שתף קטע נבחר

"הפצע הזה לא יגליד לעולם"

1973 היתה שנה מצוינת לחני ודודי כהן. זוג האוהבים, שאך זה נישאו, הקימו קן קטן וחמים ותכננו את המשך חייהם המשותפים. אבל מלחמת יום הכיפורים, שהזעיקה את שניהם לשירות מילואים בחטיבה 600, קטעה את חלומותיהם. דודי נהרג באחד הקרבות וחני, שגילתה כי היא הרה, נותרה לבדה לגדל את בתם. 33 שנים אחרי היא משחזרת את סיפור האובדן הפרטי שלה, שהוא גם סיפורה של החטיבה ששכלה רבע מלוחמיה - והסיפור של כולנו

 

 

1973 היתה שנה מצוינת לחני ודודי-יואל כהן. זוג האוהבים, שנפגש כבר בתקופת לימודיו בתיכון בבאר-שבע, נישא זה עתה והקים קן קטן וחמים בתל-אביב. חני, אז 22, למדה עבודה סוציאלית. דודי, אז בן 23, קיבל תפקיד בשב"כ. בכל ערב השניים היו צועדים לכיוון גשר הירקון, אוחזים זה בידה של זו ושרים בקול רם. אחד ממכריהם, שפגש אותם במקרה, סיפר להורים על המחזה המשעשע. "לא צריך!", נזפה אמה של חני בזוג המוחצן. "כל העולם והעיניים הרעות לא צריכים לדעת כמה אתם מאושרים".

 

את יום הכיפורים, שחל ב-6 באוקטובר באותה שנה, הם בילו בביתם. המכוניות שחלפו על הכביש גרמו למי שהיו אז קצינת נפגעים ומפקד מחלקת טנקים בסדיר להבין כי אירוע יוצא דופן מתחולל. הם יצאו אל הרחוב וכששבו כבר חיכו להם הצווים האדומים. דודי, שאמור היה לצאת לביקור באיראן למחרת, התקשר אל הבוס שלו. "מה לעשות?", הוא שאל. "צא ליחידה", השיב הבוס, "זה ממילא ייגמר תוך כמה ימים".

 

בלי להסס יצאו השניים דרומה. בשדה תימן הסמוך לבאר-שבע חיכתה להם חטיבה 600 אליה צוותו. בדרך הם עוד הספיקו להשאיר פתק לשכנה. "רינה, יצאנו למלחמה", כתב דודי בעליזות. "אנא מסרי להורים ד"ש. שנהיה כולנו בריאים ושלמים".


צוות הווי מופיע במהלך המלחמה בפני חטיבה 600 (צילום: ז'קי יעקב קוסטי)  

 

 

"לא העליתי בדעתי שמשהו עלול לקרות"

"צריך להבין את רוח התקופה, כולנו היינו באופוריית ששת הימים", חני משחזרת. "אמנם היתה תחושת דחיפות באוויר אבל היינו משוכנעים שאי-אפשר לנצח אותנו, שבתוך שישה ימים גג אנחנו חוזרים הביתה". וכך, השניים הגיעו לשדה תימן ופנו כל-אחד לתפקידו. דודי צעד לעבר הטנקים, חני לעבר השלישות.

 

"התפקיד הראשון שלי היה לרשום את היוצאים", היא מתארת. "עמדתי בשער, כתבתי את פרטי הטנק וכל אנשי הצוות, והם יצאו למלחמה". גם את הטנק של דודי חני 'שלחה' אל הקרב. "הוא הגיע ואני ראיתי אותו בצריח, עם הקסדה  ומשקפי הריי-באן. אחר-כך נופף לי לשלום ואמר 'יומיים-שלושה וחוזרים'. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו".

 

הימים חלפו, רשימות הנפגעים הלכו והתארכו וכל מי שחשב כי מדובר במשחק ילדים מהיר הבין שהפעם - זו מלחמה. אבל חני היתה רגועה. "היינו באותה חטיבה ויכולנו לדבר כל יום", היא מספרת. "אני פשוט הייתי מאושרת לשמוע את קולו". במקביל גם סיירה בין הפצועים ששכבו בבתי-החולים ועסקה בסידור

 חפציהם האישיים של הרוגי החטיבה. "פעלתי כמו רובוט. טיפלתי בחפצים של פצועים והרוגים שהגיעו אלינו לפני העברתם למשפחה, ולא העליתי בדעתי שמשהו עלול לקרות".

 

ב-15 באותו חודש, בשעה 19:00, מצא לעצמו הזוג זמן לדבר. "הבלגן גדול אבל אנחנו נסתדר", הרגיע אותה דודי. כשניסתה להשיגו למחרת לא הצליחה, וגם לא יומיים ושלושה לאחר מכן. "נכנסתי ללחץ נוראי", היא נזכרת. "הכרחתי את מנהל הדואר, שהיה חבר של הוריי, לבדוק אם הגיע מכתב גם בשעות לא מקובלות. כתבתי לו בטירוף וכל הזמן חיכיתי שיתקשר. גם כשהסתובבתי בין בתי-החולים חיפשתי אותו, שאלתי אנשים אם ראו אותו. אבל איש לא ידע דבר". במקביל, חני ערכה בדיקת הריון וגילתה שהיא נושאת ברחמה את פרי אהבתם.

 

באחד הלילות, בעודה יושבת בשלישות, צלצל הטלפון. על הקו היה השליש של גדוד 407, הגדוד של דודי. חני הנרגשת המטירה עליו עשרות שאלות, השליש ענה כי אינו יודע דבר והתקשר רק כדי לבקש ציוד משרדי. משלא הרפתה שמעה את המשפט הנורא מכל. "אני מצטער", אמר לה השליש, "אין לי סמכות למסור לך הודעות כאלה בטלפון".

 

גם היום, 33 שנים אחרי, חני פורצת בבכי מר כשהיא מתארת את הרגע. "בדיעבד הסתבר שכולם ידעו", היא אומרת בקול חנוק. "אבל כיוון שלא היה זיהוי סופי איש לא רצה לספר לי". את המכתב ששלחה לאהובה, בו תיארה את האושר הצפוי להם בעוד תשעה חודשים, דודי כבר לא קיבל.


מילואימניקים לוחמי חטיבה 600 על צריח טנק (צילום: ז'קי יעקב קוסטי)

 

 

"דודי נשאר איתי בכל רגע"

הימים חלפו ודוד-יואל כהן הוגדר כנעדר. המלחמה הסתיימה אך הוא לא שב הביתה. חני, שבטנה הלכה ותפחה, לא הפסיקה לחכות. בכל פעם שחזרו השבויים ממצרים היא נסעה לשדה התעופה וקיוותה שאולי, אולי פתאום ירד מכבש המטוס. גם כשידעה שהדבר לא ייתכן היא המשיכה לנסוע לשם.

 

שבעה חודשים חלפו עד שביום אחד באמצע חודש מאי התקשרה אמה של חני, וביקשה ממנה להיות בשעה 11 בבוקר בבית. "את צריכה למלא שוב את הטפסים עם כל הפרטים של דודי", אמרה לה. כשהגיעה הביתה בשעה היעודה גילתה כי הוא הומה אדם. "כולם היו שם", היא מתארת, "ואני לא הבנתי למה אני צריכה עזרה עם טפסים שמילאתי לבד כמה פעמים קודם".

 

כשנכנסו מפקדיו של דודי היא הבינה כי בפיהם בשורה: הטנק שלו נפגע מטיל סאגר בליל ה-15 לאוקטובר, בצומת לקסיקון-טרטור העקובה מדם. גופתו נעטפה בחולצתו של חייל אחר שכללה גם את דיסקית של אותו חייל, והוא נקבר בבית הקברות הארעי בבארי נושא את שמו. "לא רק שהוא נהרג, גם כל התהליך מאותו רגע ועד להבאתו למנוחת עולמים היה מחריד", חני מתקוממת, ומספרת שכיוון שההלכה אוסרת על משפחות נעדרים שזמן רב עבר מאז מותם לשבת שבעה, המשפחה ישבה שעה אחת סמלית ושבה לחייה.

 

"אחרי הקבורה הייתי עסוקה בעשייה", היא מוסיפה, "טוב יותר לעשות מאשר לשקוע במחשבות רעות". בכל בוקר היתה הולכת אל הקבר, מטפחת אותו, מנקה, מסדרת ומדברת עם דודי שעות. גם צירים הלידה החלו בסמוך לקבר. ב-2 ביולי נולדה לחני ודודי ז"ל ילדה יפהפייה - תמר. "כל האבות הגיעו לבית-החולים עם זרי פרחים ושוקולד ואני לא יכולתי לשאת את המראה", היא נזכרת.

 

למזלה חני ניחנה בעוצמה פנימית עצומה ובמשפחה תומכת שסייעו לה לשקם את חייה. תמר גדלה, היא חזרה לצבא ושירתה 11 שנים כקצינת בריאות נפש "כדי לתקן את כל קלקולי העולם". במהלך השנים היא מצאה זוגיות חדשה וילדה עוד שני ילדים. היום היא סבתא גאה לבנה של תמר, פסיכותרפיסטית מדופלמת ומנהלת סניפי עמותת "עמך" בגוש-דן. היא גם עומדת בראש עמותת "נתיבי אש" העוסקת בהנצחת פועלה של חטיבה 600.

 

למרות החיים המלאים שיצרה, המשפחה שהקימה והעובדה ששנים רבות חלפו מאז נהרג דודי שלה, היא מודה שבכל השמחות שזור תמיד עצב. "הוא איתי בכל רגע", אומרת מי שהפכה ברבות הימים לחני (כהן) אורון, ושוב דומעות העיניים. "הפצע הזה לא יגליד לעולם".


שניים מאנשי החטיבה ליד גדר מוצב סמוך לתעלה (צילום: ז'קי יעקב קוסטי)

 

 

הלוחמים האחרונים ששבו הביתה

חטיבה 600 הנקראת גם חטיבת "נתיבי האש", בה שירתו חני ודודי ז"ל, נלחמה במהלך מלחמת יום הכיפורים בגזרה המרכזית בסיני כחלק מאוגדתו של אריק שרון. היא הוקמה שנתיים קודם לכן כחטיבת מילואים, וצוידה בטנקים החדישים ביותר שהיו באותה תקופה ברשות צה"ל - טנקי פטון מג"ח M-60-A1. הלוחמים ששירתו בה, כולם בוגרי מלחמת ההתשה בסיני, אך זה השתחררו מהשירות הסדיר והכירו היטב זה את זה. 

 

בשבת ה-6 באוקטובר באוקטובר 1973 התקבלה הפקודה, והחלו גיוס החטיבה והתארגנות למלחמה שכבר היתה בעיצומה. לאחר לילה שלם של הכנת הכלים

החלה החטיבה לנוע דרומה על שרשראות, כיוון שמובילי טנקים פנויים לא היו בנמצא.

 

לאורך הלחימה כולה השתתפה החטיבה בקרבות הקשים ביותר והגיעה למקומות בעלי חשיבות אסטרטגית משמעותית. בשלב הראשון ללחימה היא לקחה חלק פעיל בקרבות הבלימה מול הארמיה המצרית השנייה וביצעה שתי התקפות נגד שכשלו. בשלב השני היא השתתפה בפתיחת הצירים "טרטור" ו"עכביש", ולחמה לטיהור החווה הסינית מכוחות מצריים. זאת במטרה לאבטח את ציר המעבר של חטיבות אחרות מאוגדת שרון לעבר תעלת סואץ, ולקדם את גשר הגלילים לעבר תעלת סואץ. למרות שלא התאמנו למשימה הצליחו כוחות החטיבה לפרוס את הגשר ובמקביל לחמו בכוחות קומנדו שניסו למנוע את המהלך המורכב.

 

בהמשך כוחות החטיבה הרחיבו את ראש הגשר צפונה לעבר מיסורי וצומת אושה בכדי לאפשר לכוחות צה"ל להתקדם בבטחה לעבר המשך הלחימה באפריקה, ולמנוע מהמצרים לחסום את המעבר הצר. בקרבות הקשים הללו, תוך גילויי הקרבה, אומץ וחברות, איבדה החטיבה רבע מלוחמיה. 119 איש נהרגו, רבים נפצעו והיו שנפלו בשבי.


לוחם ליד תעלת סואץ. ברקע סוללות עפר מצריות (צילום: ז'קי יעקב קוסטי) 

 

 

"תחושות הקיפוח של הלוחמים"

עד סיום המלחמה נפגעו כמחצית מחיילי החטיבה בקו האש. את הקרבות היא סיימה עם 19 טנקים כשירים בלבד, למרות שצוותי החימוש והלוגיסטיקה השמישו טנקים רבים תוך כדי פעילות והחזירו אותם לקרב. לאחר הפסקת האש עברה החטיבה לאפריקה והחזיקה את הגזרה הצפונית. לוחמיה היו האחרונים לשוב הביתה, והשתחררו במרץ 1974 לאחר שירות בן כ-180 יום.

 

"למרות הקזת הדם וסיפורי הגבורה, ובניגוד לשלוש החטיבות הצולחות באוגדת שרון, חטיבה 600 כמעט ואינה מוזכרת בסיפורי המלחמה בגזרה המרכזית בסיני", אומר יוני נוקד, אז קצין שלישות בחטיבה. "רק במוצאי יום הכיפורים האחרון,  

 אז שודרה כתבת טלוויזיה על חלקה ותרומתה של החטיבה במלחמה, ניתנה בימה לתחושות הקיפוח של הלוחמים".

 

זמן קצר לאחר שידור הכתבה זימן אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, כמה ממפקדי וחיילי החטיבה למפגש שהתקיים בלשכתו. היה זה מפגש מרגש בו שרון, לשעבר מפקד האוגדה, תיאר כיצד ראה את אחד הקרבות העקובים מדם בהם היא השתתפה. "דמעות היו בעיניו כאשר סיפר שראה מהרמפות בגדה המערבית של התעלה את הטנקים נפגעים בזה אחר זה", נזכר נוקד. הוא מוסיף כי הלה הבטיח שיתארח בכנס השנתי שמקיימת החטיבה. "לצערנו, שרון לא יוכל לקיים את הבטחתו", נוקד מסיים בעצב.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
האחרונים לשוב הביתה. לוחמי החטיבה
צילום: יעקב ג'קי קוסטי
גילויי הקרבה, אומץ וחברות. לוחמי החטיבה
צילום: יעקב ג'קי קוסטי
כמחצית מהחיילים נפגעו. לוחמי החטיבה
צילום: יעקב ג'קי קוסטי
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים