אנחנו דור מצוין: צעירים מקימים "משמר הוסטלים"

בעוד בני גילם אורזים תרמילים ומשרטטים מסלולי טיולים ביבשות רחוקות, מחוללים עשרות צעירים מתנועת בני עקיבא שינוי חברתי. הכותרת אולי נשמעת יומרנית אך עבור כ-250 צעירים, פעילי ופעילות גרעיני "נחשון" של התנועה, מדובר במציאות יומיומית נטולת תחושת חשיבות עצמית. כיצד משנים את סדר העדיפויות החברתי בישראל? לדבריהם, התשובה טמונה בין השאר "ביצירת מערכת תגובות עקביות לכל עוולה חברתית שנעשית". או במילים אחרות: תכירו את "משמר ההוסטלים".

משמר ההוסטלים בפעולה. עצרת מחאה בראשון-לציון (צילום: עופר עמרם)

לצקצק בלשון? לא אנחנו

"הגרעינים הוקמו כבר לפני כחמש שנים, אך בשנה האחרונה, במיוחד לאחר פרשת ההצתה הכפולה של ההוסטל למפגרים בחולון, החלטנו להפסיק לשתוק", מסביר אופיר אלגרבלי (23), רכז הגרעינים וממובילי היוזמה. "בטבורה של הפעילות עומדת התפיסה כי לא ייתכן שאנשים יסולקו מביתם ואנחנו, כחברה, נעמוד מנגד ורק נצקצק בלשוננו". אלגרבלי ושאר רכזי הגרעינים התייצבו לצד דיירי ההוסטל, פתחו במאבק עיקש מול ועדי התושבים המקומי ולסיום ארגנו הפגנת שקיבצה אליה כ-600 משתתפים, מרביתם בני-נוער.

מאז, מגיעים הפעילים "לכל מקום בו זקוקים לעזרתנו", ומלווים פרשות רבות שלכולן מכנה משותף אחד: "NIMBY". התופעה, ראשי תיבות של צירף המילים not in my back yard, מתייחסת לכל אותם מקרים בהם הקהילה מתנערת

מחלשיה. "כבר בישיבה הראשונה בה עלה הנושא, הבנו שלא מדובר בתופעה שולית. שוב ושוב אנחנו רואים כיצד דיירים אטומי לב מתנגדים, בתירוצים שונים, להקמת הוסטלים לאנשים עם צרכים מיוחדים בשכונותיהם", הם מתקוממים.

לאחרונה התייצבו פעילי "משמר ההוסטלים" להגנתן של נערות שהותקפו מינית, אשר דיירי בניין בראשון-לציון התנגדו להקמת מעון בו היו אמורות להתגורר בשכנות להם. במקרה אחר, עת ניהלו תושבי שכונה בכפר-סבא מאבק נגד הקמת הוסטל לאנשים עם מוגבלויות בסמוך לבתיהם, נקראו חברי הקבוצה לדגל שוב.

"בסופו של דבר מדובר באטימות"  

קשה שלא להתרשם מפרץ הדיבור הבטוח והרהוט של אלגרבלי וחבריו לפרויקט, אך הדאגה הכנה ניכרת בנימת קולם. "כשהשתחררתי מהצבא היתה לי הזדמנות לנסוע בשליחות הסוכנות לארצות-הברית", משחזר אלגרבלי. "בהתחלה ההתלהבות אחזה בי, אך ככל שחלף הזמן התעוררו בי ייסורי מצפון. חשתי שאני בורח, ומשאיר מאחוריי הרבה מאוד סוגיות שזועקות לטיפול". לדבריו, ייסורי המצפון הם שהובילו אותו לוותר על השליחות בחו"ל ולשוב לשורות התנועה. "הקפיטליזם מוליד אינדיבידואליזם, שמצדו מוליד הסתכלות מאוד אנוכית. כל-אחד מאיתנו מביט רק על עצמו והסולידריות החברתית נעלמה", הוא מתרעם.

שושי קווארט (24), רכזת גרעין ברעננה, מסכימה. "מרביתנו קוראים כתבות בעיתונים, לעתים כתבות נוראיות, אך מסתפקים באנחה או בניד ראש. בסופו של דבר מדובר באטימות, וכנגד זה אנו מוחים". עם זאת, קווארט מבהירה כי הפעילות למען דיירי ההוסטלים איננה מרכז העשייה. "הגרעינים לא הוקמו למען ההוסטלים בלבד. אנחנו פועלים ביומיום בתוך הקהילה, ולמענה, במגוון תחומים. נושא ההוסטלים הועלה על-ידי אופיר, ששמע על הפרשה והחליט להתגייס למענה. למען האמת, לא חשבנו שזה יתפוס תאוצה כזו ויעורר כל-כך הרבה הדים".  

עודד שמיר, רכז גרעין נוסף ברעננה, חש כי תפקידם של הפעילים למלא את החלל הריק שהותיר החינוך הפורמלי הישראלי. "הישועה תבוא רק מהחינוך הבלתי-פורמלי", הוא פוסק. "החוויות שאנשים עוברים במסגרות הללו עוצמתיות ומשמעותיות יותר, והדרך לשינוי מתחילה כאן". שמיר מספר בגאווה על עבודת

הגרעין בשכונות מצוקה בעירו, ומסביר כי הירתמותם למען חוסים היא רק חלק מהתמונה הגדולה. "אנחנו מפעילים מועדונית, מדריכים בקיץ קייטנות, מסייעים לילדים בהכנת שיעורים ומחלקים אוכל לנצרכים".

החזון, אליבא דאלגרבלי, הוא להשיב לאדם את תחושת הקהילה. "אני חולם על מצב שבו אנשים שנפגעו - בין אם הם עולים חדשים, בעלי מוגבלויות, נשים מוכות, או נצרכים - יפנו לקהילה במקום לתקשורת. אם כל מי שיושב בבית וכותב טוקבקים נזעמים היה גם יוצא לרחוב, מצבנו היה טוב", הוא מסכם, ומוחה לפני פרידה על כוחה המשחית של תופעת המגזריות. "התופעה הזו מאפיינת גם את המגזר הדתי-לאומי אליו אני שייך, והופכת אותנו לחסרי רגישות. עלינו להיפתח בהדרגה ולהרגיש את הסבל הכלל אנושי: בין אם מדובר באח, בשכן, בעם היהודי, או בסבלם של לא יהודים".