עצמאות של ילדים: שלב אחר שלב
הוא יכול הכול לבד, אבל אז נבהל לרגע, וחוזר לתדלק בידיים של אמא. היא מגיעה לכל פינה, אבל פתאום נבהלת ובוכה לאבא. מסע העצמאות של ילדינו. אנחנו מנסים לשמור שלא יפלו, אבל נמצאים שם בעיקר כדי לעודד ולהדליק להם זיקוקים ופנסים
בהתחלה הוא בתוך הזרועות שלכם, אתם מסתובבים ימים ולילות ומנענעים תינוק, חוששים שאולי תתקעו בפוזה הזאת לעולמים, והנה לפני שהספקתם למצמץ, התינוק שלכם זוחל החוצה מהחיק החמים ויוצא לגלות עולם.
במהירות שיא הוא מתישב / זוחל / הולך / שועט ברחבי הבית, כשעל פניו ההתרגשות והאדרנלין של מגלה ארצות וסביבו אדמה חרוכה. לומד לגזור בכוחות עצמו (ניירות, שיער מהראש), למחרת הוא כבר חותך סלט (עם סכין השף שמצא במגירה...). הנה המבט הגאה שנסוך על פניו כשאת מאפשרת לו ללעוס את המסטיק הראשון שלו, והופ, הוא נוסע לבד על אופניים בלי גלגלי עזר.
שבוע שבועיים עברו והוא כבר ישן אצל חבר ולא צריך להחזיר אותו באמצע הלילה נבוך על הכישלון, וחמש דקות אחר כך הוא מארח חברה חדשה מכיתה א' מאחורי דלת סגורה שעליה תלו שלט "נה לו לאיקנס".
הוא מתפתח לבד, לא צריך לדחוף
המסע הזה של הילד שלנו, שכותב את מגילת העצמאות הפרטית שלו, הוא מסע ארוך, מסעיר, מרגש ולפעמים קצת מפחיד. אנחנו מלווים אותו במסלול הזה, וכמו שנדרש מכל "הורה מלווה" מוצלח בטיול, אנחנו צריכים לא להפריע לו יותר מדי.
הוא מצליח לעבור משכיבה לישיבה ומיד פורץ במחיאות כפיים לעצמו, מסמן לכם הקהל, להצטרף לתשואות. בניגוד למדינה שחוגגת עצמאות פעם בשנה – חגיגת רכישת העצמאות של כל ילד היא חגיגה מתמשכת, וילדינו מצפים לזיקוקים ולמסיבות בכל פעם שעלו עוד מדרגה בקריירה העצמאית שלהם.
דבר נוסף שצריך לזכור לגבי התהליך הזה הוא שהמוטיבציה שלהם לגדול ולצאת לעצמאות היא טבעית ונובעת מתוכם. אין צורך לדחוף את הילד יותר מדי, גם אם נראה שיש מדרגות שהוא מהסס לעלות עליהן.
מבין התיאוריות הפסיכולוגיות הרבות שמתייחסות לתהליכי רכישת העצמאות, זו של הפסיכואנליטיקנית מרגרט מאהלר היא הבהירה והממוקדת ביותר. מאהלר חילקה את המסע לשלבים ברורים לפי גילאים שונים ואני נצמדת כאן לחלוקה שלה. כיוון שהחיים לא תמיד קראו את הספר, תמצאו אולי שהשלבים לא חופפים לגמרי את מה שקורה בבית הפרטי שלכם ושיש כל מיני "נזילות", אבל זה בסדר. תתייחסו למגמה הכללית...
העיקרון הפשוט של התיאוריה המאהלרית הוא שלהבדיל מהלידה הביולוגית, שהיא אירוע ממוקד בחיי אדם, מתרחשת גם "לידה פסיכולוגית" – שהיא תהליך הפיכתו של היצור האנושי לאדם עצמאי בעל זהות מגובשת.
כדי שזה יקרה, התינוק, שמתחיל את חייו כיצור תלותי לחלוטין, צריך לאט לאט להיפרד מהשלייה ההורית, הן מבחינה פיזית והן רגשית, על מנת שיוכל לגבש את זהותו הייחודית. כלומר, קודם כל יש פרידה ואחריה מגיע גיבוש הזהות. בפסיכולוגית רהוטה קראה מאהלר לתהליך הזה ספרציה-אינדבידואציה.
שלב ראשון - מציץ מהכיס
אחרי שבילה חצי שנה בשלב הסימיביוזה ב"כיס" של אמו, תוך שהוא לא מבחין כמעט בינה לבין עצמו - התינוק יוצא לחקור ולבדוק את הסביבה. הוא מגלה את גופו, מכרסם את אצבעות הרגליים בשקיקה, מנופף בידיו ובאצבעותיו וגם מתפעל מכך עמוקות. הוא מתחיל לחקור את יכולות התנועה שלו ומגלה שאפשר לעשות חיים משוגעים מחוץ ל"כיס".
אם קודם היה מחובר לזרועות של אמא ואבא וזה היה המקום המועדף עליו רוב הזמן, עכשיו הוא מוכן להתחיל לחקור את העולם באמצעות גופו, לזחול, להסתובב על ציר. השיא הוא כשהוא מסוגל להתיישב לבד - בבת אחת הוא מגלה את העולם מזוית חדשה. ומי שלא ראה שמחת תינוק שהצליח לדחוף את עצמו להתיישבות לא ראה שמחה מימיו... אבל אז, כמו בחיים האמיתיים מגיע ה"זבנג", ומיד עם שמחת הגילוי באים גם "כאבי הגדילה". כמה שלא נרפד את סביבתו, הוא תמיד ימצא את המרצפת החשופה ודווקא עליה יבחר ליפול. אין מה לעשות, החבטות האלה הן המס ההכרחי שהוא צריך לשלם כדי ללמוד איך לייצב את עצמו.
כדי לאפשר את תהליך הגדילה והפרימה של חבל הטבור, אנחנו ההורים צריכים לשאת גם את "כאבי הגדילה" ולהבין שהם חלק בלתי נפרד מהתהליך. כמו שאנחנו לא יכולים לרכך עבור התינוק שלנו את מצע הזחילה שלו, כך לא נוכל גם בעתיד לפרוס תחתיו ברזנט רגשי ולחסוך לו כאבי לב כשייבחר להתאהב דווקא בבחורה הכי לא מושגת בתיכון. החבטות, השריטות והחבורות שבתחילה הן פיזיות ואחר כך רגשיות, הן חלק בלתי נפרד מהעיסקה.
החדשות הטובות הן שהרצון של תינוקות לצמוח עז והסקרנות שלהם לגלות את יכולותיהם כל כך חזקה שלרוב המכות שהם חוטפים בדרך לא מרתיעות אותם כלל. זה רק אנחנו שזוכרים את הלילה ההוא שטסנו איתו לשניידר לתפור את הסנטר.
שלב שני – הוא הולך לבד
בין גיל שנה לשנתיים התינוק לומד ללכת. העולם נפתח בפניו ואין מקום שאינו ראוי לבדיקה. הוא לא מחכה לפספורט או אישורי כניסה, הוא פשוט דוהר קדימה.
המעבר להליכה הוא מעבר דרמטי מאוד עבור התינוק, ויש לה חשיבות רגשית עצומה עבורו כי היא מסמנת לו שהוא יכול להאמין בכוחות של עצמו. והנה שוב, התפקיד ההורי שלך כמלווה במסע הזה משתנה. הוא זקוק לך עכשיו בתור עוגן, מעין מגדלור בתוך הים הגדול המרגש ומפחיד כאחד.
החיים החדשים שלו מלאי הרפתקאות, הכל משתנה עכשיו בקצב מסחרר, חוץ מההורה שהוא הדבר הקבוע בעולמו. הפעוט זקוק לך במרחק בטוח – מרחק ראייה או שמיעה. ולכן הוא דואג לחזור ממסעותיו הרבים ולעבור אצלך שוב ושוב לתדלוק רגשי קצר. בשלב הזה אתם ההורים מהווים מין "תחנת דלק רגשית". התדלוק הזה יכול להיות קשר עין, מגע קצר או חיבוקון, והופ, הפעוט שלכם מוכן לצאת לטראק הבא.
הורים עשויים לפעמים להגיב בחרדה בשלב הזה, מול ילדם החוגג קוממיות ולחשוב בטעות שהוא לא זקוק להם. האמת היא שהוא זקוק לכם מאד, אך בדרך חדשה. הוא זקוק ללבד שלו בנוכחותם.
עכשיו מגיעה בחייו תקופה של שכרון חושים, תקופת ה"אני לבד". הפעוט שלכם מוקסם מהיכולות שלו, מעריץ את עצמו בזכותן ומרגיש בפירוש כל יכול. אין ספק שעבור ההורה, השלב הזה קצת מורט עצבים, כי במסעות הכיבוש שלו, הילד שלכם לא תמיד חושב בהגיון, הוא לא ממש מודע למגבלות כוחו. להיפך, לתחושתו אין לו בכלל מגבלות. עשר פעמים בשעה את מחסירה פעימה, כשהוא קופץ ממרומי המגלשה במקום להתגלש עליה או בונה לעצמו מערום כיסאות ומתנדנד בגובה 2 מטר רק כדי לשלוף החוצה משחק קופסא מהארון.
כמובן שצריך לשמור על ילדנו מפני הסכנות הכרוכות בתחושת החירות הממכרת הזו, אבל זה המקום גם להימנע מלשדר היסטריה וחרדת יתר ולנזוף בו "תיזהר" כל שתי דקות. הדברים האלה נכתבים בדם ליבי כיוון שאני פחדנית גדולה מאוד בענייני גוף. אם זה היה תלוי רק בי יש סיכוי שילדיי לא היו פוגשים נדנדה עד גיל 18. מי כמוני יודעת עד כמה המשימה הזו, להסתיר את החרדה ההורית שלך, היא קשה.
אבל חשוב מאוד לא לשדר חרדה ולא לפגוע ברצון של הפעוט להאמין בעצמו. בגלל שאני מכירה את רמת החרדה הפרטית שלי, וכדי לא להדביק את ילדי בבעיה שלי, למדתי לעשות הפרטה לתחום הזה. אצלנו בבית בן זוגי הוא זה שאחראי על פעולות "ספורט אקסטרים" בגינה הציבורית. למדתי גם קצת (ממש קמצוץ) להידבק באומץ ובחופשיות שלו וגם מצאתי לי פתרונות הדחקה יצירתיים. כך למשל כשבחר להתגלץ' עם התינוקת שלנו בת השנה במגלשת מים מגובה עשרות מטרים, עמדתי מפוחלצת למטה, אבל לא שכחתי לצלם.
שלב שלישי – עצמאות זה מפחיד
האחיין שלי, ילד מתוק להפליא בן שלוש וחצי, מבקש לא פעם לישון בביתנו. הוא מגיע כולו התרגשות, עובר אתנו את כל שלבי הטקס (המקלחת, הפיג'מה, הסיפור לפני השינה). נשכב במיטה המיוחדת שפתחנו עבורו בחדר הילדות, מקבל חיבוק ונשיקת לילה טוב ורגע אחרי כיבוי האורות מתנער ומכריז: "ישנתי אצלכם. עכשיו אני רוצה הביתה".
אחרי האופוריה של השלב הקודם מגיעה יום אחד (גיל שנתיים-שלוש ומעלה) ההתפכחות. הילד נע בין הרצון לגדול לבין התשוקה לחזור להיות תינוק. הילד שלנו, שהרגיש כל יכול, מבין שלמרות שבכל יום שעובר הוא רוכש עוד ועוד מיומנויות חדשות, בסך הכול הוא עוד ילד קטן ותלותי ועל הרבה דברים אין לו שליטה. רגע אחד הוא מבקש שוב להתכרבל בזרועותייך וברגע הבא הוא רוצה שתניחי לו. הוא עובר טלטלות רגשיות עזות, מנסה למתוח את חבל הטבור ומתחרט, מנסה ומתחרט...
שלב הנדנדה הזה מלווה בלא מעט משברים רגשיים. הילד רוב הזמן לא מסופק, והורים רבים מתארים את הילד שלהם כאילו השתנה בבת אחת והפך להיות "ילד קשה" (זה גם השלב של התקפי הזעם, ולכן הוא זכה בספרות לתואר הגנאי: "גיל שנתיים הנורא" ("terrible two").
גם התפקיד שלנו ההורים הופך מסובך יותר בשלב הזה כי אנחנו צריכים לשאת את התנודות במצב הרוח, לקבל את תנועות הריקוד התזזיתיות האלה מצד הילד, שרגע מתקרב ורגע מתרחק.
אותו שלב בדיוק יחזור על עצמו שוב בגיל ההתבגרות, אז קחו מספיק אוויר. מאחורי הסיבוב מחכה לכם עוד תקופה כזו של תנועות מטוטלת בין הרצון להזדקק לכם לבין התשוקה להתנער מכם.
שלב 4 – יש לי בתוכי פנס קטן
בגיל 5-6 יש לילד עוד הרבה מה לגלות, אבל כעת יש לו את היכולת לשאת בתוכו את דמויות הוריו, גם כשהם עצמם אינם נמצאים. הוא מסוגל להישען על טוב פנימי ולהאמין בו ויכול לסמוך על ההמשכיות ולדעת שגם כשאתם לא שם - אתם עדיין נמצאים.
הוא מסתובב עם פנס פנימי קטן, שמפיץ אור וחום ושיוכל לשרת אותו בנאמנות כשיזדקק לכך. האהבה, החום והדאגה שהרעפתם עליו כל חייו עזרו לו להצטייד פנימית בפנס הזה ולהפוך אותו לציוד שהולך איתו דרך קבע ועוזר לו להאמין בכוחותיו.
זה לא אומר כמובן שמסע העצמאות תם ונשלם כי הדרך עוד ארוכה, אבל חלק הארי הבסיסי שלה כבר נחרש. בכל זאת תשאירו מקום וסבלנות לכל אותן קריאות שתקבלו מילדכם הבוגר והעצמאי שזקוק מהר לחילוץ שלכם, כי באופק שלכם עוד מחכה שיחת הטלפון שתגיע בלילה הראשון של טיול ה"צופים", כשמהצד השני מתייפח ילדכם בן העשר הדורש פינוי מיידי הביתה.
סעו לקחת אותו, תנו לו חיבוק ענק ותיזכרו להינות מהפירורים האלה של הזדקקות ילדית שככל שהזמן יעבור תקבלו פחות ופחות ממנה.
שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית, מחזאית ומחברת הספר "על החיתול ישבתי ", הוצאת מטר.
לכתבות הקודמות בסדרה:
- "אמא, משעמם לי". למדו את הילדים להשתעמם בכבוד על משטח ההחתלה. שימו את עצמכם במקום התינוק
- כך תגלו מה מציק לילדה שלכם
- תשחררי את הילד. הוא רק הולך לגן
- סמכות הורית. מי האישה הזו שהפכתי להיות?
- אישור מרופא: מותר להורים לעשות טעויות
- הקסם שיעזור לתינוק שלכם להירגע
- חדש! בייבי פרויד - החודשים הראשונים על ספת הפסיכולוג
- למה אין לתינוק הזה הוראות הפעלה?
