שמיני: מכורים לסם של אלוהים

סמים זה כמעט תמיד רע. זה ממכר, זה פוגע בהתפתחות הרוחנית, גם אם לרגע מתקבלת החוויה המופלאה של האקסטזה, האהבה והחמלה, ההצצה למצב האחדות עם האלוהי. סמים טומנים בחובם שתי תופעות לוואי מאוד שליליות: ראשית, הם מספקים לנו את חוויית ה"היי" מבלי שאנו נדרשים לעשות את העבודה הנחוצה כדי להשיגה. חווית סמים טובה יכולה לפעמים לאפשר לאדם לחוות בחמש שעות את מה שאולי לא ישיג בעשר שנים של מדיטציה, אולם ההגשמה האמיתית וההפנמה הבריאה של החוויה יכולות להגיע אך ורק מעבודה רוחנית אמיתית. שנית, החוויה של האושר והאופוריה של מצב התודעה השונה שחולל הסם יכולה להיות כה עוצמתית, עד שאנו מאבדים את התשוקה לחזור לעולם המשעמם של המציאות היומיומית, עולם בו אין גישה למצב התודעה המיוחד הזה.

פרשת השבוע שלנו מספרת את סיפור התגלות השכינה, שעוררה התרגשות אקסטטית ותשוקה עצומה בקרב העם. זה קרה ביום השמיני של ההתכנסות דמוית הפסטיבל במדבר, שמטרתה הייתה לחנוך את משכן האלוהים. המטרה של טקס הקרבת הקורבן, שבוצע על-ידי אהרון ובניו, הייתה - בלשון פרשת השבוע - "והקרב לפני אדני", כלומר: להיות ביחס אינטימי עם האל. או באופן אחר בפסוק הבא - "וירא אליכם כבוד אדני", קרי: הנוכחות של האל תהפוך למציאות עבורכם. כדי שהניחוח האקסטטי של תיאור זה לא יוטל בספק, הוא מקבל משנה תוקף בתיאור של תגובת העם להתגלות האלוהית, שהייתה בעת הקרבת הקורבן: "ותצא אש מלפני אדני ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

בפסוקים הבאים נאמר ששני בניו של אהרון, נדב ואביהו, נכנסו למשכן שאך זה נבנה "ויקריבו לפני אדני אש זרה אשר

 לא צווה אותם". תגובת האל היא מיידית, קשה ומוחלטת. ההנחה האקסיומתית של הפרשנות המסורתית היא שנדב ואביהו חטאו כאן חטא גדול, אשר עליו נענשו בחומרה רבה. ישנן שבע או שמונה דעות שונות לגבי מה בעצם היה חטאם. לפי דעה אחת, הם התנהגו באופן לא מכובד כלפי משה ואהרון, בהקריבם קורבן בנוכחותם אך ללא רשותם. דעה שניה מציעה שהם נכנסו למשכן שיכורים או ללא בגדי הכהונה הראויים. לכל אחד מההסברים הללו ולהסברים הנוספים ישנה כמובן משמעות נסתרת ועמוקה. אולם קריאה מעמיקה של הסיפור חושפת בפנינו הבנה שונה, הבנה פרובוקטיבית ומדהימה של הסיפור.

נדב ואביהו מוצפים התרגשות אקסטטית ואהבת אלוהים. הם נכנסים כה עמוק ליופיו ולאהבתו של האל - שנעשה נגיש בהתרגשותם זו - עד שהם מאבדים כל תשוקה לחזור אל העולם הרגיל. הם אינם רוצים לאבד את האושר של מצב התודעה השונה שלהם ולחזור לתודעה של נפרדות, תחרותיות ושטחיות. ואכן, הם מקריבים את עצמם בהקרבה אקסטטית לאלוהים. האש הקדושה יוצאת מלפני אלוהים ומאכלת את בניו של אהרון בדיוק כפי שאותה אש קדושה, שתוארה בפסוק הקודם, אכלה את קורבנו של אהרון. ומשה אומר לאהרון, בשמו של אלוהים: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" - אני נהיה קדוש באמצעות הקורבן של אלו הקרובים אליי.

להיכנס לפרדס המיסטי - ולצאת בשלום

אלוהים אכן התכוון לעורר מצב תודעתי אקסטטי שכזה, באמצעות הטכנולוגיה הרוחנית של טקס הקורבן של אהרון ובניו. אולם סם האקסטטיות - ואפילו כשהספק הוא אלוהים - נושא סכנות. ההתרגשות, אשר נוצרת באמצעות האנרגיה הפראית של הקרבת קורבן במשכן, אינה כה שונה מהשימוש המודרני בסמים מצד מחפשים אמיתיים אחר האל, המבקשים אף הם מצב תודעה שונה ואושר. לפי מאסטר חסידי אחד, נדב ואביהו כה מפותים על-ידי מתיקות האקסטזה, עד שהם מאבדים את תשוקתם לחזור לתודעה רגילה. 

המחויבות של המיסטיקן היא לטעום מהמתיקות האלוהית בחוויה עוצמתית, ואז להשתמש בעוצמה על מנת לרפא ולתקן את העולם. כדי להיות מיסטיקן "מצליח", צריך לא רק להיכנס לפרדס המיסטי בשלום - צריך גם לצאת ממנו בשלום. מובאה מסוימת בתלמוד מתארת את רבי עקיבא כמיסטיקן היהודי המוצלח ביותר, כיוון שהוא "נכנס בשלום ויצא בשלום". על פי מדרש הספרא, החטא של נדב ואביהו היה "להוסיף אהבה לאהבה", כלומר שהחוויה הרוחנית של הקורבן איפשרה להם לחוות את האהבה האלוהית האינסופית רבת העוצמה שזורמת ביקום. אולם לא היו להם כלים להכיל את האהבה ההיא, והדבר גרם להם לאבד את עצמם לדעת בהתאבדות רוחנית מכוונת.

הגינוי החריף, שהיה מנת חלקם של נדב ואביהו בפרשנות הקלאסית, נעוץ בחשדנות בריאה כלפי מצב האקסטזה. חשדנות

זו מושרשת במחויבות עמוקה לחיים ולתיקון עולם באמצעות העשייה האתית האמיתית והמעשית. ולמרות כל זאת, מאסטרים חסידיים רבים - בעצמם נשמות בוערות - מגנים את נדב ואביהו מחד גיסא, ומאידך גיסא מתייחסים אליהם כמאסטרים רוחניים גדולים, שמתו מוות מפואר מתוך הארה אקסטטית. המאסטרים הללו בעצם אומרים שלפעמים, יש צורך בטכניקות של קיצורי דרך רוחניים דוגמת טקס הקורבן, כאמצעי המאפשר הצצה אל המצב האקסטטי. ללא הטעימות האלו, אנו מאבדים לעתים קרובות את הקשר עם המקור החי של האהבה והחמלה, המחייה ומעורר את תשוקתנו הבוערת לפעולה אתית וחיבוק חומל של היקום.

האם ייתכן שבמצב של תנאים מאוד קפדניים ומודעות מלאה ובוגרת לסכנות הפוטנציאליות, ישנו מקום בעולמנו הרוחני לצמחים, פטריות או תחליפים מבוקרים אחרים, המעוררים התרגשות אקסטטית בדומה לזו שהייתה בטקס הקרבת הקורבן? האם זאת אפשרות שמועלית במרומז מקריאה קבלית של סיפור נדב ואביהו? מה אתם חושבים?