ילדים? לא תודה, אני כבר תרמתי במשרד
מדובר בנוהל קבוע במשרד, ברור ומוכתב כמעט כמו הקפה של הבוקר או הדפסת דו"חות בסוף כל חודש. כל עובדת שקיימה בהצלחה את מצוות פרו ורבו, ממתינה מספר שבועות בטרם תפלס דרכה בחזרה אל המשרד ממעמקי ערימת החיתולים החדשניים ומקפידה לקיים את המצווה הגדולה מכולן, הידועה בשם: "נו, זה לא עושה לך חשק?" זהו, שלא
יום ראשון, עשר בבוקר. צווחות עולות ויורדות בגוון נשי פילחו את חלל המשרדים המעוצבים שלנו. "בואי, את ממש חייבת לראות את התינוקת של זוהר!" התפרצה אל חדרי עירית, פקידת הקבלה שלנו, חסרת נשימה מרוב התרגשות.
אני שמחה בשמחתה של כל אשה שמרגישה שהיא מימשה את נשיותה דרך הרחם שלה.
השתרכתי אחריה באיטיות, ושוב מצאתי את עצמי מזייפת התעניינות ונעזרת במסיכה הקבועה שלי, אותה אני שומרת במיוחד לסיטואציות כגון אלה: "מפגשים מהסוג האמהי". אמהות אחרי לידה, המציגות לראווה את פאר יצירתן קבל עם ומשרד.
מדובר בנוהל קבוע במשרד, ברור ומוכתב כמעט כמו הקפה של הבוקר או הדפסת דו"חות בסוף כל חודש. כל עובדת שקיימה בהצלחה את מצוות פרו ורבו, ממתינה מספר שבועות בטרם תפלס דרכה בחזרה אל המשרד ממעמקי ערימת החיתולים החדשניים (רכים במיוחד, עם רפרודוקציות של ואן גוך ובעלי שלושה כיווני אוויר), ומקפידה לקיים את המצווה הגדולה מכולן, הידועה בשם: "נו, זה לא עושה לך חשק?"
במרכז החדר ניצבה זוהר כתרנגולת גאה, מחזיקה בידיה מסטיק בזוקה בגודל מפלצתי. מבט נוסף מרגיע אותי ומגלה כי מדובר באפרוחית זערורית עטופה בכסות ורדרדה. עדת נשים הקיפו אותה והקפידו לזמר בתיאום ווקאלי מושלם שירי הלל ושבח לחבילה הוורדרדת. התינוקת המנומנמת הועברה מיד ליד, ובסופו של דבר הגיעה גם אלי.
הבטתי על האדם הקטן והמושלם הזה. אין ספק, אכן יצור מתוק ומקסים שדי במבט אחד שלו כדי להשמיד לדקות ספורות כל טיפת ציניות הזורמת דרך קבע בעורקיי. יצירת האמנות המושלמת של הטבע מכורבלת אצלי בתוך הידיים.
שעטנז של חלב אם וקרם נגד תפרחת חיתולים
אני מתעלמת בכוונה רבה מהשיחה המעמיקה המתנהלת לידי ("אם היא סובלת מגזים את יכולה לתת לה תה שוּמר, כשהקטן שלי לא ישן בלילות זה היה הדבר היחיד שעזר לו"), מקרבת את אפי אל הראש הקירח ושואפת עמוק עמוק אל הריאות את הריח הטרי, ריח ראשוני ומתקתק של התמהיל הלא ברור הזה, שעטנז של חלב אם וקרם נגד תפרחת חיתולים.
זוהר, בהבעת ניצחון כשל מצביא דגול שזה עתה הוסיף מדינה נוספת לרשימת כיבושיו, שולחת לעברי מבט בוחן לב כליות ורחם, וכמתבקש, מדקלמת לעברי בקול רם וצלול את המנטרה הכה צפויה: "נו שירה, זה לא עושה לך חשק?"
וזה הרגע להודות באמת בהכנעה:
מתנצלת בפני כולכם, גברים בכלל ואחיותיי הנשים בפרט;
מצטערת אבא-אמא, אחים ודודים, שכנים קרובים ומכרים רחוקים;
בעל המכולת, הספרית והקוסמטיקאית;
האיש שעובד בדוכן הלוטו ממול הבית שלי;
והאשה שחולקת איתי מושב ברכבת בכל בוקר.
אני שולחת את התנצלותי הכנה לכולכם על כך שזה באמת, אבל באמת לא עושה לי חשק.
אין צורך שתמשיכו להתעניין במצב השחלות שלי בכל פעם כשאנחנו נפגשים. השחלות שלי מעולם לא הרגישו טוב יותר, תודה. הרחם שלי מתלוצץ עם רופאיו כבר שנים, אין צורך לדאוג. אני לא סובלת משום בעיות פריון, כך שבאמת אין סיבה שתמליצו לי על איזו צדקת ז"ל, שהשתטחות אחת ויחידה על קברה בצפת מיד תבטיח לי הריון זריז ובריא, ברוך השם.
טוקבק כדורבנות:
הלוואי שגם אני הייתי פשוט לא רוצה ילדים
אבל הבעיה היא שאני רוצה, רוצה מאוד ונמצאת בטיפולי פריון כבר זמן רב... אני לא מעוניינת לשתף את הסביבה במה שעובר עליי, כי הסבל הוא כל-כך עמוק ופרטי שאין איש יכול להבינו.
בכל פעם שאחת הבנות מביאה את התינוק שלה מתחיל סבב השאלות שאני הכי הכי שונאת בעולם: "לא עושה לך חשק?" "מתי יהיה לך משלך?" "אל תעשי בייביסיטר תעשי בייבי". ואני שונאת אתכן בנות, שונאת כל-כך לדקות ספורות, אני רוצה שהאדמה תפער את פיה ותיקח אותי אליה לעולמים. שתדעו לכן, יש שתי סיבות אפשריות שבגללן לאשה אין ילדים: או שהיא לא רוצה, ואז השאלות סתם מעצבנות. או שהיא לא יכולה, ואז השאלות שלכן גורמות לה לרצות למות.
אני מאושרת עבור כל אם צעירה שגילתה בתוכה עוצמות של אהבה שלא הכירה עד שלא נולד לה ילדה הראשון. אני מעריכה כל אשה שחשה שהתפקיד הכי חשוב בחייה הוא האמהוּת.
לעומת זאת, אני מעריכה הרבה פחות נשים שטורחות להטיף לי על בסיס קבוע את משנתן הסדורה, הקובעת חד משמעית שאשה שלא מימשה את יכולתה להרות וללדת אינה אשה שלמה.
סליחה אמהות יקרות, אבל אני אשה בכל רמ"ח איבריי ואני שלמה בכל גופי ונימי נפשי, אני גדלה וצומחת ומתפתחת כמיטב יכולתי עם כל שנה שחולפת, ואני מצליחה איכשהו לעשות זאת גם בלי לערבב את האינסטלציה הנקבית שלי בעסק.
אין בי צורך להרות וללדת על מנת "להבין מהי אהבה"
יש לי בן זוג אהוב, אני יודעת מהי אהבה וחוויתי את הצדדים הרבגוניים שלה בשיא עוצמתם. אין בי צורך להרות וללדת על מנת "להבין מהי אהבה", תודה.
אין בי גם שום צורך לוותר על שעות השינה שלי, על קו המותניים שלי, על הספונטניות שלי ובעיקר - על החופש שלי: החופש ליהנות מחיי תרבות מלאים הכוללים סרטים והצגות או ביקורים בארצות זרות כאשר מתחשק, החופש לתמרן בתוך חשבון הבנק שלי בצורה סבירה יחסית, החופש להתנועע בעולם הזה בנוחות מבלי להיות כבולה לשני תיקים, עגלה, מנשא, מוצצים וחבילת מגבונים לחים; החופש ליהנות רק מהמוזיקה שאני אוהבת ולעולם, לעולם בשום פנים ואופן לא לשמוע את הדצים שרים על טיף, על טף, או כל שיר אחר אם להודות על האמת; החופש להשקיע בזוגיות שלי ושל אהובי, היכולת לקבל את פניו בסוף יום כשאני ערנית וחיונית, סקרנית לשוחח איתו ומעונינת לאהוב אותו.
אל תטרידו את עצמכם בגורלו העגום של השעון הביולוגי שלי
החיים שלי נורא נוחים ונעימים לי בדיוק כפי שהם, ואין שום סיבה הגיונית שארצה להעביר דרכם צונאמי, מתוק ככל שיהיה.
אנא, אל תטרידו את עצמכם בגורלו העגום של השעון הביולוגי שלי. במהלך שלושת העשורים של חיי החלפתי כבר כמה וכמה בטריות בשעון שלי, ובינתיים הוא מדויק כשעון שוויצרי (תוצרת כחול לבן).
מתי ההורות הפכה לחובה? מתי היא הפכה להיות כה מחויבת המציאות עד שכל מי שבוחר בדרך אחרת הופך אוטומטית ל"פריק", יצור תמהוני ומעורער בנפשו? מדוע אנשים במדינה המאותגרת-דמוגרפית הזו שכחו שמדובר בזכות, ואחד היתרונות הגדולים של הזכות הוא מתן האפשרות לבחור לוותר על מימושה?
לפני כמה שנים אמרה לי מישהי בהבעה חמורת סבר שחובתי כאזרחית יהודיה במדינה הזו לסייע לדמוגרפיה ולהעלות במו רחמי את מספר התושבים היהודים בישראל. התלבטתי לרגע אם לצחוק או לבכות. גם בפנייך אני מתנצלת, אחותי חדורת הגאווה הלאומית, אולם אני עומדת על זכותי לשמור לעצמי את הבעלות על איבריי הפנימיים, ומתעקשת לא לחשוב על המולדת באותו הקשר עם חיי המין שלי, אם לא אכפת לך.
פורסם לראשונה 31/05/2006 07:11
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
