"חשוב שתהיה תמיכה בכל מי שנתקל בשחיתות"

סיפורה של מיה קוך, ותיקת המועמדות לאות ואחת הנשים הראשונות שחשפו ברבים אי סדרים ושילמו על-כך מחיר כבד מנשוא, מוכר היטב. קוך, שעבדה כמזכירה בתנובה, התלוננה בפני מנהליה שקופאי החברה מועל בצ'קים שהועברו אליו. לאחר שהואשמה בהעלמת ההמחאות בעצמה היא הועברה לעבוד במחלקה אחרת. "התלוננתי וטענתי שוב נגד אי הסדרים בהנהלת החשבונות, אך איש לא רצה לשמוע", היא מעידה.

כשלבסוף נפתחה חקירת משטרה בנושא, התגלה שהקופאי הראשי ניהל עסקים לא כשרים עם סוכני החברה. הממצא לא הועיל, וב-1982 קוך שוב התלוננה על המעילה, ושוב הועברה למחלקה אחרת תוך שהיא מאוימת בפיטורים. שנה לאחר מכן היא פנתה אל השופט חיים כהן ז"ל, שמצדו הפנה אותה אל "האגודה לזכויות האזרח" ובסיועה היא הגישה תלונה במשטרה. 

בעקבות התלונה הורשעו ופוטרו מעבודתם הקופאי ושני סוכנים נוספים, אך המערכת לא סלחה לעובדת האכפתית. "זמן קצר אחרי ההרשעה פיטרו אותי", מתארת קוך בעצב. "התיק הרפואי שלי נגנב ותנובה הזמינה חוות דעת מפסיכיאטר שלא פגש אותי או דיבר איתי מעולם, אך פסק שיש לאשפז אותי מיידית וכי כל מה שאני מספרת אינו נכון".

הסיפור פרץ לתקשורת וקוך, שבמקביל הגישה תביעה נגד תנובה בבית הדין לעבודה, רואיינה באותה תקופה בכ-200 כתבות וידיעות. ב-1987 הסתיים משפטה מול תנובה לאחר שהחברה חוייבה לפצות אותה בגין עוגמת נפש ואובדן הכנסה. בהמשך היא תבעה את הפסיכיאטר שהורה לאשפזה. "הסיפור ארך 11 שנים ושני בג"צים, שבסופם הוא הפסיד ב-1997", היא מתארת.

"עושים כל שביכולתנו כדי לגייס תקציב לעמותה". קוך (צילום: שרון בנטוב)

"להחזיר את חובי לחברה שעזרה לי לנצח במאבק"

בשנת 1989, בעידודו של השופט כהן, החליטה קוך שעליה לעבור מן הפרט אל הכלל והקימה את עמותת "עוגן". "עקב הפרשייה שלי חשבתי שצריך להקים עמותה שתסייע לאנשים במצב דומה, זו היתה גם דרך להחזיר את החוב שלי לחברה שעזרה לי לנצח במאבק", היא מתרגשת.

מאז, העמותה עומדת לימינם של אנשים שחשפו שחיתות או אי סדרים במקום עבודתם, ובמקום לקבל ציון לשבח נפגעו. "עד היום טיפלנו בלמעלה מ-1,000 מקרים", אומרת קוך המשמשת כיו"ר העמותה. בין היתר מעניקה העמותה ייעוץ משפטי לכל פונה שתלונתו נמצאת מוצדקת, ומציעה לגופים פרטיים וציבוריים

הרצאות וסדנאות העוסקות בגילוי שחיתות מערכתית וביעורה.

בנוסף, במהלך שנות פעילותה, העבירה "עוגן" שני חוקים. "חוק הגנה לעובדים", שנחקק ב-1997 ותוקן ב-2002, קובע כי אסור לפטר עובד רק בגלל שחשף מעשי שחיתות, וכי על המעביד להוכיח שהפיטורים לא נעשו בשל חשיפת אי הסדרים. "החוק הזה מיושם מעט מאוד", מעידה קוך בעצב. "החוק לעידוד טוהר המידות", שהועבר ב-1992, קובע כי יש להעניק תעודת הוקרה לחושפי שחיתות. "מדובר בתעודה, אפילו לא במדליה, רק חתיכת נייר שהנשיא או יו"ר הכנסת אמורים להעניק", היא קובלת, "אבל עד היום איש לא קיבל אותה".

בימים אלה מנסחים אנשי העמותה הצעת חוק לפיה קרובי משפחתם של ההנהלה וחברי הוועד המנהל בחברות ובמוסדות, לא יורשו לעבוד במקומות אלה. "אנחנו מצויים בשלב התחלתי", קוך מציינת ומצרה על חוק אחר שלא הצליחה לקדם, המבוסס על מודל אמריקני, לפיו המתלוננים על שחיתות שלא הוגש כתב אישום בעניינם יוכלו לתבוע את מקומות העבודה שלהם בעצמם ולקבל חלק מהפיצוי. "החוק הזה יכול היה להביא לעלייה משמעותית בחשיפת מקרים כאלה", קוך אומרת.

"האם לא ראוי לתקצב ארגון המסייע לחושפי שחיתויות?"

למרות הישגיה הרבים של "עוגן", בשל היעדר סיוע ממדינת ישראל והסתמכות על תרומות בלבד, אנשיה מתמודדים עם בעיית תקציב תמידית. היא פועלת מדירתה הצנועה של קוך, ועבודתה מבוססת ברובה המכריע על התגייסותם של עורכי דין מתנדבים. "אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לגייס תקציב נוסף שיאפשר לנו להמשיך ולפעול", אומרת קוך.

"חשוב לנו לתת לכל מי שנתקל בתופעה הקשה הזו, שלצערי הולכת ומחמירה עם השנים, אוזן קשבת, תמיכה וסיוע. אך אנו לא יכולים לעשות זאת בהיעדר מימון. האם לא ראוי לתקצב ארגון המסייע לחושפי שחיתויות? איך אנחנו יכולים לפעול ללא תקציב?".

"מהמקרה הפרטי שלי למדתי לקח כמה קשה להיאבק בשחיתות", היא מוסיפה. "לכן אנחנו מסבירים לכל מי שפונה אל העמותה את כל הסכנות הכרוכות במהלך כזה. אנשים עלולים למצוא, ומוצאים את עצמם במצבים קשים מאוד. מתנכלים להם במקומות העבודה, מאיימים על משפחותיהם, הרבה נבהלים וחוששים שיקיריהם ייפגעו. לא כולם מצליחים לעמוד במעמסה הזו, ולצערי היו בעבר שני מקרים של התאבדות בין הפונים אלינו. אני נלחמתי בחירוף נפש, אבל זהו מאמץ קשה מנשוא".

• לבחירת הזוכה באות "הלוחם בשחיתות" 2006 לחצו כאן