כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

חצי הכוס המלאה (או 10 דיברות לשעת מלחמה)

מירב רזניקעדכון אחרון: 16.08.06 , 11:08

אז מה היה לנו? מילים שנכתבו בעודנו סופרים את העומר וכעת הפכו למעין סיכום של תקופה. אין בכוונתי להזיל דמעות, לצאת נגד, לצאת בעד או לצאת בכלל. אני חושבת שלפעמים כל מה שצריך לעשות הוא רק לזכור להביט על חצי הכוס המלאה. ובחודש החולף היו לנו הרבה סיבות למלא את הכוס.

הרשו לי להציג בפניכם את חצי הכוס המלאה, או עשרת הדיברות לשעת המלחמה:

1. תלך, אל תלך - תקבל את הכסף שלך. לא היינו צריכים לדאוג בתקופה זו למכסת החופשה שצברנו (או לא צברנו) ולמכסת ימי המחלה. לא היינו צריכים לחפש סיבות מתחת לאדמה ולהתחנן לנפשנו לקבל יום מנוחה, שבוע חופש, חודש שחרור. יכולנו פשוט לומר את מילות הקסם: "אני מפחד/ת". זו לא בושה לומר אותן ולא צריך להתאמץ להסביר את המשמעות שעומדת מאחוריהן. התנאי היחידי לקיום סעיף זה היה שיתוף הפעולה של המנהלים. זה כבר סיפור בפני עצמו, לפעם אחרת.

2. 15 דקות התהילה שלך כאן. כולנו חולמים על 15 דקות התהילה בהן העולם יכיר בנו ובכישרון האדיר שלנו. 15 הדקות היו כאן ואנחנו הפכנו סלבריטאים מן השורה. אמנם לא היה לנו שם או פנים, היינו מעין מקשה אנושית בעל שם אחיד, העורף החזק, אבל היינו על המפה. תמו הימים של האנונימיות המדכאת. לכל מקום שלא פנינו, אנשים מיד התקבצו סביבנו ברגע ששמעו את סט מילות הקסם הנוספות: "אני מהצפון". הם רצו לשמוע את מוצא פינו, את סיפור חיינו וכמובן את סיפור גבורתנו ("איך שרדתי את התקפת הטילים כי לא נשמעה אזעקה", או "איך השתטחתי על הכביש כשאיקס גדול מעטר את מצחי"). התנאי היחידי לקיום סעיף זה היה כמובן עמידה בזמנים בו נכשלנו, כיוון ש-15 הדקות התארכו להן. אף-אחד לא רוצה יותר מ-15 דקות תהילה, לא צריך להיות חמדנים.

3. אין כסף - אין דאגות. הבנקים היו סגורים, הבנקאי שלנו נאבק על חייו (בדיוק כמוך), ויכולנו לצאת ולחגוג כאילו אין מחר. יכולנו לצאת למסע קניות מטורף עם כרטיס האשראי הזמני שניתן לנו: "אני מהצפון". כרטיס אשראי זה זיכה אותנו בהנחות ענק במרבית הרשתות, החנויות, בתי העסק ומקומות הבילוי. רצה הגורל ומכירות סוף העונה השתלבו מצוין עם מכירות סוף החיים, ואנו היחידים שנהינו משילוב זה. התנאי היחידי לקיום סעיף זה היה כמובן מציאת רשתות/חנויות/בתי עסק/מקומות בילוי פתוחים בקרבת הבית. זה נכנס תחת קטגוריית "משימה בלתי אפשרית" - וסרט ההמשך ייצא בקרוב לאקרנים.

4. הבא ונתחכמה לו. סעיף זה בא לעקוף את התנאי הבלתי אפשרי של הסעיף הקודם. יכולנו לצאת ולחגוג במסע קניות מטורף כאילו אין מחר, רק היינו צריכים לארוז עצמנו ואת משפחתנו ולהדרים. המדינה שלנו גדולה מספיק והצפון הוא לא באמת כל מה שיש בה. נסענו לתל-אביב, לירושלים, לאילת. לקחנו מלון חמישה כוכבים, יצאנו למסעדות כל ערב, בילינו בבתי-קפה ופאבים, ראינו את כל הסרטים החדשים, חרשנו את כל הרחובות והקניונים ולא שכחנו לשים במקום בטוח את כרטיס האשראי החדש: "אני מהצפון". התנאי היחידי לקיום סעיף זה מותנה בסעיף הראשון. רק לוודא שאחרי שהכל ייגמר, תהיה לנו עבודה לחזור אליה (החוק אולי מגן עלינו, אבל זה זמני בלבד. הכפפות יוסרו כשהחרבות יונחו). הבנקאי שלנו מתישהו יחזור לתפקד ואנחנו עלולים למצוא עצמנו בחור שחור.

5. שכנים, שכנים. זה היה הזמן להכיר את השכנים שלנו, לא אלו בבלוק, אלא אלו הרחוקים יותר, בדרום. הם פתחו את ביתם, לבם וידיהם ואנחנו רק היינו צריכים לבחור לאן ללכת. זה יכול היה לעזור לצמצם את ממדי החור השחור מהסעיף הקודם, כי חסכנו עלויות מלון חמישה כוכבים. אם שיחקנו נכון עם הקלפים אפילו יכלתנו לקבל כוכב גדול יותר מכל החמישה שפספסנו - כמו ריטה (אני חיכיתי ששלמה ארצי יפתח את ביתו). תוספת מיוחדת לרווקים שבינינו: זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים. אנשים משלמים במיטב כספם לערבי "ספין-דייטינג", אנחנו יכולתנו לעשות זאת חינם. יכולנו לעבור כל יום/שבוע בית/עיר. לכו תדעו מי חיכה לנו מאחורי הדלת, אולי אהבת חיינו. התנאי היחידי לקיום סעיף זה היה כמובן להשאיר פתח מילוט. חשוב היה לוודא שביום מן הימים, במקרה ויימאס לנו או אולי חשנו קצת געגועים לבית, היה לנו בית לחזור אליו. בית עם ארבע קירות וריהוט מלא. לא בית שספג מכה ישירה מנסראללה או מהגנב השכונתי.

6. אכול כפי יכולתך. עזבו אתכם מדיאטות, שמירה על תפריט, גזרה, חדרי כושר ושאר ירקות. אכלנו כאילו אין מחר. בזמנים כאלו כל הצפון היה בהריון. בדיוק כפי שאיש לא יעלה בדעתו לבוא לאישה בהריון ולהעיר לה שעלתה במשקל, כך גם אנחנו. מי יעז לבוא ולומר משהו כשאנחנו במלחמה? עוד חמישה קילו, פחות חמישה קילו, השורה הסופית היא היחידה שחשובה באמת: נשארנו בחיים או לא. אף-אחד לא יזכור לנו את עשרות הק"ג שהעלינו (מלבד הבעל/אישה, הילדים, החבר/ה, החבר/ה לעתיד ואתם עצמכם). בכל מקרה, גם אם היינו רוצים, שומרי משקל, מרזי מורית וכל יתר עושי הקסמים בתחום, סגרו עצמם וירדו למקלטים. התנאי היחידי לקיום סעיף זה הוא ההבנה ולקיחת האחריות על מעשינו. אם שרדנו את נסראללה, עצוב מאד יהיה לגלות שעודף משקל הרג אותנו.

7. אינטימיות, אינטימיות, אינטימיות. זה הסוד האמיתי להצלחה בחיים. המלחמה הייתה הזדמנות מצוינת לבנות אינטימיות או לחדש אותה עם כל מי שרק אפשר: בן/בת הזוג, המשפחה, החברים, השכנים, העיתונאים, המשטרה וכל מי שבא. איך יוצרים אותה? פשוט מאוד! הולכים לישון כמו שתמיד, שמים שעון מעורר מהדגם החדש, שעון נסראללה, ומחכים שיצלצל. אם צלצל, רצים כמו שאתם למקלט בבניין. תופתעו לגלות באיזו מהירות האינטימיות נבנית, במיוחד עם אנשים זרים, כשאתם לבושים למחצה או לא לבושים כלל. אם התמזל מזלכם, אפילו יכולתם לצאת בלבוש אדם/חווה לרחובות העיר ואולי איזה צלם תפס אתכם בעדשתו ואיזה עיתונאי שאל אתכם שאלות (זוכרים את סעיף 15 דקות התהילה?). התנאי היחידי לקיום סעיף זה... אין תנאי. הסעיף זה מלווה בברכת "May the force be with you".

8. "אז למה לי פוליטיקה עכשיו". בעודכם יושבים במקלט/חדר מוגן/חדר פנימי או סתם מרוחים על הכביש/המדרכה, אנשים גדולים וחשובים מכם דיברו דברים גדולים. למה להתעסק עם זה? יכולתם לתת לראש קצת מנוחה, לסגור את כל ערוצי התקשורת איתם ולהימנע מלהקשיב לקשקשת ברשת. כולם ידעו מה הכי נכון, הכי טוב, הכי צריך - מה צריך אותנו שם? זה לא שמישהו התייחס אלינו ברגעים ההם, הם היו עסוקים מדי. בסך הכל נתנו לנו שם, "העורף החזק", אף-אחד לא שואל לדעתנו. כל ימות השנה אנחנו מעורבים ודעתנים. ניתנה לנו הזדמנות להירגע, להישען לאחור ולראות איך המדינה ונציגיה (תחת מטריה זו נכנסים כמובן גם כל הפרשנים ואנשי התקשורת) עושים מלחמה על גבנו. נהנינו מרגעי השקט האלו כל עוד היה אפשר, כי עד מהרה נאלצנו שוב לחזור לקליפת "העם הבוחר" ולשמוע את הקשקשת הזו. יום יבוא ולקול שלנו שוב יהיה משקל וחשיבות רבה אם נרצה להשמיע אותו.

9. "לא נפסיק לשיר". כולם נרתמו לעזרתנו. רצו שנחייך, שנצחק, שנשכח מהצרות. כל הזמרים שנולדו, הזמרים שחלפו והזמרים שעודם. קיבלנו כניסה חופשית ללא הגבלה (למעשה הם אלו שנכנסו, אנחנו היינו שם קודם). קיבלנו כרטיס לשורה הראשונה (ברוב המקרים זה נבע ממצוקת מקום, כי אין שורה שנייה). אליהם הצטרפו אנשים רבים וטובים שרק בחלומות חשבנו להתקרב אליהם או לעניין אותם. אמנים מהשורה הראשונה ומיטב הבדרנים העלו בערבים תוכניות להנאתך. מצחיק, לא מצחיק, זה בשבילנו ותיחנקנו עם זה בשקט. כולם איתנו, רובם איתנו מרחוק. החום שעטף אותנו, המיס את לבנו, גרם לנו להרגיש הכי אהובים שרק אפשר. התנאי היחידי לקיום סעיף זה היה מותנה בתשתיות שדאגנו להן קודם לכן. לא דאגת, לא נהנית. הלב שלהם במקום הנכון (הבעיה רק בגוף שנמצא עשרות ק"מ מאיתנו), זו לא אשמתם שבמקלט שלך לא קולטים שידורי כבלים/לווין ואין חיבור לאינטרנט מהיר.

10. ניפצנו את הבועה, הבועה בידניו! אחרון, אחרון חביב. ללא ספק הדובדבן שבקצפת, אם יורשה לי להוסיף בנימה מעט אישית. אנשי הצפון הרחוק עשו את הבלתי יאומן וחדרו הישר לתוך לבה של הבועה התל-אביבית. אנחנו נתאושש מהר מאוד אחרי המלחמה, נחזור לבתינו, לחיינו ולמסגרות שלנו. הם יישארו שנים רבות עם הבלגן שנשאיר מאחור וההלם מהכיבוש הלא צפוי הזה. השאלות יישאלו דורות רבים קדימה: איך קרה הדבר שחדרו לתוך הבועה שלהם. הבועה הקטנה, החמודה והמוגנת כל-כך. איך נתנו לאנשים מן השורה (הצפונית) להגיע לשם בכלל. איך יוצאים מזה וחוזרים לשגרה. את ספרי "חזרה לשגרה" אנחנו נכתוב, ולהם יהיו הרבה שיעורי בית להשלים. התנאי היחידי לקיום סעיף זה הוא באפשרות הממשית לניפוץ הבועה. כפי שכבר התחוור לנו - אפשרות זו לא קיימת. הבועה אינה ניתנת לניפוץ. הדבר היחידי שלמעשה קרה עם חדירת הצפון למרכז הוא תהליך איטי של שטיפת מוח בסגנון הבועה "אתה רק חולם הכל, אין מלחמה, הכל בראש שלך". בעצם כשחושבים על זה, זה לא כזה דבר רע. If you can't win them, join them!

הרי מה באמת אדם צריך בשביל לנצח במלחמה? חופש מהעבודה, הרבה שופינג, מלונות חמישה כוכבים או בתים של כוכבים, אוכל בשפע, כסף ללא הגבלה, 15 דקות תהילה עם או בלי לבוש אדם/חווה ושירים שיעשו שמח. אנחנו כבר ניצחנו, צריך רק לזכור להביט על חצי הכוס המלאה.