עצרו את הקרוסלה, אני רוצה לרדת
אני מוצא את עצמי במצב בו אתרי ההיכרויות, הפאבים, מפגשים אקראיים ברחוב או בסופר מעוררים בי מיאוס. אם פעם ראיתי בזה לונה פארק משוכלל שהכל יכול לקרות בו, היום אני רואה בעיקר את המוני האנשים הנדחסים בתורים, את הליצנים העצובים ואת עיניהם הנוגות של סוסי הסחרחרה המתקלפים
בזמן האחרון אני מרגיש שאני הולך ומאבד את הסבלנות. כלומר, באופן כללי, אני חושב שעם השנים אני דווקא הולך ונהיה יותר סבלני, אבל בתחום הספציפי בו עוסק הערוץ הזה אני הולך ונהיה קצר רוח.
וזה לא שאני לא רוצה. אני מאוד רוצה. אבל אני רוצה להיות שם כבר, מעבר לחומות, מעבר למשחקים, מעבר לשיחות הבנאליות והחלפת הפרטים היבשים. מעבר להיסוסים, מעבר לפוזות ולמסיכות. מעבר למאבקי הכוחות. זה אולי נשמע ילדותי, פנטזיונרי, אבל אם המציאות היא פוזות, מסיכות ומשחקים, אז אולי מוטב לדבוק בפנטזיה.
דוגמה: היא יושבת על הספה שבסלון דירתי. ערב שני של מזמוזים, דווקא סבבה, מזה עוד לא נמאס לי. אני מנסה להגיע למקומות חדשים, אבל היא עוצרת אותי. ממשיכים להתמזמז. כעבור זמן מה אני מנסה שוב, כובש עוד שטח, מנסה להתקדם הלאה, שולח את כוחותיי לכיוון הבקעה וים המלח, אבל היא שוב עוצרת אותי.
"מה קורה?" אני שואל אותה.
"אני לא יודעת מה אני רוצה" היא עונה לי.
"אז נראה לי שאני אקח אותך הביתה", אני אומר די בקוצר רוח.
היא מהנהנת ועל פניה הבעה לא מפוענחת.
בדרך חזרה הביתה אני קצת מצטער. היא דווקא היתה מאוד מושכת, והלילות הקרים האלה הם תפאורה אידיאלית לחגיגה מתחת לשמיכה. ואני יודע , עוד קצת יין, עוד קצת סבלנות והייתי מגיע לבסיס הרביעי - אני מכיר את הסיטואציה הזאת כל כך טוב.
אבל אולי זאת בדיוק הבעיה: שאני מכיר אותה כל כך טוב. אותה ואחרות השייכות לתחום היחסים. את שיחות הטלפון ואת הפגישות הראשונות ואת משחקי הקירבה-ריחוק. ואני מוצא את עצמי במצב שבו האינטרנט ואתרי ההיכרויות בפרט, הפאבים, מפגשים אקראיים ברחוב או בסופר - שוק הבשר הענקי הזה על סניפיו ושלוחותיו – מעוררים בי תחושת מיאוס. הבשר שם לא ממש טרי ואינו מקורר כראוי. ואם פעם ראיתי בזה לונה פארק משוכלל שהכל יכול לקרות בו, היום זה נראה לי יותר כמו גן שעשועים עלוב ומיושן שבשוליו האפלים רוחשות זונות. והיום אני רואה בעיקר את המוני האנשים הנדחסים בתורים, את הליצנים העצובים ואת עיניהם הנוגות של סוסי הסחרחרה המתקלפים. רכבת ההרים מעוררת בי רק זיכרון של בחילה.
אפילו הצעה מחבר שלי להכיר לי את הבחורה המקסימה, לדבריו, שעובדת עם חברה שלו, לא ממש מלהיבה אותי – לא כשאני חושב על לעבור שוב את שיחות הטלפון והגישושים והטיפוס באותו מדרון חלקלק, שבכל רגע אתה עלול לאבד את אחיזתך בו ולהחליק מטה-מטה.
לא תמיד זה היה ככה. היו ימים בהם התייחסתי לכל הזדמנות להיכרות כאל משהו ששווה בדיקה. הייתי אפילו די אופטימי. למספר טלפון שהייתי מקבל מחברים או ממכרים הייתי מתייחס כאל כרטיס הגרלה לפרס הגדול. כשהייתי מכיר מישהי דרך אתר היכרויות, הייתי נושא באורך רוח את ההתחלות – לעיתים נבוכות ומגומגמות. לא פעם זה השתלם, וכשנפלו החומות כעבור מספר פגישות, גילינו שמאוד כיף לנו יחד. בשקדנות הייתי שולח פניות למועמדות פוטנציאליות רבות, מתוך ידיעה שככה אני מגדיל את סיכויי. היו זמנים בהם הייתי יוצא לפאב בתחושה שהכל יכול לקרות, וגם אם הייתי חוזר הבייתה בידיים ריקות שוב ושוב (כפי שקורה בדרך כלל), זה לא ריפה אותן.
עוד דוגמה: יום רביעי בערב. אני יוצא עם חבר לפאב שנפתח לא מזמן. השעה עדיין מוקדמת יחסית, ואני מתענג על אוויר עם ריכוז עשן נמוך יחסית ומוזיקה בעוצמות סבירות. ברמנית צעירה עם שיער צבוע לבלונדמרחפת כפרפר בתחומי הבר האובאלי, מפלרטטת עם הגברים המקיפים אותה, ראשה סחרחר מתשומת הלב (היא ממש ילדה, ואלה צעדיה הראשונים בעיר הגדולה) ומפגינה חוסר מקצועיות בוטה.
הרוב לא מעוררות שום חשק לגשת אליהן
דרושים:
משקפיים לראיית היופי הפנימי
איוון קריפ
כשאני חושב על מיכל, על ניצן ועל הדס, בחורות טובות אבל שמנות, שלא הבאתי את עצמי לצאת איתן יותר מפעם אחת, אני נזכר בסרט "הפנטזיה של הל", בו הגיבור מצליח לראות את גווינת' פאלטרו החטובה מבעד לכל השומן. בעבר נשים כאלה נחשבו שיא היופי. למה אני לא יכול לראות את זה?
אני מסתכל מסביב על הנוף הנשי. הרוב לא מעוררות שום חשק לגשת אליהן, ומאלה שנראות בסדר ומעלה נושבת קרירות סנובית. אבל לי זה לא ממש משנה. גם ככה אין לי סבלנות לכל המשחק הזה. אני בטוח שבמקומות האלה יש גם בחורות אחרות: נעימות, עדינות, רגישות, נטולות פוזה – אולי אפילו בפאב הזה, בזה הערב. אבל איך מוצאים אותן בערימת השחת הזאת?
לא. אני מכריז פאס בליינד מוקדם ומתרכז בבירה ובשיחה עם חברי. בשלב מסוים הוא מסב את תשומת ליבי לבחורה שיושבת מעברו השני של הבר, לא בדיוק מולנו, אבל בזווית המאפשרת קשר עין. היא נראית לא רע, ומדי פעם מרימה את כוס היין שלה ועושה לחיים עם איזה גברבר, או אולי גברברים, מהצד שלנו, הנמצאים מחוץ לשדה הראייה. התייעצות מהירה מביאה אותנו למסקנה שהיא כבר חצתה את גיל 35, אבל זה לא מפריע לה לרקוד בישיבה ולטלטל את ראשה כמו טינאייג'רית שכאילו לא אכפת לה מכלום והיא הכי נהנית בעולם. היא מרביצה הצגה מושלמת של אחת שיודעת למצוץ את המיץ של החיים. אחת שיודעת להשתחרר ולא דופקת חשבון לאף אחד! בעיניי האנטי-אייג'ינג הזה די מגוחך – רבאק, את לא אמורה לגדל ילדים בגיל הזה? רמת הביקורתיות שלי נמצאת במתאם הדוק עם ריכוז העשן ההולך וגדל ועם עוצמת המוזיקה ההולכת וגוברת. אני נזכר בגעגועים בפאבים באירלנד, שם העישון אסור, המוזיקה שקטה-שקטה, ככה שאפשר פשוט לדבר (גאוני, לא?) והפוזה נשארת בחוץ, קשורה לפנס רחוב.
אבל החבר שלי, טיפוס אופטימי בלתי נלאה מטבעו, רואה את חצי הכוס המלאה ומחליט לפעול. אני לא יודע מאיפה יש לבנאדם הזה את האנרגיות לתקוף בכל החזיתות במלוא מרץ, הרי גם הוא כבר לא ילד. בכל מקרה, לנוכח דלות האופציות הסבירות במקום, זו בחירה בכלל לא רעה. הוא מחליט - ועושה. תוך לא יותר מ-20 דקות של תיכנונים מאיזה כיוון לתקוף ומה להגיד, הוא מפתיע אותה באיגוף עמוק. על רקע הרעש אני רואה אותם מחליפים ביניהם כמה מילים כמו בסרט אילם, שלאחריהן היא שבה לרקוד בישיבה ולטלטל את ראשה. הוא חוזר למקומו.
"נו, מה קורה?" אני צועק מעל המוזיקה (המחורבנת).
"היא אמרה שהיא די שיכורה ושאולי בפעם אחרת".
"איפה בדיוק אתה אמור למצוא אותה?" אני מתעניין.
"היא אמרה שהיא באה לפה הרבה".
לא ממש קנינו את זה, כמובן, אבל ממילא זה כבר היה זמן טוב לפרוש. התחיל להיות שם ממש לא נעים: העשן, הרעש, המשחקים המפגרים.
לא בא לי להתחיל שוב מהמקום הנמוך הזה
וגם אתרי ההיכרויות. באחרונה, לנוכח מותה בטרם עת של האהבה שהיתה לי, שבתי לרחרח שם מעט. אבל די היה בהצצה קלה כדי להבין שמאז הפעם האחרונה שהייתי שם לא הרבה השתנה. הרגשתי כמו מי שפותח תיבת פנדורה: הניכור, הפרקטיות, השפע החונק של גברים ונשים שעוד לא הבינו ש"לחפש" זה ההיפך של "למצוא". וכל אותם משפטים שחוקים של נחתומיות המעידות על עיסתן, כולן נשים-ילדות, מלאות שמחת חיים, שונות, מיוחדות, ומחפשות קשר רציני בלבד אבל רוצות קודם כל תמונה. כשאני רק מתחיל לחשוב על הפגישות בבית הקפה, בהן אצטרך לספר שוב את הפרטים הלא חשובים מסיפור חיי, אשכרה לא בא לי. לא בא לי להתחיל שוב מהמקום הכל כך נמוך הזה. כבר לא בא לי לחזור שוב ושוב על הטקסים המבאסים האלה, מה גם שאני לא שותה קפה.
אני חושב שחוסר הסבלנות בא בדיוק מכאן: מהתחושה שהדברים חוזרים על עצמם. שכל המשחקים כבר שוחקו מיליון פעמים, שכל הסצינות כבר הוסרטו לרוב, שכל הסיפורים כבר סופרו אינספור פעמים. מהתחושה שכל היכרות, כל שיחת טלפון, כל פגישה, כבר התרחשו באופן זהה או דומה להחריד פעמים רבות. מהתחושה שגם אני חוזר על עצמי וממחזר את עצמי. ולא פעם כשאני מספר משהו אודותיי בפגישה כזאת, זה כבר נראה לי כל כך לעוס וממוחזר, עד שאני כבר מתחיל לתהות מה באמת אירע במציאות עליה מבוסס הסיפור.
הרווק המצוי:
בין פרפר לגולם
אורו פינקי
במחזור חיי האהבה של הרווק ניתן להבחין בעיקר בשני גילגולים: גולם מיובש ומדוכדך מעט, ופרפר מרהיב הפורש כנפיים אל מול השמש (טוב, אולי בעצם סתם לבנין הכרוב). לשלבי הביצה והזחל לא נמצאו מקבילות, אם כי לפעמים הוא בהחלט מתנהג כמו תולעת. בנות, הנה לכן ההסבר לשאלה עתיקת היומין "היה לנו כל כך טוב, אז למה הוא ברח?"
אני לא יודע, אולי אני פשוט שחוק וצריך לתת לזמן לעשות את שלו. אולי זה טעם האהבה שלעומתו מחווירות כל האינטרקציות האלה, הכל כך צפויות מראש. אולי זה הגיל.
ואולי זה בגלל שכבר הייתי שם. לעיתים נדירות אמנם, אבל זה קרה. כשהכרתי מישהי ומהרגע הראשון יכולנו שנינו להתייצב זה מול זו עירומים ואמיתיים, לראות ולהַראות את הדברים החשובים באמת. לגעת בדברים החשובים באמת, בליבה, תוך ויתור על המשחקים ועל החלפת הפרטים היבשים הגודשים דייטים של בית קפה. ללא חישובים ובקרת סיכונים. מבלי לנסות לייפות את הדברים או לשווק את עצמנו. ופשוט להחזיק יד ביד ולקפוץ יחד למים.
שם אני רוצה להיות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
