10 המכות של אמא עובדת: מגיבושונים ועד חופשה
גיבושוני הגן שאסור להבריז מהם, חברות לעבודה שעוד לא ילדו, כל עבודות הבית שאי אפשר להזדכות עליהן, בעל שמרוויח יותר ממך וחופש מהעבודה - 5 מכות נוספות שהן נחלתן של אמהות עובדות
6. התגבשנו כאן הערב
גיבושונים אני לא אוהבת עוד מהצבא. אחרי השחרור נשבעתי לעצמי שאתגבש רק עם מי שאני בוחרת ואוהבת מרצוני החופשי. לאורך כל חיי החופשיים, כלומר מגיל עשרים ועד הרגע בו נכנס בכור ילדיי בבריתו של
שר החינוך התורן, לא אולצתי להתגבש מאונס עם אף אדם. איך שבאנו בשעריה של מערכת הגנים והלימודים, נגמרה החירות והחלו סאגות הגיבושונים.
"בשבוע הבא יש פיקניק עם כל הגן. ההורים צריכים לבוא גם", מכריזה הקטנה קצת אחרי שמתחילה השנה. "בעוד שבועיים יוצאים לטיול למערת הנטיפים עם כל הכיתה", מבשר הבכור, "וזה כולל גם הורים, אז שלא תחשבי אפילו להבריז", הוא מבטח את עצמו מראש בביטוח נוכחות חובה.
חברים וחברות יקרים, אולי מספיק? תנו לנו להתמנגל עם מי שבא לנו. הניחו לנו להחליק בנתיבי הנטיפים עם חברינו הקרובים. אנחנו היינו כבר בבית הספר ובגן ואת החברים שלנו רכשנו כבר שם. אין לנו צורך בחברים חדשים. אין לנו זמן להיות נחמדים לאנשים שאנחנו לא מכירים. אירועים עם ההורים של הכתה זה נחמד, אבל לא מספיק שאנחנו נפגשים במסיבות המשותפות וביום המשפחה?
תחשבו על זה, שלושה פיקניקים או טיולים משותפים לכל ילד, כפול ממוצע של שלושה ילדים, ועוד שניים-שלושה אירועים בלתי מתוכננים, יוצא שלפחות עשר שבתות בשנה מוקדשות למשהו שמעטים ממש-ממש נהנים ממנו, אבל לאף אחד אין אומץ להגיד את שעל לבו. מצד שני, מי אמר שבחוזה ההורות עליו חתמנו יש רק סעיפי הנאה?
7. חברות רווקות
בעיקר אם הן חברות לעבודה, ואת צריכה להתמודד בשמונה וחצי בבוקר, מתה מעייפות וטרוטת עיניים, עם הסיפורים הבלונדיניים שלהן על החתיכים שתפסו בפיק-אפ, הטקילות שהריצו על הרחבה והעיניים היוקדות בחושך של הברמן.
כל מה שאת מסוגלת להחזיר להן בתמורה זה שגם את היית ערה בשלוש בבוקר, מערסלת אל חיקך מישהו שצעיר ממך בכמה שנים, מביטה בכמיהה אל תוך אגמי עיניו התכולים ומתאמצת להטביע את יגונך בכוס משקה צלול (מים מינרלים, תודה ששאלתם).
ומי שלא באה בבוקר, פשוט מפני שלא התעוררה אחרי האפטר-פארטי, מתקשרת בערב. "מה את כזאת עייפה כל הזמן", נוזפת בך חברתך הקופצנית, כאילו היתה מדונה שגוערת בנגנים על שלא הספיקו ללמוד מספיק מהר את האקורדים של הלהיט החדש. "מאז שילדת אי אפשר לעשות איתך כיף".
מתחשק לך להגיד לה שתלך לחפש לעצמה חברה חדשה. במקום זה את מסבירה לה בלשון כושלת שהיא מה-זה צודקת - גם את היית מתה עכשיו לעלות על שחורים ולעלות לרקוד על שולחנות, אבל למי יש כוח אחרי כל היום הזה?
"אולי בחמישי הבא. תנסי לגרור אותי לטיש הגדול", את ממלמלת וצונחת אל מול מבטו הרושף של גורי אלפי. "את נרדמת במשחק מכור?" נוזף בך בעלך. "מאז שילדת אי אפשר לעשות איתך כיף".
8. העבודות השקופות
אנחנו לא רק עובדות מחוץ לבית, אנחנו גם עובדות בתוך הבית וסביבו –מסיעות, מורידות, מעלות, מחזירות, מתאמות, מביאות, מוציאות, מתכננות, מגהצות, מבשלות, מנקות, מקפלות, מבריקות בקיצור – מ"מיות עם סיכוי להעלאה בדרגה. רק שבניגוד לתנאים המצוינים של אנשי הקבע, כאן אף אחד לא מתכוון לכלול עבורנו את העבודות השקופות, אותן פעולות שאנו מבצעות דרך קבע מתוקף היותנו רעיות ואמהות, בשום תלוש שכר, מענקי סוף שנה או תחשיבי מס.
אין לנו זמן? אין לנו כוח? אין לנו חשק? את הר הכביסה שממתין על המיטה הזוגית כבר יומיים זה ממש לא מעניין.
פתרון אפשרי: בעל תומך ועוזר לא רק על הנייר, או לקנות בכסף את זמנו של צד שלישי שיחלוק איתנו את העבודות השקופות.
9. נקיפות מצפון
אם בעלך מרוויח יותר ממך, הרבה יותר ממך, הסידור לעולם יהיה כזה: הוא יהיה תקוע עד קצה אפו בענייני העבודה (שכוללים גם מכון כושר לפני וגם פגישה עם חברים אחרי, כי אחרת - איך הוא יצליח לתדלק) ואת, מכורח התלוש של סוף החודש תהיי אחראית על הבית, הילדים, הכביסה, השיעורים. כי אין מה לעשות, הוא המפרנס ואת מביאה רק את המשכורת השנייה.
אם את מרוויחה הרבה יותר ממנו, את היא זו שתהיי כל היום בעבודה, תצאי עם שחר, תחזרי עם דמדומים ובין לבין תאכלי את הלב מרוב רגשות אשמה ופחד על כך שאת לא נמצאת בבית, לא רואה מספיק את הילדים, מתגעגעת אליהם עד מוות ואלוהים רק יודע איזה מחיר כולכם תשלמו בעתיד על ספת הפסיכולוג בגלל תאוות הקריירה שלך.
העובדה שבעלך, אב מצטיין שאת ביצועיו אפשר לבקבק ולייצא, מקדיש להם את כל כולו, מסיע, מחזיר, מלטף ומשחק, ולמעשה ממלא עבורם גם את מקומך, ממש לא מצליחה להרגיע מצפונך. את רוצה גם וגם. גם לעבוד ולהרוויח, וגם להיות שם איתם ולצידם בשנים הכי רכות שלהם.
צר לי להודיע לך, אבל את הדיסוננס הזה אפילו משה רבנו לא יצליח לפתור עבורך.
10. חופשה מהעבודה
עם כל הכיף הענק שכרוך בלצאת לחופשה מהעבודה, אין ספק שמדובר בקריעת ים סוף. אנחנו צריכות להיערך לפניה, להיקרע אחריה, ובמהלכה
אנחנו כל הזמן דואגות שמא שום דבר לא מסתדר בלעדינו, או גרוע מכך – שהכל מסתדר מצוין גם בלעדינו.
אם החופשה קצרה מדי, את היומיים הראשונים שלה אנחנו תמיד מבזבזות על הסתגלות. לוקח לנו זמן להפנים שהילדים שלנו הם לא העובדים שלנו, שהבעל שלנו הוא לא המזכירה האישית ושחובה להחליף את טון הדיבור הקרייריסטי-תכלסי בטון חופשתי-רגוע. אנחנו פוקדות במקום לבקש ומקבלות מבט זועף, אנחנו מצפות לתוצאות ולהישגים במקום לאפשר לכולם סתם לתפוס סתלבט על חוף הים, ולא מבינות לאן נעלמה ההבטחה לנינוחות ורגיעה.
אם החופשה ארוכה מדי, ממש קשה לחזור ממנה אל תוך הגיהנום של העמידה בזמנים, הלקוחות התובעניים, המתחרים הדורסניים והימים הארוכים.
אז מה, שלא נצא בכלל לחופש? או אולי שלא נעבוד לעולם כדי שלא נצטרך אף פעם חופש? או שאולי, ברוח הפסח, החוכמה היא למצוא את שביל הזהב, את דרך המלך שבין עבדות לחירות?
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
- בואו נשנה: נמשיך לעבוד, נפסיק לשלם על זה געגועים לימים שבהם "ככה" היתה תשובה
- כשהילד אומר 'משעמם לי', סימן שנכשלתי
- אבא ואמא, תחזרו בבקשה הביתה
- הבחירות שאף פעם לא אהיה שלמה איתן
- בדיוק כמונו: גם הילדים משתמשים וזורקים
לפנייה לכתב/ת 
