סופה של מלחמה. האמנם?

כולם מדברים על הפסקת אש,

מחפשים איזושהי תקווה, מנסים להתאושש.

ושמות על שמות נערמים,

והלב מתכווץ, והוא חסר אונים.

ומתמכרים לחדשות,

ותרים אחר בשורות,

אך

הבשורות הן בשורותיו של איוב,

ואינן נותנות מנוח, אינן מרפות.

וכולם אומרים שבמלחמה יש נפגעים,

שיש טעויות אנוש מעבר למכת האויבים,

אבל אנחנו מחפשים נסים,

כך, אולי, לא יאבדו כל-כך הרבה חיים.

בד בבד, מנסים למצוא צידוק, ולומר שהול הכרחי,

ולציין שהעוסקים במלאכה עושים זאת הכי הכי,

והאמת כטופחת על פנינו,

ואין מקום של שקט לנפשנו.

הפסקת האש המיוחלת באוויר כבר מרחפת.

הספירה לאחור מתחילה,

ולא ברור אם תמה המלחמה,

או שמא זה רק סופה של מערכה.

אז לא כולם נותנים בה אמון,

עוקבים בדריכות אחר הצליל והשאון,

מנסים לבדוק ולגשש, אם יש בה טעם,

כדי שהמציאות לא תשוב ותהיה כפעם...

בין לבין יש כאלה שמנסים בכל זאת להיאחז בתקווה,

כי כמה כבר אפשר לחוות מלחמה?

ואף שמהססים לשוב, כי חוששים להיפגע, ומן ההדף לעוף...

ולא ממש יודעים למה לצפות,

שהרי בכל זרוע הרס,

בבתים כמו גם בשדות,

נוטלים נשימה ארוכה,

ונשבעים לברך על החיים בצדה...

וכשהמראה נגלה אל מול העיניים,

וופס... הנפש מתייפחת שבעתיים.

כי זה כואב,

ומרסק,

והמראה מעצמו זועק,

כי הכל שבור לרסיסים,

ויש פה רגש גם לדברים דוממים...

אז מיהו האחד שיבין,

מי במלחמה הזו הדיין, ומהו בעצם הדין...

פסיקתה חורצת חיים וגורלות,

של חיילים ואנשים רוויי אידיאלים, אך גם עמוסי חרדות.

ובעצם, במבט לאחור,

השגרה תשוב, כי זה טיבו של מחזור.

והכול יהיה כשהיה,

אף שאבדו פה חיים על-פני האדמה.

את ההרס אט אט ישקמו,

ואת הנופלים רק קרובים יזכרו...

השדות ישובו להוריק,

והאדמה את פירותיה תניב.

כי העולם, כמנהגו נוהג,

גם אם לעתים את הרוע לחובתו זוקף...

וגם אם החלום חטף מכה בפניו,

והאון אזל בין כתליו,

ונותרה מציאות אפלה ואובדת,

והאמונה שבה לאיטה דועכת...

איכשהו,

ישובו הבריות לשגרתם מכל עבר,

כי און החיים -

עז הוא מן השבר.

ואני שכל-כך עצובה,

מנסה לראות את הצבע בתמונה עגומה.

כי איני עוד הילדה מהמלחמה הקודמת,

מעט בגרתי והבנתי משמעה של מחזוריות כואבת.

ורוצה לחזק לבבות,

כי יש עוד בשביל מה לחיות.

ולו למען הדור הבא,

ואולי הוא,

לא ידע עוד מלחמה.

• אור-לי ארבלי, 43, כותבת, מתגוררת במבשרת-ציון