הקורבן ממותג, הפועל מופקר

במאבק המתמיד בין הון לעבודה, ממנו נובעות מרבית השאלות החברתיות, עדיין לא נמצא תחליף הולם לנשק העיקרי של מעמד הפועלים - הוא כוח ההתארגנות. הקפיטליזם הדורסני אינו מבחין בין פועל לפועל: מהגרי עבודה, שוהים בלתי חוקיים, עובדי חברות כוח אדם, עובדי קבלן, פועלים ומובטלים מהפריפריה. ערבים כיהודים מובלים כצאן לניצול, וההשתייכות הלאומית נשכחת על-ידי 13 משפחות ההון הישראליות בבואן להשתמש בכוח העבודה הבלתי מאוגד. נטולי השתייכות להסתדרות ונעדרי פנסיה, מיליון וחצי פועלים בארץ משתכרים שכר מינימום וחיים מתחת לקו העוני.  

כיום, העוני בישראל שווה להיעדרו של איגוד מקצועי. לפני עידן הגלובליזציה רבים היו מאוגדים, וגם אלו שלא נהנו בכל זאת מחסותם של איגודים מקצועיים. אך ההפרטה שמה קץ לכוחה של ההסתדרות ולנורמות שקבעה ביחסי העבודה, שהיו הוגנות ביותר. מפעלי ההסתדרות נמכרו ובמקום העובדים הקבועים הגיעו פועלי חברות כוח אדם וקבלן נטולי זכויות. עד-כדי-כך ההסתדרות אינה נמצאת שם בשבילם, שאין לה היום אפילו מנגנון ארגון עובדים חדשים. כל משאביה מופנים לשמירה על העובדים הקיימים בוועדים הגדולים ועל זכויותיהם.

כמו בקודמות לה, גם בוועידת העשוקים השביעית, שהתכנסה בשבוע שעבר בתל-אביב, לא ניכר היה שמתקיים ניסיון ללכת בכיוון הכרחי זה. הוועידה הזכירה שוב שלמרות כל מעלותיה, תנועת המחאה החברתית עדיין לא התבגרה דיה כדי להציב לעצמה משימות לשינוי משמעותי. נראה היה כאילו ועידת העשוקים הפכה לחג הקורבן של המחאה החברתית. העשוקים האמיתיים, מיליון וחצי בני אדם המרוויחים שכר מינימום ופחות ממנו, פועלים שאין להם כוח לשינוי, לא היו שם. שום דבר לא חיכה להם ברחבה הצבעונית. כשאתה עשוק, כנראה אין לך עניין להגיע לוועידה של עשוקים כמוך, כיוון שאין בה אופק לשינוי.

כמו בפעמים הקודמות שוב הסתפקנו במאות חניכי תנועות הנוער הנלהבים שמילאו את הרחבה, קהל מזדמן שאחת לארבע שנים מתבצעת בו תחלופה מלאה. מרביתם ממילא ממשיכים לצבא ומשם להודו או לאוניברסיטה, והסיסמאות המיליטניות שבפיהם וחולצות צ'ה גווארה שעל גופם אינם יכולים לתנועת פועלים מאורגנים. כמו בפעמים הקודמות שוב הוזמן מזכ"ל ההסתדרות לשאת את הנאום

המרכזי (בשל מחלה, הפעם הוא נעדר). אך גם אילו היה נוכח, הדבר לא היה משנה את העובדה שהארגון שבראשו הוא עומד מחק מהלכסיקון את ההתארגנות בשטח. היום הוא נותן מענה לשורה של ועדים הקיימים עוד מתקופות קדם הגלובליזציה, ובעצם קיים כדי לשמר את כוחם.

הועידת אינה המצאה ישראלית. היא נוסדה בשנת 2000 כתשובה לוועידת העסקים הנערכת מדי שנה, ברוח ההפגנות שהתחוללו שנה לפניה בסיטאל, אז הוקמה התנועה נגד הגלובליזציה. ברחובות סיאטל צעדו זה לצד זה חברי ועדי העובדים האמריקנים שלפתע התעוררו לחיים, ולצדם פעילים חסרי מנוח נגד תרבות המותגים. למרות ההפגנות ההמוניות התברר שהמחאה לא התגבשה לכלל התארגנות. הם העדיפו את מה שכינו diversity על-פני אג'נדה מאוחדת.

בישראל השטח נותר מופקר, וזה המקום אליו עלינו להיכנס, לפגוש את העובדים במקומות העבודה ולהתעקש על האפשרות שלנו להתארגן. מעובדי הטלוויזיה החינוכית ועד לפועלות הניקיון שהופקרו בידי קבלן נוכל על-ידי מפעילי תוכנית ויסקונסין. מלאכת ארגון העובדים דורשת מחשבה כדי לבנות אופק שיציע אלטרנטיבה לחברה בה אנו חיים, ולמשימה היומיומית הזו אין תחליף.

ניסיונה של עמותת "מען" במסגרתה אני פועל מצביע על הקשיים האדירים שעומדים בפני מי שניגש למשימה זו, אולם מוכיח שקהל הפועלים שמתחיל להתארגן צובר תנופה אדירה. לא רק בתחום העבודה, אלא גם בשאלות כמו מעמד האישה, חינוך, תרבות ואמנות. אם נתחיל במשימה עכשיו, יתכן שלוועידה הבאה אפשר יהיה לקרוא "ועידת הפועלים". הם יהיו גרעין אמיתי שמסוגל להתחיל ליצור תנופה. אם לא נעשה כן, נמשיך לדשדש ולחכות למזכ"ל ההסתדרות שלא יבוא. 

• ניר נאדר הוא רכז סניף ת"א של עמותת "מען" ועורך מגזין "אתגר"