איך בודקים את המלחמה? כל הוועדות

שלל ועדות חקירה למיניהן הוזכרו בימים האחרונים, כדרך לחקור ולהסיק מסקנות בנוגע למה שהתרחש במלחמה בלבנון. לאור הבלבול שנוצר, קצת סדר בבלגן:

תחקיר. הראשונה שבוועדות, זו עם הסמכויות המצומצמות ביותר. בשבוע שעבר, עם הפסקת האש, הרמטכ"ל דן חלוץ הכריז על ועדת תחקיר פנימית. בראש ועדה זו יכול לעמוד כל אדם שייבחר לכך, במנדט שלה נכללים האפשרות לבדוק, להפיק לקחים, לתקן ליקויים, אך למעשה היא חסרת סמכות מעשית.

ועדת בדיקה פנימית. בדומה לוועדת שחק שהקים בשבוע שעבר שר הביטחון עמיר פרץ, שהפסיקה בינתיים את עבודתה. זו ועדה שכל רשות מנהלית או שר רשאים להקים, אין לה שום סמכות, והיא ממונה על ידי הרשות המנהלית או השר עצמו. את המלצותיה מגישים לרשות או לשר, היא לא חייבת להיות נידונה בפומבי ולא יכולה לדרוש להופיע בפניה ובוודאי שלא לדרוש מסמכים.

ועדת בדיקה מינסטריאלית משודרגת. ועדה מיוחדת שמקים שר כדי לבדוק עניינים שבתחום סמכותו מכוח סעיף מיוחד בחוק הממשלה. זו הוועדה עליה מדברים בימים האחרונים בסביבתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. הוועדה צריכה לקום באישור שר המשפטים והממשלה, יכולה לקבל סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית והיתרון מבחינת הממשלה בוועדה כזו הוא שהממשלה היא זו שממנה אותה ובוחרת את האנשים שישבו בה.

בראשה חייב לעמוד שופט. ועדת זיילר היא דוגמה לכך, ניתנו לה סמכויות מסוימות של ועדת חקירה ממלכתית, היא מגישה לשר הרלוונטי את מסקנותיה, המסקנות לא מחייבות והיא לא חייבת לעבוד בצורה פומבית, אבל היא יכולה לכפות על עדים להופיע בפניה. עם זאת, עדויות שנמסרות לה אינן יכולות להוות ראייה בהליך משפטי.

ועדת חקירה פרלמנטרית. נכון, ועדת חקירה ממלכתית חשובה ממנה, אולם אין להפחית מחשיבותה והיא שוות ערך לפחות לוועדת בדיקה מינסטריאלית משודרגת.

הכנסת מחליטה על הקמתה של ועדה זו ואם מדובר בוועדה שפועלת במסגרת אחת מוועדות הכנסת, כמו ועדת עמונה שפעלה כוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון, אז ניתנות לה סמכויות מסוימות כמו זימון עדים. אולם הבעיה היא שהיא לא נהנית מאמון ציבורי רב בגלל היותה פוליטית. חשיבותה ניכרת בעיקר כשהבירור בעל אופי מקצועי יותר מפוליטי, כמו למשל ועדת שטייניץ לחקר מערך המודיעין הישראלי אשר הביאה למהפך במערך המודיעין וזכתה לאמון ויוקרה רבה, והמלצותיה יושמו.

ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה החשובה מכולן. נחשבת להליך האפקטיבי ביותר שקיים לחקירה. על הקמתה מחליטה הממשלה מכוח חוק ועדות חקירה, אבל הרכבה נקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון ובראשה יעמוד בדרך כלל שופט בית המשפט העליון. היא יכולה לזמן עדים, לחקור ולדרוש הצגת מסמכים, חייבת לדון בפומבי, מסקנותיה מתפרסמות בפומבי ובדרך כלל הממשלה לא יכולה להתעלם ממסקנותיה.

בניגוד לתחושה שיש בציבור, ועדות החקירה הממלכתיות מגישות את מסקנותיהן תוך זמן קצר יחסית, והיו כאלה שעשו זאת תוך מספר חודשים, אולם נראה כי בתודעת הציבור נצרב הזיכרון מוועדת אור, שדיוניה נמשכו זמן רב.

בין ועדות החקירה המפורסמות שהוקמו במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל: ועדת אגרנט לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים (1973 - 1974), אשר המלצותיה הביאו בין היתר להדחת הרמטכ"ל דוד אלעזר, ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה (1982), אשר המלצותיה הביאו להדחת שר הביטחון דאז אריאל שרון, ועדת בייסקי לחקר משבר מניות הבנקים (1985), וועדת שמגר לחקר רצח רבין (1995).

מבקר המדינה. במקביל לשיח הציבורי בעניין ועדות חקירה כאלה או אחרות, מבקר המדינה אמר כי הוא יבדוק את הדברים. כאן בעצם מוקנית למבקר המדינה סמכות מיוחדת, שכן רשאית ועדת ביקורת המדינה לכנסת להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בעקבות דו"ח של מבקר המדינה. כך שגם אם אולמרט יחליט שלא להחליט, נראה כי מבקר המדינה, שממילא שוקד על פרשת הבית ברחוב כרמיה ועל פרשות נוספות, לא תיקצר ידו מלכתוב ביקורת על מחדלי המלחמה.