"אנחנו כבר משפחה אחת - ולא שתיים"

להלן רשימת התכולה בבית משפחת לוי בבאר-יעקב: שני עורכי-דין, צמד אימהות מודאגות שידיהן מלאות עבודה, מתבגר שזה עתה התגייס, תאומות בנות חמש, פעוט צחקני, ילדה בת 12, מתבגר בן 17, שתי צעירות שחצו את גיל העשרים וגם חתן בר-מצווה, שבשל המצב ייאלץ כנראה לוותר על החגיגה רבת המשתתפים שתוכננה לו. בסך-הכל 13 איש, אישה וטף.

תכירו, משפחת פרץ הנהריינית ומשפחת לוי, שכמו עשרות אלפי משפחות אחרות בישראל חולקות את חייהן זו עם זו בשבוע האחרון. "הכל התחיל ביוזמה של ראש המועצה לארח תושבים מהצפון", משחזר גילי, ראש שבט לוי ובזמנו הפנוי פעיל למען הקהילה במסגרת ארגון ההתנדבות "שולחן עגול ישראל". "שאלו אותי אם אני רוצה לקלוט משפחה מנהריה ומייד הסכמתי, ומכיוון שאני עורך-דין במקצועי שידכו לנו משפחה שאביה עורך-דין גם הוא".  

"בגלל המצב ואחרי כל הישיבה במקלט, החלטתי לקחת את כל המשפחה לסופרלנד וחיפשתי בית הארחה באזור ראשון-לציון", מצטרף לשיחה מואיז, אבי משפחת פרץ. "אחרי שלא מצאתי סיפרו לי שבאר-יעקב מארחת משפחות - וכך נוצר החיבור בינינו".

- איך מתנהל היומיום המשותף שלכם בבית עמוס הדיירים?

לוי: "אנחנו מנסים לשמור על שגרת חיים שתהיה כמה שיותר קרובה לשגרה של משפחת פרץ. עם כל הקשיים והמוגבלויות, אנחנו רוצים לתת להם להרגיש בנוח ולשכוח מהמצב בצפון".

פרץ: "אנחנו מצדנו מנסים מאוד להתמזג בדרך החיים שלהם. לא קל לחיות יחד, ואנחנו מודעים למגבלות ומשתדלים להשתלב בצורה הכי טבעית שאפשר. קשה לנו, וקשה גם למשפחת לוי, אבל אנחנו לפחות רחוקים מהקטיושות ומהמקלט המחניק שבו ישנו כמה ימים".

על החיבור בין שני עורכי-הדין שמצאו עצמם לפתע בבית שליו אחד, אומר פרץ כי "זה לא צפוי, אבל זה דווקא שילוב טוב מאוד. עובדה שיש אחווה, ושגם עורכי-דין יכולים לשתף פעולה ביניהם ולהבין אחד את השני בשעות הקשות. מי יודע, אולי בעתיד עוד ייצאו מהסיפור הזה כמה שיתופי פעולה".

"יש לי עונג גדול להרגיש שאני עושה את המעט שאני יכול למען אנשים שכל-כך צריכים את זה, במיוחד כשמדובר בדיני נפשות", מוסיף לוי. "לשבת היום בנהריה זה לא אפשרי ולכן עם כל הקושי, ויש המון ממנו ואנחנו לא מסתירים אותו או מתעלמים ממנו, הסיטואציה עדיין מספקת. הפרטיות אולי נפגעת אבל זה בסדר גמור. אנחנו יכולים רק לשמוח שיש בין המשפחות כימיה רבה, ואני כבר מרגיש שאנחנו משפחה אחת - ולא שתיים".

אחוות אימהות, החלפת טיפים ובישולים משותפים

אימהות המשפחות רוזלין לוי וז'קלין פרץ מהנהנות במרץ כשבני-זוגן מעתירים שבחים על האירוח, ומדווחות על ארוחת ליל שישי שהתקינו בצוותא. "לא רק שמשפחת לוי מארחת אותנו, הם ממש לוחצים עלינו שנרגיש בנוח ומתעקשים שלא נחזור לנהריה", מכריזה פרץ. "מחר אנחנו מגייסים את הבן שלנו ואנחנו מלאי חרדות, שמתגברות עוד יותר בתקופה כזו ובמקום שהוא לא הבית שלך. לכן אני אף יותר אסירת תודה להם. בכלל, הם גם היוו דוגמה למשפחות אחרות ביישוב, ועכשיו כל השכנים מארחים אנשים מנהריה".

"אני נזכרת עכשיו איך הפרצים הגיעו אלינו בערב, ולמחרת בבוקר ז'קלין ומואיז בישרו לי שהם ישנו כל הלילה", אומרת רוזלין. "לראות אותם ישנים בנחת, בלי לפחד ובלי לרוץ למקלט, כבר עשה לי את היום והצדיק את כל המאמץ. מאז,

ז'קלין ואני מעבירות חוויות על הילדים ולומדות הרבה אחת מהשנייה. בין לבין צריך גם לתת את המקום והמרחב".

- האם למדתם משהו מהמפגש בין המשפחות?

גילי לוי: "כשאני רואה כל-כך מקרוב את ההתנהלות של הורים לשישה ילדים אני מוריד מיד את הכובע. לי יש שלושה ילדים וגם זה מאוד קשה, והמפגש איתם מראה לי שעם ההשקעה הנכונה בחינוך רואים תוצאות. זה כבר נותן לי המון כוח להתמודדות היומיומית שלי עם הילדים. עדיין לא קיבלתי מהם מספיק השראה כדי לעשות ילד רביעי, אבל זה בכל-זאת מחזק", הוא מחייך.

ואילו אוריאל פרץ בן ה-13, שהיה אמור לחגוג השבוע בר-מצווה, מסכים עם הוריו המוקסמים מהמארחים. "אני מרגיש שהרווחתי משהו כי אנחנו מתארחים אצל משפחה נפלאה, וכיף לדעת שיש אנשים כמותם. בכל יום אנחנו הולכים לברכה ויוצאים מהבית לבילויים אבל הכי הייתי רוצה שתסתיים המלחמה, שנישאר פה רק עוד יום אחד ונחזור הביתה. כמובן שנשמור על קשר, אולי אפילו נארח אותם אצלנו בחגים".