שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ניב קלדרון
    אישור מרופא: מותר להורים לעשות טעויות
    הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מזמינה את ההורים להתרווח קצת על הכיסאות ולתת לטעויות שלהם לעבור בלי להתרגש. קודם כל, כי יש אישור מהמומחים וחוץ מזה, כי זה לא ממש יעזור

    כבר כשהילד בן שבועיים מסתובבות אמהות רבות (ובכללן אני. אודה ולא אבוש) עם דחף לעשייה בלתי פוסקת עם ילדינו. אני זוכרת שיחה עם אחת מחברותיי הטובות שגם היא כמוני, הייתה רדופת רגשות אשם על כל רגע חולף שבו לא "השקיעה" בתינוקה, לימדה, פיתחה וקידמה אותו.

     

    חברתי סיפרה לי במעט טרוניה על כך שבן זוגה משוחרר מרגשות אלה. הוא שוהה זמן רב עם תינוקם ונהנה מאוד פשוט לא לעשות איתו כלום. כשעימתה אותו עם הסגנון שלו הוא הסביר: "אני מלמד אותו להסתלבט".

     

    האמא המושלמת

    כמה שנים טובות חלפו מאז. הזמן והעובדה שיש לי כבר שלושה ילדים משפיעים מאוד על היכולת וגם על הרצון לעשייה אינטנסיבית עם ילדינו. ובכל זאת, גם אם כבר למדתי להסתלבט עם ולצד ילדי, עדין מתנגנת לה השאלה הפנימית כמו פזמון שלא מרפה: האם אני אמא מספיק טובה? כמובן שהתשובה הזו לא תלויה במה אני עושה עם ילדי, אלא בעוד כל כך הרבה יכולות שהאמהות דורשת: להיות קשובה ורגישה, מכילה ויחד עם זה מציבה גבולות, לדעת לחנך אבל גם להנות אתם ועוד ועוד.

     

    במירוץ הסיזיפי הזה להשגת התואר "האמא המושלמת" פגשתי לצד הדרך כמה יועצים חכמים שהרגיעו אותי קצת ונתנו לי כוס מים להמשך המסע. אחד מהם הוא הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד ויניקוט, שהתיאוריה שלו על "האמא הטובה דיה" היא כל כך יפה ומרגיעה, שלפעמים היא מצליחה לפטור אותי מרגשות האשם האימהיים (לכמה דקות).

     

    רגשות האשם האלה נובעים בין היתר מהמחשבה שיש בידינו ההורים יכולת לעצב את אישיותו של ילדנו. ולכן כל דבר שאנחנו עושים הוא קריטי וכל טעות – הרת אסון. ויניקוט נותן בתיאוריה שלו מקום של כבוד לטעויות ולכישלונות הקטנים ומלמד אותנו לא רק לסלוח לעצמנו עליהם, אלא גם לראות בהם גורם מצמיח וחשוב.

     

    עפ"י ויניקוט, התינוק לא בא לעולם כדף חלק, אלא מגיע עם נטיות מולדות. יחד עם זאת, הוא תלוי לחלוטין בסביבה שתאפשר לנטיות שלו להתפתח. הסביבה לא עושה את הילד, אלא מאפשרת (או לא) להביא לידי ביטוי ומימוש את האישיות המיוחדת שלו. התינוק הוא לא יצירה של הוריו, אלא הוא דייר – המתגורר בתחילה בבטן אימו, מיד אח"כ בזרועות אימו ואביו ואח"כ בבית הוריו.

     

    מה שיצא מהדייר הזה לא לגמרי נתון לשליטתם של ההורים. מה שכן נתון לשליטתם זה לספק לו את התנאים המקסימליים להתפתחות הבריאה שלו. הגדרתו של ויניקוט לתנאים מקסימלים היא למעשה: לא להפריע, לא לחסום.

     

    להיות הורה "לא מפריע"

    ויניקוט מיחס חשיבות עליונה לכוחות הצמיחה שיש בתוך הילד. אנחנו כהורים לא צריכים לדאוג שהילד יצמח, אלא, הוא יצמח אם לא נפריע לו. אל לנו לבלבל את המסר הזה עם מסר של חוסר מעורבות בגידולו. ויניקוט לא פוטר הורים מהמחויבות העמוקה והעצומה להתפתחות ילדיהם, אבל הוא מסביר את התפקיד באופן שונה.

     

    המשימה להיות הורה "לא מפריע" היא לא פשוטה כלל. להתבונן בילד שלנו, לדעת מתי להתערב אבל מתי לסגת ולתת לו להתמודד בכוחות עצמו. להוות סביבה מכילה ויחד עם זה לא בולעת. ויניקוט מדבר על התפתחות התינוק ולצד זה בדיאלוג מתמיד, על ההתפתחות הפסיכולוגית של אימו. אם שמסוגלת לגדול עם התינוק שלה ולהתאים את עצמה לצרכים המשתנים של כל שלב בהתפתחותו היא אמא טובה דיה.

     

    זהו המקום לציין שויניקוט הפנה את התיאוריה שלו, שנכתבה לפני עשרות שנים, לאמהות (וזאת מבלי להפקיע את חלקו של האב בתהליך). הוא כתב וחקר בתקופה שבה חלוקת התפקידים הייתה ברורה מאד, ונשים היו המטפלות העיקריות בילדים. כמובן שכיום, יש אבות רבים שלוקחים חלק פעיל ואפילו עיקרי בגידול ילדיהם.

     

    אמא יודעת הכול

    ובכל זאת, בשלבים המוקדמים ביותר של הינקות, ויניקוט מייחס חשיבות עליונה לטיפול האימהי, ומסביר אותו במונחים כמעט פיזיולוגיים. בשלבים הראשוניים, מיד אחרי הלידה, התינוק והאם הם יחידה אחת. התלות היא מוחלטת כי התינוק עדין לא מסוגל ליידע את העולם על צרכיו והוא זקוק לאמפתיה של אימו וליכולתה לנחש את צרכיו ולמלא אותם.

     

    בשלב הזה הטיפול הוא כל כך מושלם, שהתינוק אפילו לא מודע לכך שיש כאן טיפול. התינוק אינו יודע מי אחראי למצבו ולא מסוגל לדחות סיפוקים. כיון שהמשימה היא כל כך גדולה, נדרשת מהאם היענות ורגישות טוטאלית, אולם ככל שעובר הזמן, האם מרגישה צורך לחזור לחייה.

     

    במקביל לכך, התינוק שבינתיים גדל קצת, כבר לא זקוק לכך שיבינו אותו בצורה מושלמת, כיוון שמתפתחת בו היכולת לאותת על צרכיו וליידע את הסביבה. ההתפתחות הזו של התינוק ושל האם מתרחשת במקביל, כאילו האמא בתוך תוכה יודעת שהתינוק כבר מסוגל לאותת ולכן היא מרשה לעצמה להיות יותר קשובה לעצמה.

     

    החלום ופשרו

    במסגרת עבודתי המקצועית, תיארה לי פעם אם אחת (שהתינוקת שלה, בת ארבעה חודשים, הייתה תובענית במיוחד) את הרגשות הקשים שהיא הוצפה בהם אחרי שחלמה את החלום הבא: בחלומה היא משאירה את התינוקת שלה להשגחה לכמה דקות אצל השכנים ויוצאת החוצה. בתמונה הבאה בחלום, יושבת האם בבית קפה עם חברה כשלפתע היא נזכרת בזעזוע שהתינוקת שלה נשארה לבד. האם יוצאת בריצה מבוהלת לכיוון הבית ואז במחצית הדרך היא מגלה לחרדתה את התינוקת צועדת לבדה על הכביש לקראתה ,כמי שאומרת לה: לא חזרת בזמן, אז אני יצאתי לחפש אותך.

     

    החלום הציף אל פני השטח רגשות קשים ופחד של האם שהיא אינה מספקת את צרכיה של ביתה, עד כדי נטישתה. אולם אני ראיתי בחלום מסר מעודד שהאם שלחה לעצמה באמצעות החלום. התינוקת שלה מוצגת בחלום כאסרטיבית מאד, כמי שמסוגלת לדרוש ולבקש לעצמה ואם אימה טועה, ולא ממלאת את תפקידה כיאות לרגע, התינוקת כבר תדע להחזיר אותה למסלול.

     

    במונחים של ויניקוט אפשר לומר שהתינוקת בחלום מגלמת את היכולת הטבעית של תינוקות לאותת להוריהם. ע"פ ויניקוט חשוב שההורה יאפשר ליכולת הזו להתבטא, כלומר, התינוק מסוגל לאותת בעצמו, אך הוא צריך שיאפשרו לו לעשות זאת, שיחכו לאותות שלו במקום לנחש את רצונותיו מראש.

     

    תינוק בן מספר חודשים מתחיל לבנות מערכת יחסים עם הוריו, עם העולם החיצוני. אם בשלב הזה ההורים ממשיכים "לדעת טוב מדי" מה תינוקם רוצה, הם לא מאפשרים לו למעשה להעביר להם אינפורמציה ולבנות איתם את מערכת היחסים.

     

    תנו לילד את ההזדמנות לצפות

    ככל שהילד גדל, דווקא יש חשיבות לטעויות ההוריות, לכך שאמא ואבא אינם מושלמים. בשלבים שבהם ההתפתחות הפיזיולוגית של התינוק מאפשרת לו קצת יותר דחיית סיפוקים, הילד כבר לא צריך שיבינו אותו הבנה מושלמת, ואז יש חשיבות רבה למקרים שבהם ההורה מתעכב מעט בסיפוק הצורך.

     

    כשכל דרישה ממולאת מיידית, הילד לא מספיק אפילו להרגיש את הצורך, והוא מפסיד את האפשרות לחכות, להשתוקק ואז לשמוח, להתרגש לקראת, להתלהב. המפגש עם התסכול הוא גם המפגש הראשוני של הילד עם העולם האמיתי, כזה שבו לא כל מאווייך מסופקים באינפוזיה מיידית ובלי שום מאמץ או המתנה.

     

    הטעויות שההורים עושים בשלב הזה חשובות גם מהיבט נוסף – הן מאפשרות לילד לכעוס! אם הורה נכשל בהבנת האותות של תינוקו, התינוק בועט וכועס ומבטא בכך את תוקפנותו ואת אכזבתו. גם כאן הוא לומד פרק חשוב: כעס ואכזבה הם חלק בלתי נפרד מהחיים. היכולת של ההורה לאפשר לילדו לכעוס, ולעמוד בכעס הזה בלי להיבהל או לכעוס בעצמו – היא חשובה עד מאוד להתפתחותו התקנית כאדם מבוגר שיודע שכעס לא מגרש אהבה, ושבחיים כעס ואהבה יכולים לגור יחד לפעמים.

     

    למעשה, הורה מושלם מדי שלא נותן לילדו סיבות לכעוס עליו, נכשל בתפקידו וזה באמת מסר של שחרור אמיתי להורים רדופי האשמה באשר הם. התפיסה של ויניקוט נותנת פרופורציות, כיוון שהיא מאפשרת לנו לקבל את הטעויות שלנו ולהבין שהן אפילו חשובות.

     

    בוודאי שאנחנו לא רוצים שילדינו יעברו מסלול של תסכולים ואכזבות, אבל עצם ההיתקלות בקשיים מצמיחה את ילדינו, עוזרת להם להבין את הצרכים של עצמם ולהגדירם ואף למצוא פתרונות יצירתיים עבור עצמם. עם המסר הזה מותר גם לנו ההורים להתרווח טיפ טיפה בכיסאות ולטעות קצת יותר בנחת.

     

    שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.

     

    לכתבה הקודמת בסדרה:

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הילדים יודעים לאותת לנו כשהם צריכים משהו
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים