שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ניב קלדרון

    "אמא, משעמם לי". למדו את הילדים להשתעמם בכבוד

    אם הילדים שלכם משתעממים בחופש ודורשים פעילות לכל שנייה, תגידו להם שמחקרים הוכיחו שכדי לפתח יצירתיות אצל ילדים חשוב שיהיה להם זמן פנוי אמיתי. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מציעה לא להילחץ מכל רגע שעמום ולתת להם ללמוד להיות לבד

    יש שאלה אחת שמופנית אלי לעיתים על ידי ילדיי ומשאירה אותי בפה פעור ובתחושה עזה של "את יכולה להאשים רק את עצמך". השאלה הזו מגיעה בדרך כלל בקצה של יום, בין שבע לשמונה בערב, לרוב כאשר אנחנו במכונית.

     

    דמיינו את התמונה הבאה: במושב האחורי - שלושה ילדים שאניצי דשא בשיערם, וחול ממלא כל כיס בבגדיהם. סמוקי לחיים ורעננים כאילו לא התרוצצו עכשיו שעות ברחבי הפארק, ליטפו חיות, קפצו בטרמפולינה, עפו באומגה ופגשו שבע מאות חברים. במושב הקדמי – אמא סחוטה, נדהמת שכבר כל כך מאוחר ולפנינו עוד ערימת המטלות של סוף היום (הקינוח/קילוח/צחצוח...). ואז היא מגיעה... השאלה הזו מהמושב האחורי שנשאלת בשיא הרצינות: "אמא, אז לאן נוסעים עכשיו?"

     

    לא אשבר בהישמע הצפירה

    ברגעים האלה אני יודעת שאין לי לצערי אף אחד אחר להאשים מלבד את עצמי, על כך שהרגלתי את ילדי לבילוי בקצב של התייר הישראלי הממוצע באירופה הקלאסית (תשע מדינות בשלושה ימים), על כך שאני לא משאירה להם מספיק זמן לבטלה, על כך שהתרגלו שתמיד יש תוכניות. עם המחשבות האלה אני מצליפה בעצמי, ונשבעת שכולנו מורידים הילוך... לפחות עד מחר.

     

    אני כותבת את הטור הזה בתחילתה של חופשת פסח, כדי להזכיר לעצמי ולמי שעוד רוצה להיזכר – שחשוב מאוד מאוד להשאיר מקום לבטלה. אני כותבת את זה כמו שטר התחייבות קטן, כי אני יודעת שאחרת אני אשכח וארשום אותנו לכל מיני פסטיבלים ו"קטיפים" ומתחמי יצירה.

     

    כן! אנחנו נבלה גם ימים ארוכים ושקטים בבית. הילדים יעסיקו את עצמם ויגלו שוב את עשרות משחקי הקופסא הנטושים, ויעשו הצגות וימציאו לעצמם הפעלות ואני לא אשבר כשתגיע צפירת ה"אמא... משעמם לי".

     

    דברים שלמדתי מחברתי

    למען האמת, כשילדי מפזמים "משעמם לי" אני תמיד עונה להם את אותה תשובה. אני עונה להם מה שלימדה אותי חברתי שהייתה מורה דגולה במשך עשרים שנה (מורה מהסוג של פעם. כזאת שמעריצים אותה ומפחדים ממנה בו זמנית). כשהייתה נותנת לתלמידים לעשות מבחן, נהגה להשאיר את כולם בכיתה עד הצלצול, גם את אלה שסיימו מהר. כששאלו אותה המורות בחדר המורים – "אז מה את עושה עם הילדים שסיימו מוקדם? מה את מלמדת אותם בינתיים?" ענתה בלי למצמץ: "אני מלמדת אותם להשתעמם בכבוד!"

     

    אני מתה על המשפט הזה. הוא נורא מצחיק אותי. אני שולפת אותו בכל פעם שמי מבנותי רוטנת "משעמם לי" ועונה לה "תשתעממי בכבוד".

     

    למען האמת, ילדותי כבר מצטטות את התשובה שלי בעל-פה, אבל תשובה לחוד ומעשים לחוד. לפעמים אני ממש צריכה להכריח את עצמי לא להזדרז ולמצוא להן פעילות כדי לסתום מיידית כל חריץ של שיעמום. להשאיר להן לגלות בעצמן מה ייוולד מתוך הריק הזה, בלי שאני מספקת את תוכנית הפעולה.

     

    המהירות שבה אנחנו מכסים בשביל ילדינו את ה"דף הריק" הזה של הזמן – היא חסם יצירתי. הרבה פעמים מתוך הכלום הזה, אם לא נתערב בו, ייצמח רעיון חדש - גרביים יהפכו לבובת אצבעות ומזלגות ילוהקו בתור חיל פרשים בקרב דמיוני.

     

    מחקרים שעשו על יצירתיות אצל ילדים ועל התנאים שעוזרים לה ללבלב הצביעו על כך שאחד הגורמים החשובים ביותר הוא שלילד יהיה זמן פנוי אמיתי. זמן שבו הוא לא עושה כלום – לא חוג, לא טלוויזיה, לא חבר למשחק, וגם לא הורים (נחמדים אבל נודניקים), שמתערבים ומפעילים. אני יודעת את כל זה, אבל לפעמים אני שוכחת...

     

    עם השלישי זה אחרת

    זה גם אחד מסממני התקופה שבה אנו חיים – של הורות נוכחת, מעורבת, "משקיענית". לפעמים אנחנו לוקחים את זה קצת רחוק מדי. אנחנו מרגישים שאם לא נפתח את ילדינו בכל רגע נתון ונשלוף עזרים לפיתוח המוטוריקה העדינה והגסה, האינטליגנציה הרגשית והחשיבה המתמטית – הרי שילדנו יצא מופסד.

     

    אני מודה שהוותק של כמה שנים בהורות והעובדה שכבר יש לנו שלושה ילדים, עזרה לנו באופן טבעי לרסן את התגובה האינסטינקטיבית הזו – למלא עבור ילדינו את הריק.

     

    התינוק שלנו בן חצי שנה והוא מעביר שעות רבות במשחק עם עצמו על השטיח בזמן שחיי הבית מתנהלים סביבו בעוז. אנחנו שם בסביבתו ואנחנו קשובים וניגשים ברגע שהוא זקוק לנו, אבל אנחנו לא עסוקים בלהעסיק אותו כל הזמן.

     

    ויניקוט, הפסיכולוג ורופא הילדים, כתב על כך מאמר נפלא שכולו שיר הלל ליכולת של אדם להיות לבד, ליהנות מהלבד שלו, לשאוב ממעיינות היצירה הפנימיים שלו, מבלי להזדקק כל הזמן לגירוי חיצוני. חשוב להבחין כמובן בין "להיות לבד" לבין "להיות בודד" – שני מושגים שונים בתכלית.

     

    ויניקוט שמתאר את ההיבטים החיוביים של היכולת להיות לבד, מסביר שיש חוויה אחת בחיי אדם שהיא קריטית להיווצרות הבשלות שלו להיות לבד - מדובר בחוויה שלו מימיו כתינוק וכילד קטן – כאשר היה לבד בנוכחות אימו (או תחליף האם). הוא היה לבד בנוכחות אדם שנמצא בסביבתו ושניתן לסמוך עליו.

     

    התינוק לומד כך לבנות אמון בסביבה לא מסוכנת, להרגיש מוגן בעולם, גם אם הוא לא נמצא בכל רגע נתון באינטראקציה עם אותו אדם שעימו הוא נמצא. ויניקוט קורא לזה: היכולת להיות לבד בנוכחות האחר. כאשר תינוק חווה לבד מיוחד ובריא שכזה הוא לומד לסמוך על הסביבה ובו זמנית לדלות מתוך עצמו את מאגרי העניין והיצירתיות שלו.

     

    היכולת הבריאה הזו, תשרת את התינוק הזה כשיגדל, בכל מערכות היחסים שיבנה, בחיי האהבה שלו. היא תעזור לו ליצור קשרים שבתוכם הוא ירגיש שאינו מאבד את ה"עצמי" שלו ויחד עם זה הוא יוצר קשר אינטימי וקרוב עם זולתו.

     

    זו יכולת מופלאה, ותפקידנו כהורים לאפשר אותה עבור ילדינו, כבר בינקותם, כשהם שוכבים על שמיכת ההפעלה. בשביל לעשות את זה לא מספיק שנאמר להם "להשתעמם בכבוד". אנחנו צריכים גם להיות מסוגלים "לשעמם בכבוד".

     

    שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.

     

    לכתבות הקודמות בסדרה:

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    שעמום מוליד יצירתיות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים