כולם מדברים על טרור
פסטיבל "קולנוע דרום" בשדרות ארח פאנל שעיקרו דימוי הטרור כפי שהוא משתקף בקולנוע הישראלי. מהר מאוד נשארה אמנות הקולנוע מחוץ לשיח. פספוס
מעטות הן הפלטפורמות, בעיקר בתחום היצירה דל האמצעים, שמאפשרות מרווח שגיאות, זאת למרות שחשיבות מקומו של הכישלון אינה פחותה מזו של ההצלחה. אם צריך היה להצביע על אחת מנקודות השוני המבדילות את פסטיבל "קולנוע דרום" מפסטיבלים אחרים בתחום הקולנוע, נדמה שהתשובה לכך נמצאת במרווח השגיאות הפוטנציאליות. זה בא לידי ביטוי בנכונות לקחת סיכון עם סרט פתיחה שנמצא בשלבי עריכה, אירוע מרתק ומלמד על עבודת הבמאי לא פחות מהתוצר המוגמר, וזה בא לידי ביטוי גם בפתיחתו לדיון של נושא נפיץ לכאורה כמו אסתטיקה של טרור.
נקודת המוצא של הדיון, שנערך אמש (ג') בסינמטק שדרות, היתה מרתקת: מקומו של הקולנוען, יוצר הדימויים, בבניית ולעתים עיוות המושג טרור באמצעות אסתטיקה קולנועית. את הדיון הנחתה עו"ד יעל ברדה המתמחה בזכויות אדם ובמאבקים חברתיים, והשתתפו בו הבימאים אבי נשר, אייל סיון וג'וליאנו מר חמיס, ולצדם אודי אדיב, לשעבר חבר תנועת "מצפן" שישב בכלא הישראלי על ריגול למען סוריה ומכהן כיום כמרצה למדע המדינה. באופן לא מפתיע, בעיקר בגלל הרכב הפאנל וההנחיה, גלש הדיון משיח על קולנוע לוויכוח על אידיאולוגיות פוליטיות וסמנטיקה. הפספוס הגדול מאכזב במיוחד לאור נקודת הפתיחה של המפגש, שהתייחסה למאמר מאת הקולנוען ג'אד נאמן בו הוא כותב: "תשוקת המלחמה, כוח הפיתוי העצום שלה, הם המכתיבים מלחמה שהיא אמיתית באותה מידה בטלוויזיה, בסרט או בשטח. סרט המלחמה מקדים ומבשר את המלחמה לא פחות מן המלחמה שמבטיחה את בואו הצפוי של סרט על המלחמה. הצפנת המלחמה בתמונות נעות, היא תהליך טכנולוגי, שדורש מלאי עצום של אפקטים מיוחדים ומיומנויות של טייס F16 כדי לתפעל אותם. באותו תהליך משתתפים כמובן גם הטייסים עצמם שמטילים פצצות נאפלם על ג'ונגל בפיליפינים שבו משחזר קופולה שריפת כפר וייאטנמי".
הולדתה של אומה
המאמר של נאמן, שעסק בסרטי מלחמה ישראליים, העלה את השאלה כיצד משתלב דימוי המציאות במציאות עצמה. לדברי
ג'וליאנו מר חמיס, יוצר הסרט "הילדים של ארנה", התייחס לדברים ואמר: "הטרור קיים ביננו ואם לא נעבור לפוליטיזציה של האסתטיקה, נישאר עם אסתטיזציה של הפוליטיקה שהיא אוננות". מר חמיס, ששיחק בסרט "זעם ותהילה" לוחם בלח"י, תקף את הבמאי אבי נשר על הבחירה לפתוח את הסרט בתמונה של היטלר וממנה לעבור למחנות הריכוז ולחיילי המחתרת. גם אייל סיון התייחס לכך ואמר: "טרור הוא אלמנט הפחדה של מי שחושב בלוגיקה של כוח. בבחירה לפתוח את הסרט עם היטלר יש אלמנט הפחדה שרוצה לומר שטרור הוא עניין רלטיבי. היטלר הפעיל טרור ולכן המאבק של המחתרות היה לגיטימי. זו תפיסה כוחנית בדיוק כמו השטאזי שאמרו: אני מחליט מי צודק ומי טועה. כולם פושעים פוטנציאליים ולכן הפשע לא קיים".
נשר מצדו ענה ואמר: "נולדתי כאן וזה המאבק שאני מכיר. אם הייתי אלג'יראי הייתי עושה סרט על אלג'יר ואם הייתי אמריקני הייתי עושה את הסנדק. הסרט מתעסק בהר הגעש שבתוכנו, הוא מדבר על אנשים צעירים שעוסקים בהרג. כשאני הייתי בצבא זה ריתק אותי, כשג'ול היה בצבא זה ריתק אותו וזה מרתק את אלה שיורים עכשיו קסאמים על שדרות. המפלט הנוח הוא בהתכתשות אידיאולוגית של מי צודק, אבל בעיני זו בריחה מהצד האפל שלנו. כולם צודקים. היטלר קבע קונטקסט, קיבע תירוץ להרג. הלח"י היתה שסתום לצד האפל ובמידה רבה כשאני מגיע לשדרות, מגיע לי שינחתו עלי קסאמים כי כשאני הייתי בצבא גם אני יריתי קסאמים על אחרים. יש פה יצר אנושי שאנחנו מנסים לכסות עליו במקום לקבל אותו והפתרון בעיני הוא קודם כל בהכרה במגבלות האנושיות".
על השאלה מה האחריות של אנשי הקולנוע בהטבעת דימויי הטרור בהכרה של הקהל ענה אבי נשר: "ג'וליאנו מר משחק את המהפכן הפלסטיני כפי שאני שיחקתי בעבר את איש הסיירת. זה יכול להיגמר ביריות, אבל זה לא, כי שנינו אנשי קולנוע וזו הפואנטה. יש כאן שני נרטיבים סותרים: הנרטיב של ילד רמת גני שההורים שלו באו מהשואה והנרטיב שלו שיוצא מנקודת מוצא של שואה אחרת. כל חיפוש לצדק יוביל לעוד מוות וצריך להפנים את זה".
מר חמיס הוסיף ואמר: "התכלית מבחינתי היא התוצאה הסופית של המעשה ולא הרמה האסתטית או המוסרית של פעולה כזו או אחרת. האמצעי היחיד שעומד לרשות עם שנאבק לשחרור נגד טרור של מדינה הוא גרילה עירונית, נקודה. האחריות המוסרית שלי כקולנוען היא להיות מוסרי, אני מנסה להיות אותנטי לסיפור ואחראי לדימויים שאני מציג. לא ליפול במלכודת שאבי נשר מציב לנו אלא לחקור את הנרטיב".
הדיון סיכם יום הקרנות שכלל את השקת פרויקט שימור הקולנוע הישראלי של חברת גלובוס יונייטד. במסגרת זו הציג הפסטיבל עותק מחודש של "זעם ותהילה", סרטו של אבי נשר שיצא לאקרנים בשנת 1985 וזכה להקרנות מצומצמות בלבד בישראל בשל הנושא הטעון שהעלה בהקשר של אידיאולוגיה ואלימות. הסרט שיצא השבוע גם בפורמט די.וי.די ביחד עם "הלהקה" ו"סוף העולם שמאלה", מלווה בסרטון מאחורי הקלעים שמלווה את השחקנים והשותפים בהפקה ובסרטון נוסף ובו משוחחים אנשי אקדמיה, חוקרים ומבקרי קולנוע על השפעת הסרט על העשייה הקולנועית בארץ ועל מקומו בארון הסרטים הישראלי. "אם אנחנו רוצים ליצור תרבות של ממש שאיננה חקיינית, עלינו להתחיל להתייחס ליצירות הקולנוע מהעבר כחלק בלתי נפרד מהתרבות העכשווית והעתידית", אומר מנהל הפסטיבל אבנר פיינגלרנט, "זה סרט שנעשה בתקופת מלחמת לבנון והוא קורא תגר על התפישה הלאומית שניתן למגר טרור בכוח באמצעות היפוך התפקידים שבהם הטרוריסטים הם היהודים. סרט תקופתי הוא דרך סמויה ופרובוקטיבית לייצר ביקורת נוקבת על ההווה וככזה הוא חשוף לביקורת ועוינות. הסרט של אבי נשר נכשל בזמנו בקופות וזכה להצלחה גדולה בפסטיבלים ברחבי העולם. היום, עשרים שנה אחרי, ניתן לראות אותו אחרת. אולי רק היום אנחנו יכולים להתבונן מחדש במציאות הישראלית של אז מול היום, בתקופת המחתרות כחלק מתקופת ההתבגרות של אומה ושל חבורת צעירים שתשוקתה לפורקן ולאלימות, אינו קשור דווקא לאידיאולוגיה אלא לנעורים".
