היא חזרה. השגרה

"שיהיה לכם יום מופסק אש", בירכו אתמול בחדשות. עם קרן שמש ראשונה בבית תכונה. בגדים נאספים, תיקים נארזים, אמתחות נצררות, שקיות נדחסות. אנשים מלקטים את עצמם. רוצים הביתה. אנחנו כבר בַּבַּיְתָּה שלנו, משיבים את הסדר על כנו. עוד מעט.

הפסקת אש. הבטחה גדולה ואפס שמחה. ואני, לתומי ולטמטומי, חשבתי שנשמח. סברתי שתבוא הקלה. אבל בפה עומדת חמצמצות ובבטן קבס. נגמר ואין זכר לתחושת ניצחון. סיום ללא שמץ של התרוממות רוח. הגופים מובסים והלבבות גם.

מזוודות וצרורות עומדים ליד הדלת. ספירת מלאי אחרונה, לוודא שדבר לא נשכח, שלא יאלצו לחזור. חודש-פחות-יומיים הספיק. חיכינו כל-כך, ובכל זאת קשה להיפרד. בכי מקרטע דרכו החוצה, מבקיע חומה בְּצורה שכלאה אותו במעמקים. המכניות נפרצת, עכשיו אפשר.

מסתכלים סביב. עורכים היכרות מחודשת עם מה שהופקע מאיתנו בבהילות. הבית שילש את נפחו. כל חדר - אולם. עשרות אריחי רצפה פנויים. שוב אין צורך להתגושש על כל שעל. שוב אין צורך לקבוע עובדות בשטח. אין צורך לכבוש פיסות מרוצפות. וואו, הבית בידינו.

הנשימות ארוכות, משתהות על כל קפל אוויר. משתאות מול כמות עצומה של חמצן מתנשב. הריאות ממששות כל שאיפה, מחליקות על גבה מבפנים, עד השלפוחיות. השקט מתחפר באוזניים, מתאמץ למצוא אחיזה אחרי שגורש באחת. הוראות, גערות, שאלות, תהיות, הכוונות, קושיות, תוכחות, הטפות, נזיפות, כולן מיותרות. אנחנו יודעים איך אצלנו. תנו לשתוק בשקט.

• דורית ברזילי, כותבת, באפטר-שוק. לטור הקודם של דורית לחצו כאן