לזכרו של ניסן שלו

הכרתי את ניסן שלו  בחורף לפני שנה וחצי, ובחורף שלאחריו נקטעה דרכנו. זה היה סיפור רגיל: בחור ובחורה נפגשים, מתיידדים, מבלים, בית-קפה, טיול, קטנוע, שיחות קטנות, עינוגים קטנים. ויום אחד מישהו נפגע. וזהו - בהודעה כתובה הודעתי לו על התנתקות.

והנה, חצי שנה אחרי, פתאום קמתי בוקר אחד עם געגוע. ממש כך,  התעוררתי בבוקר והתגעגעתי לניסן. לריח העורף הנפלא שלו, לאצבעות הרחבות היפהפיות, לעיניים הצוחקות, להומור ולחיוביות שלו. ובלילה, פתאום, בהיסח הדעת, אני רואה את התמונה שלו בעיתון. ומתחת כתוב "הרווק המבוקש של הקיבוץ!", וישר אני מרגישה איזה חוסר הסכמה עם זה שיש עוד מישהי איפושהו שמרגישה עכשיו בדיוק כמוני.

המניאק הזה הלך - אבל הפעם אין סיכוי להיתקל בו שוב! עוד מוקד של אור יפה, זוהר וחי כבה לעת עתה. אין עוד ניסן במדינת ישראל אשר במזרח התיכון אשר בכדור הארץ. וזה כל-כך לא הוגן!

אז הלכתי הבוקר לים וראיתי את האנשים כתמיד, וחשבתי באופן אוטומטי: "במותם ציוו לנו את החיים". ואז זה היכה בי: בולשיט! מי השתיל לנו במוח את השקר הזה? אף-אחד לא מת כדי שמישהו אחר יחיה. בחורים מדהימים מתו לא בשביל שנחיה, אלא בגלל עוולות ורוע של כמה מטורפים שמנהיגים עמים, בגלל נבערותו של הגזע האנושי שלא יודע לשים לזה סוף. 

אני כולי הערצה לחיילים שיצאו מלבנון בעודם שרים שיר לשלום. אנחנו צריכים לתת דוגמה, כל-אחד מאיתנו, ולהאיר את החושך של העלטה שיורדת על העולם הזה. אני שולחת אהבה והשתתפות בצער לכל האנשים שאיבדו את יקיריהם. הלוואי שלא תדעו עוד צער. 

• רחלי, 36, מתגוררת בתל-אביב