איך מתעלים את כל האושר לילד אחד קטן?
במשך שנים חשבתי שהאושר הוא רק רגעים קטנים, רגע של הצלחה, רגע מתוק של שוקולד, רגע של חיבור פיזי ונפשי בין שניים. משיחה עם החברות הנשואות שלי התברר לי שכנראה טעיתי - האושר מתרכז כולו בדור הבא
מירי, שירלי, שלומית, אשרת, יפה ואני - כולנו עבדנו באותה חברה, ועכשיו אנחנו מפוזרות כל אחת בעולם הפרטי שלה. אני הרווקה היחידה. הבטחנו להיפגש אחת לשבועיים, עם הזמן זה הפך לפעם בחודש, ועכשיו אנחנו מתראות בערך פעם בשלושה חודשים.
למה לעבור את הסבל הזה בחדר הלידה? למי יש בכלל חשק לקום ארבע פעמים בלילה כי הגדול עשה פיפי והקטנה מבקשת ציצי? ונוסיף את הדאגה המתמדת לאדם נוסף, את תחושת האחריות העצומה שקיימת כלפיו מהרגע בו הוא נובט בבטן. נדמה לי שבמצב כזה בלתי אפשרי להיות מאושרת באופן כל כך ודאי. אני לא יודעת מה עם כולם, אבל לי זה נשמע רחוק מאוד מלהיות האושר היחיד בעולם!
לאחר שלושה חודשי שגרה מהמפגש הקודם, מירי מתקשרת לשירלי ליזום מפגש עם סיבה מיוחדת - במזל טוב נולדה לה תינוקת. איזה יופי שיש המשכיות, אני מחייכת לעצמי ולשירלי בטלפון ומבטיחה להגיע.
אנחנו מגיעות לביתה של מירי לראות את פני הנסיכה החדשה והקטנה. למירי יש גם את יונתן, הוא כבר בן שלוש. אני מתקרבת אליו עם חיוך ששמור רק לילדים ומחמיאה לו על התספורת שעה שכולן עסוקות ב"פוצי מוצי" וקולות צפצפניים מול עריסת התינוקת. כשהוא הולך למטבח אני מתפנה להביט בתינוקת העדינה. יש לה עיניים בצבע השמיים, שיער שחור, פנים לבנות, מבט אצילי, והיא מזכירה לי את שלגיה.
בדיוק השיחה שלא רציתי, על הורות ונישואים
אחרי שאנחנו מעניקות בזריזות למירי מתנה, אנחנו נוסעות לסוהו, מירי הזמינה מקומות. אני מספרת להן על הדייט האחרון ועל הבחור החדש. אחר כך אני מציינת מסיבה ממש טובה שתתקיים בשבוע הבא בנמל תל אביב. אבל מהר מאוד זה מתחיל - בדיוק השיחה הזו שלא ממש רציתי להיות חלק ממנה, על הורות ונישואים. אני כל כך רחוקה מזה, שאני פשוט מחליטה להתעסק לי בחסה. הסלט שלי הרבה יותר מעניין אותי כי הכל נשמע לי לא אמיתי, ויתור נוראי. אני מרגישה שהן איבדו את עצמן בשגרה.
עד אתמול בערב, ובמשך שנים די רבות, עלתה בתהיותיי האינסופיות מחשבה שהאושר שלנו הוא לא מצב סטטי, הוא רק רגעים: רגע של חיבוק מאבא, רגע של חיוך מאמא, רגע מתוק של שוקולד, רגע של הצלחה, תקווה, שקט, שלווה, רגע של נשיקה סוערת, רגע של שניים מחוברים פיזית ונפשית. אוסף של רגעים מקיימים את חיינו, והאושר מצוי ברגעים הקטנים האלו. אבל בפגישה של אתמול היתה בשורה חדשה. אני וחכמים ממני טועים טעות מרה - האושר מצוי בדור הבא.
"דור? דור הוא האושר של חיי!" אומרת אשרת, "אחרי שהוא נולד קיבלתי פרספקטיבה אחרת על האושר". דור בן שנתיים, ואשרת היא אמא-של-דור לפני שהיא אשרת בכלל. אז עכשיו היא מדקלמת לי את נאום האמהוּת ואני מביטה בה. היא חכמה מאוד, תמיד חשבתי ככה, אבל בעיניי זה קצת מוגזם. ברור לי שילדים מספקים רגעיי אושר עילאיים, אבל בואו נודה שלעיתים הם גם נטל והקרבה ממושכת, אני אומרת לה את דעתי במתינות, כדי לא להכעיס.
אני יודעת שאנחנו לא יכולות להסכים. היא מבטלת את דבריי בהינף יד, "כשתהיי אמא תביני!" אני שומעת קול אמהי ומעט מזלזל, בהיותי הצעירה בחבורה. אני בת 24, כל מה שהן חוות נראה לי ממש מפחיד, תובעני בטירוף ורחוק - כמה שיותר רחוק, יותר טוב. אני מרגישה לא שייכת לקרקע היציבה שלהן, אני מעופפת לי בעננים, והן חיות על פי ספר חוקי החיים, ספר שכנראה לא הספקתי לקרוא (שמישהו יספר לי איפה קונים אותו?).
טוקבק כדורבנות:
גיל 30 בלי ילדים / העין, ירושלים
תמיד היה ברור לי שאני רוצה ילדים. מגיל צעיר אני עושה בייביסיטר, והדבר שתמיד הצליח להציף אותי באושר טהור היה ועודנו תינוקות. יש בהם משהו שמוציא ממך רק את הטוב, את החיוך והרצון לחבק, לעטוף, לשחק, להיות שוב ילד בעצמך. היה לי תמיד ברור שגם אם זוגיות לא תהיה לי, אעשה ילד לבד. החיים התגלגלו, ומצאתי את עצמי לפני יותר משנה לקראת סופה של זוגיות ארוכה וגרועה, מהרהרת מחדש ברצון הזה שתמיד היה מובן מאליו עבורי. גיליתי לאט לאט שבעצם זה לא כזה ברור. ילד זה כל כך הרבה דברים, האם אני באמת מוכנה לכזאת אחריות בעצמי? בפעם הראשונה בחיי שאלתי את עצמי את השאלה הזו. וגיליתי שאני כנראה לא רוצה באמת. מובן שפחד הוא חלק מזה, אבל רק חלק. הדבר שאני באמת שואלת הוא - האם הרצון הזה בילד הוא לא הבריחה שלי מעצמי? האם לא תמיד רציתי ילד כדי לברוח מהצורך למלא את חיי בתוכן?
פתאום אני בהקשבה מלאה. איכשהו אנחנו גולשות בנושאי השיחה ומגיעות לנשים שמתקשות להיכנס להריון. "לנסות עד שנה זה ממש בסדר, אבל אחר כך זה פשוט אסון". אני בוהה בהן, מבולבלת, מרגישה בתוך קומדיה לא מוצלחת. מירי מספרת לנו על הפריות וביציות, אשרת מעדכנת על מצב חדרי הלידה, יפה מהנהנת בהבנה, ושירלי מוסיפה לנו בחן תבליני אמהות בשלה. שלומית עושה פרצופים מבועתים, כמי שיודעת שתחווה בעוד מספר חודשים את אותם הדברים.
אני מנסה להבין את עניין הביציות
השיחה איתן הופכת להזויה מרגע לרגע, ואני פשוט מוצאת את עצמי צוחקת ללא הפוגה, צחוק פראי ומתגלגל. אני מנסה להבין את עניין הביציות, אף פעם לא ממש התעמקתי בזה. פתאום התחוור לי שהאשה היא ממש מפעל גאוני שתוכנן בקפידה. וכשמירי מספרת על הלידה האחרונה, הכל מתערבל לי כמו במג'ימיקס - נסיונות, הריון, לידות, דם, צירים, תפרים, ילדים = ח י י ם.
מבט נוסף:
ילדים? לא תודה, אני כבר תרמתי במשרד
שירה עברית
מדובר בנוהל קבוע במשרד, ברור ומוכתב כמעט כמו הקפה של הבוקר או הדפסת דו"חות בסוף כל חודש. כל עובדת שקיימה בהצלחה את מצוות פרו ורבו, ממתינה מספר שבועות בטרם תפלס דרכה בחזרה אל המשרד ממעמקי ערימת החיתולים החדשניים ומקפידה לקיים את המצווה הגדולה מכולן, הידועה בשם: "נו, זה לא עושה לך חשק?" זהו, שלא
לתומי חשבתי שהחיים כוללים בתוכם תוכן קצת יותר עשיר - טיולים, ספרות, תרבות, אמנות, סרטי איכות, קפה ותיאטרון, מימוש עצמי, קריירה, חוגי העשרה, סקס, וכמובן - א ה ב ה. איך מקפלים את הכל, מניחים אי שם בצד ומתעלים את כל רגעי האושר לילד אחד? ומה קורה כשמגיע עוד ילד, האהבה והסיפוק נחלקים שווה בשווה? היכן ה"אני"? ולאן נעלם בן הזוג? איפה מתחבאת לה התשוקה?
סביר להניח שכמו תמיד, יש אפור בין הלבן לשחור. כנראה שמהרגע שאשה חובקת ילד ראשון, האושר טמון בעיקר בו, בחיוכו הרך, במבטו הזך, בתום, בהברה הראשונה. הכל מתגמד אל מול פאר היצירה. הבעל הופך שולי, לפחות בהתחלה, התשוקה דועכת, השגרה גוברת, והאהבה? רובה אכן מנותבת לייצור הקטן וחסר האונים שהוא בשר מבשרה. ובכל זאת, מתקיימת עם כל השינויים והקשיים משפחה- אבא-אמא-ילד.
למרות כל הקיטורים שלי והפילוסופיה, כשאני רואה את הבטן ההריונית של אשרת, את האור בעיניה של שירלי כשהיא מספרת על ספיר ולינוי, את מירי מתפעלת מיונתן ששר שירים שהיא אוהבת, את יפה מתמוגגת מילדיה הבוגרים ואת שלומית שנמצאת בשלב שחושבים להביא ילדים, עולות בי תמונותיהם של הילדים שאני אוהבת - שתי אחיות קטנות ונפלאות מאמי, ושני אחים פעוטים ומקסימים מאבי. והם, אני חייבת להודות, מספקים לי רגעי אושר נדירים.
וכך, לקראת סוף הפגישה הזאת, עולה בי קול פנימי שמעז לחשוף שאולי אולי מתישהו, כשאהיה מוכנה ובשלה לתת ללא תנאי, ביום אחד במהלך חיי ארגיש גם אני שהאושר האמיתי טמון דווקא בנפש ראשונית שתיווצר ותתגבש בתוכי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
