו החיילים? על מי הם מגינים? על מה אנחנו משחיתים כל-כך הרבה משאבים? למי שייכים כל הבתים עם הגגות האדומים שאנו רואים מבעד לחלון המכונית? לכבוד מי בונים את השכונות שאנו רואים? למען מי סוללים כל-כך הרבה כבישים ומנהרות? מדוע חיילים רבים כל-כך ומחסומים נמצאים בדרך לשם? מה עושים בולדוזרים בשטח, פוערים מלתעות ונוגסים בנוף האלוהי, הופכים באחת מטע זיתים לכביש סלול?

     

    את כל זה אנחנו רואות בדרכנו אל המחסומים. במכונית יש בינינו שיחות רבות. יש ויכוחים, שלל דעות, הרבה אי הסכמות. אבל על דבר אחד כולנו מסכימות: הכיבוש משחית, הוא לא מוסרי - ואנו פועלות כדי להביא לסיומו.

     

    הצטרפתי לארגון לפני כארבע שנים. חברה סיפרה לי עליו, אמרה שאין לי מושג מה קורה במרחק חצי שעת נסיעה מתל אביב והציעה שאצטרף אליה. הסכמתי, כמובן. לא ידעתי למה לצפות וקצת חששתי. מסוכן? לא מסוכן? חשבתי שאני יודעת. כמו כולם גם אני קוראת, מתעניינת, עוקבת. שומעת את סיפוריהם של הילדים שמשרתים שם, רואה צילומים בעיתון, בטלוויזיה. אומרת לעצמי שהמצב באמת נורא, אבל החיים הרי ממשיכים.

     

    שום דבר לא הכין אותי למראה של 200 בני אדם עומדים בתור, רובם גברים צעירים, מושפלי מבט, הממתינים בסבלנות לתנועת האצבע של החייל המורה להם להתקדם "וואחד-וואחד". זרוע ברזל לרוחב הכביש, כמה חיילים, מחסום.

    זה היה על קו הגבול בין טייבה לטול כארם. שעת אחר צהרים מאוחרת, אנשים חוזרים הביתה מן העבודה בישראל אחרי יום עבודה מפרך.

     

    מה ראיתי באותו יום? שום דבר חריג. לא היתה שם אלימות, לא היתה גסות רוח. איש לא התפרע, איש לא השתולל. סתם אנשים עומדים בתור, כנועים, צייתנים, כמעשה שבשגרה. את המראה הזה לעולם לא אשכח. כל הזמן דמיינתי את עצמי ואת בני משפחתי כך עומדים מדי יום, מבקשים את חסדי החייל שיאיץ את התור.

     

    ראיתי גם מכוניות רבות בעלות לוחית צהובה חולפות על-פני המחסום בחופשיות רבה. די התפלאתי. טרם הבנתי מי נגד מי. היו ביניהם הרבה מאוד אנשים בלבוש מסורתי. מדי פעם הנהגים אספו לתוכן חיילים שרצו טרמפ פנימה, לכיוון מזרח, לכיוון האסור. "מה יש שם?", שאלתי. "לשם אסור לך להגיע, זה מסוכן!", אמרו לי. "אז למה למכוניות האלה מותר?", הקשיתי. "להם מותר, הם גרים שם". "שם", גיליתי בהמשך, הן ההתנחלויות אבני חפץ ועינב.

     

    באותו לילה לא יכולתי להירדם, וגם לא יכולתי להסביר לסביבה הקרובה שלי מה לא בסדר. באותו יום נגנבה המכונית בה נסענו, חוויה לא נעימה שהוסיפה לא מעט לתסכול. אלא שהיא כמעט נשכחה. מראה האנשים העומדים בתור, נתונים כליל לחסדי החיילים, לא הרפה ממני.

     


    "מה ההסבר? לך תבין. מה הצבא אומר? ביטחון, ביטחון". מתוך התערוכה 

     

     

    מאז נשאבתי כמעט לגמרי לצורך החזק לראות ולדעת יותר. הבנתי שעד עכשיו אמנם ראיתי, אבל די מטושטש, עד אשר הואלתי להחליף את העדשות במשקפיים. מעתה אני רואה חד וברור. המראה לא פשוט. אכזרי. חמש דקות נסיעה מכפר סבא ואתה בעולם אחר. מוזנח, מתוח, לא יציב. בלי חוקים. עם שפת גוף שונה של שולט ונשלט. מדי יום אתה מגלה עוד ועוד עובדות שכמו כולם פשוט לא ידעת.

     

    למשל, רוב המחסומים הם בכלל מחסומים פנימיים. במילים אחרות, הם אינם נמצאים על קו הגבול אלא עמוק בתוך השטח הפלסטיני, בין יישוב אחד למשנהו. דמיינו למשל מחסום בין רמת גן לגבעתיים. אתה קם בבוקר רוצה להגיע לעבודה, לרופא, לאוניברסיטה, לגן הילדים. שגרת חיים. אבל בעצם אתה נחסם בדרך. כמה חיילים נושאי נשק דורשים ממך להציג תעודה. כך גם בדרך חזרה. למה? כי אולי, רק אולי, יחד איתך יעבור גם בן אדם עם כוונות רעות במיוחד.

     

    מה אתה אשם? אתה ממש לא אשם. אבל שם כולם בחזקת אשמים עד אשר ייתפס האשם האמיתי. גם אם הצלחת לעבור את המשוכה הזו, זה ממש לא מבטיח שבעוד ק"מ או שניים לא יהיה מחסום נוסף. גם שם תיאלץ לעמוד בתור, ממתין לאותה תנועת אצבע המורה לך להתקדם. אבל ייתכן שהתעודה שהעבירה אותך קודם ממש לא "תתפוס" פה. עכשיו אתה נחשב מעוכב. לך תסביר שקודם עברת ממש בלי בעיה. כאן לא! התעודה נלקחת ואתה נאלץ להמתין עד ש... עד שהשד יודע מה. ואז מישהו יגיד פתאום כן. מה ההסבר? לך תבין. מה הצבא אומר? ביטחון, ביטחון.

     

    למה הדבר דומה? מסתובב לו בתל אביב אנס מסוכן וכל העיר הופכת לחשודה. כולם נבדקים בכניסה וביציאה ממנה ובכל צומת מרכזית, עד אשר נתפס האנס האמיתי. מתקבל על הדעת? ממש לא. אבל בשטחים זו הנורמה, שגרת החיים. אתה עומד בתור חלק נכבד מאד משעות היום, משחית זמן יקר. פשוט עומד בתור.

    שעות. לפעמים אל תוך הלילה. המשפחה יכולה לחכות. כולם יודעים שבטח נתקעת במחסום.

     

    כעת, לך תסביר את האיפוק האינסופי של אלה העומדים בתור. את הנחישות, למרות הקשיים, לא לוותר על יום לימודים, לא לוותר על יום עבודה, גם אם זה מצריך עמידה אינסופית בתור. לנחישות הזו אנו עדות בעמידה השוטפת שלנו במחסומים הרבים, אבל רוב האנשים אינם מודעים למה שמתחולל "מאחורי הקלעים" של המחסומים. איש לא מודע לבירוקרטיה החונקת של משטר מגבלות התנועה, לדרך החתחתים שצריך לעבור כדי לקבל אישור לנוע ממקום למקום, למירור השיטתי של חיי הפלסטינים.

     

    לנגד עינינו משתנים פני הנוף והמחסומים בתוכם. עוד ועד קרוסלות, עוד ועוד אלקטרוניקה, עוד ועוד שליטה. המחסומים על קו הגבול קיבלו לבוש חדש ונצבעו בצבעי פסטל מרגיעים. גם שם חדש הוענק להם - "מעברים". זה לא מחסום, זה מעבר גבול, טרמינל. נשמע טוב, גם מצטלם נפלא, אלא שאנו שומעות מן הפלסטינים על מצוקה גדולה יותר ותחושה של כלא הדוק עוד יותר. יותר ויותר שליטה, פחות ופחות חופש תנועה.

     

    הכלוב נעשה משוכלל. לא אנושי. אלפי אנשים מונעים ממקום למקום כמו עדרי בקר. נדחסים בתוך הקרוסלות האינסופיות, מקרוסלה אחת לשנייה. תמיד צופה עליך עין מחדר הבקרה. כוחות הבטחון גאים מאד בשכלולים ובטכנולוגיה החדשה, אלא שהם שכחו בדרך לשמור על צלם אנוש. מעל ראשך מתהלכים חיילים עם נשק מכוון למקרה של אי סדר.

     

    אנו למדות שהמחסומים הנקראים "מעברים", עם צבעי הפסטל ומיזוג האוויר, אכזריים לאין שיעור מהקודמים. אתה מוגבל על כל צעד ושעל. יוצא מפתח ביתך ונתקל בחומה. רוצה להגיע ליישוב השכן אך אסור לך להשתמש בכביש שעד לפני זמן יכולת לעבור בו. גם ללכת ברגל זה לא פשוט. ג'יפ צבאי יכול לצוץ פתאום, ובתוכו שני חיילים הדורשים תעודה.

     

    אתה לא באמת יכול לתכנן את סדר יומך, כמעט תמיד למישהו יש תוכניות אחרות בשבילך. פעם ראינו מרקם חיים, אנשים נעו ממקום למקום. צעירים, מבוגרים, נשים. בני אדם. היום הנוף כמעט ריק מאדם. איפה כולם? כבישי האפרטהייד כמעט ריקים. מאות קילומטרים ללא תנועה זולת זו של הצבא, כוחות הביטחון השונים ותושבי ההתנחלויות הנעים באין מפריע.

     

    פעם ראינו על הכבישים חמורים רתומים לעגלות עמוסות, לצדם אנשים הצועדים קילומטרים ברגל כי אסור לנסוע במכונית. היום גם זה לא. פעם ראינו הרבה מאוד ילדים מסתובבים במחסומים, בצמתים, על הכבישים. היום גם זה לא. איפה הם כולם? לאן דחסו את כל האוכלוסייה הזו?

     


    "להאיר בפנס את מחוז האין רואה". מתוך התערוכה 

     

     

    "מחסוםWATCH" היא הקבוצה האזרחית היחידה הנוכחת בשטחים באופן רציף ושוטף, ולכן יש לנו מידע המתעדכן מדי יום, פעמיים ביום, בכל ימות השנה. זהו אוצר בלום של מידע ייחודי מאין כמוהו על הקורה בשטחים, גם לאלה המבקשים לערוך מחקר אקדמי אודות מה שהביא עלינו הכיבוש על כל תחלואיו.

     

    בעמידה הרציפה שלנו אנו מגלות "חוקים" והנחיות שהדעת אינה סובלת. הידעתם שחוקים אשר נחקקו בכנסת ישראל נכפים בהתלהבות לא מוסברת בשטחים? "חוק הגנת הטבע", למשל, אשר אוסר קטיף של צמח הזעתר או המרווה גם אם הוא גדל בחצר ביתך. נתפסת? יהא עליך לשלם קנס של 600 שקל. במו עינינו ראינו את הדבר ולא האמנו.

     

    ואם קם לו אלוף ומחליט שהיום כולם מדלגים על רגל אחת - כך יהיה. לא צריכה להיות הצבעה בכנסת. צריך רק אלוף אחד עם דמיון פורה וההוראה עוברת בין כל חיילי המחסומים. ראית בן אדם הולך על שתי רגליים? אתה יכול לקחת ממנו את התעודה ולעכב אותו כאוות נפשך.

     

    נשמע הזוי, אבל המשל אינו רחוק מן המציאות. ההתנהלות במחסומים שרירותית. אין היגיון. מקום בלי חוקים בו נוהל יכול להשתנות בן רגע. מה שהיה אסור לפני רגע פתאום מותר. למה? ככה. את המשפט "זה המחסום שלי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות" שמענו יותר מידי פעמים.

     

    היום (שישי) נפתחת תערוכת הצילומים "מחסומים ללא גבול" במדרשה לצילום גיאוגרפי, לציון חמש שנות פעילות של הארגון. התערוכה מכילה תיעוד מצולם מראשית הקמתו ועד עצם היום הזה, כל הצילומים נעשו על-ידי נשות הארגון. בתערוכה הזו אנו מנסות להעביר מעט ממה שאנו רואות וחוות, מהדברים בהם אנו מבחינות ומתבוננות, אותם אנו מבינות ומגלות. אנו מנסות להאיר בפנס גדול את מחוז האין רואה - ולעורר את תשומת לבו של הציבור הישראלי לחיי השגרה הקשים מנשוא של הפלסטינים.

     

    • אסתי צאל היא פעילה ב"מחסוםWATCH" ואחת מאוצרות התערוכה "מחסומים ללא גבול"

     

    • תערוכת "מחסומים ללא גבול", גלריית המדרשה לצילום גיאוגרפי, שדרות החייל 8, תל אביב. שעות פתיחה: ראשון עד חמישי 10:00-13:00, 16:00-21:00; שישי 10:00-13:00. התערוכה תינעל ביום שישי ה-24.3

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "את התג הזה אנו עונדות בכל פעם שאנו יוצאות למשמרת". תג "מחסוםWATCH"
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים